הנרמול
אסור לאפשר את זה
יום שישי, שעת בוקר, חוף הים באשדוד. יצאנו לנשום אוויר. הצליל המטריד מהטלפון שמבשר על אזעקה בקרוב מתנגן לו בצורמנות אופיינית. לידנו הלך מישהו שחיפש גם הוא מרחב מוגן. "שרק לא נתרגל למציאות הזו", הוא סינן. אבל האמת היא שמתרגלים להכל. זו אולי הסכנה הכי גדולה שאורבת לפתחנו — הנרמול של מצב המלחמה, המצב האלרמיסטי שבו התרגלנו לחיות, בין "עוד מעט תהיה תקיפה באיראן", דרך "כמה זמן תימשך המלחמה באיראן" ועד "מתי יגיע הסיבוב הבא".
אבל בעוד המצב הביטחוני לא תלוי רק בנו, אלא גם בכוחות אפלים שנשבעו להילחם לעד, הנרמול של אוזלת היד הממשלתית בטיפול באזרחים לגמרי נמצא בידיים שלנו. ממשלה שב־6 באוקטובר לא היתה מודעת ומוכנה לאירועי 7 באוקטובר זה לא נורמלי. ממשלה שלא מיהרה לשקם את המדינה מיד אחרי השבת השחורה זה לא נורמלי. שרים שעסוקים בטיסות לחו"ל, בקמפיין ובפיזור רעל במקום למלא את תפקידיהם ולדאוג לאזרחים, המילואימניקים שלא יכולים להגיע לחזית, המבוגרים שלא יכולים להתפנות למרחב מוגן, המיעוטים והחלשים והתלמידים וכן הלאה, זה לא נורמלי. שוחד בחירות למשתמטים בסכום של 24 מיליארד שקל בארבע שנים במקום משאבים לשיקום בעקבות המלחמות זה לא נורמלי. נטישת תושבי הצפון, שלא יכולים להוציא את האף מהמקלט אבל אף אחד לא דואג לפצות אותם כמו שצריך על כל מה שהם עברו ועוברים, זה לא נורמלי. אולי לעולם לא נהיה מדינה נורמלית, אבל מותר לנו לדרוש הנהגה נורמלית. // גולן פרידנפלד
המלחמה על נתניהו
קמפיין אש
שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לארצות הברית לא מסתכם רק במאמץ למוטט את המשטר האיראני, אלא גם בחתירה תחת המשטר הדמוקרטי בישראל. השבוע, למשל, גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וגם שר הביטחון ישראל כץ העלו במקביל דרישה רועמת לחנון את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועוררו חשד שהחנינה נהפכה לאחד מיעדי המלחמה.
אם חסרו סיבות לכך שנתניהו לא יכול להיות ראש ממשלה, הנה עוד אחת — רבים מאוד מהישראלים לא מאמינים, אחרי שנתיים וחצי של לחימה ובעיצומו של סבב שני בתוך שנה עם איראן, שטובת המדינה והציבור היא השיקול הבלעדי בהחלטות הגדולות שהוא מקבל על גורלנו. בעיני כמחצית מהציבור הוא נתפס כנוכל שחושב רק על טובתו האישית והפוליטית. השבוע זה לא נגמר בבקשת החנינה המתואמת של שר הביטחון (שאמור להיות עסוק בדברים אחרים) ושל נשיא ארצות הברית (כנ"ל), ראינו את זה גם בהחלטה לסכן חיילים בניסיון לאתר את עצמותיו של רון ארד, מבצע שאם היה מצליח היה מגויס מיד לקמפיין הבחירות.
כשמנהיג סובל מגירעון משמעותי כל כך באמון הציבור, הוא מאבד את הלגיטימציה להנהיג. אצלנו איכשהו קורה ההפך — כשהמנהיג מאבד את אמון הציבור, מאשימים את הציבור. // משה גורלי
השפעות המלחמה
הלכו המים והשמים
בעולם הכלכלי רגילים לספור חביות, ומחירי הנפט הם הדופק של המזרח התיכון. ובהיסטוריה תמיד מסתכלים על מצרים. אבל המלחמה הנוכחית ממקדת את תשומת הלב בנוזל חשוב עוד יותר, ובתעבורה שברירית עוד יותר — במים, ובהובלה האווירית.
הנס הכלכלי של המפרץ אינו בנוי רק על דלקים, אלא נשען קודם כל על טכנולוגיה של קיום. 40% מהתפלת המים בעולם מתרחשת במפרץ, והיא הכרחית לחיים בו (70%-90% ממי השתייה באזור מותפלים). כשאיראן פוגעת במתקני התפלה של שכנותיה, כפי שקורה כעת, היא לא גורמת "נזק לתשתיות" — היא מסכנת את הכל. ללא מים מותפלים, גורדי השחקים של דובאי וריאד יהיו מונומנטים ריקים במדבר. ירי על מקורות המים הוא איום ישיר על עצם ההיתכנות של חיים.
ובעוד כולם עסוקים במצר הורמוז, השמים הופכים לצוואר בקבוק. הרוב המכריע של סחורות בעולם מפליג באוניות משא, אבל המיעוט שמוטס, אחוזים ספורים בלבד, הוא מיעוט חשוב — מתרופות מצילות חיים עד שבבים לתעשיית ההייטק — וערכו כשליש מהמסחר העולמי. המלחמה הנוכחית משביתה כחמישית מההובלה האווירית העולמית; זה לא "עיכוב במשלוח"; זה שיבוש בקנה מידה אדיר, עם משמעויות שעוד ניאלץ להתמודד איתן.
או במילים אחרות, הנפט אולי מממן את המלחמה, אבל הנזקים במים ובשמים הם שיכריעו מי ישרוד ביום שאחרי, כמה זה יעלה, ואם ואיך העולם ישתנה. // דורון פסקין
הכספים הקואליציוניים
6 מיליארד? הרבה יותר. הרבה הרבה הרבה יותר
רשימת הכספים הקואליציוניים שפורסמה השבוע מסתכמת ב־5 מיליארד שקל, שמצטרפים לעוד מיליארד בתקציב הרגיל. בסך הכל 6 מיליארד. אבל 6 מיליארד הוא רק מספר. הוא רק קצה הקרחון. הוא לא מעיד דבר על עומק, ועלות, הנזק שגורמים הכספים האלה.
לפני כשנה פרסמנו ב"כלכליסט" את התחשיב שביצע עבורנו עורך שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר גלעד מלאך, ולפיו הנזק שנגרם למשק מפני שכחצי מהגברים החרדים לא עובדים עומד על 54 מיליארד שקל לשנה. כשהכספים הקואליציוניים כוללים 200 מיליון שקל למימון חינוך חרדי ללא ליבה, כלומר מיועדים לגדל את הדור הבא של גברים שיתקשו לעבוד, וכשהם מגדילים את תקציב הישיבות ל־2 מיליארד שקל כדי לאפשר לגברים להמשיך ללמוד ולא לעבוד — העלות האמיתית היא בעצם כמה עשרות מיליארדים, בכל שנה, על פני עשרות שנים. כל ממשלת תיקון ושיקום שתקום חייבת לעצור את כל זה, כצעד הכרחי להצלת המדינה. // שחר אילן
אנחנו צריכים לישון, אבל לא להירדם
נדמה שעייפנו משיחות על המצב. למי יש, בשלב הזה של המלחמה, עוד כוח לסמול טוקים או דיוני עומק על מה יהיה, ותראו את טראמפ, ומה עם הנפט, וזה פצצות מצרר. עייפנו מפרשנים באולפנים, ועייפנו מעדכונים שוטפים. עייפנו, כי אנחנו לא ישנים. ואולי זה הדבר היחיד שאנחנו עוד מצליחים לדבר עליו. גם בלילות "שקטים" אנחנו שוקעים לשינה דרוכה בהמתנה להתרעה, ובלילות האחרים אנחנו מקיצים בבהלה, מחכים לאזעקה, מנסים לחזור לישון, מוקפצים שוב. אחרי שמתעייפים גם מהחרדה והייאוש, נשאר בעיקר חוסר שינה.
שינה היא צורך פיזי בסיסי. כל היצורים החיים זקוקים למנוחה, חלק מהם זקוקים לשנת חורף, יש מי שטוענים שהם ממש חייבים שנת יופי. אנחנו צריכים שינה כדי לתפקד, אבל גם כדי לחיות חיים שהם יותר מתפקוד בסיסי. היא הכרחית לבריאות הגוף, ולא פחות מכך, הנפש שלנו. כשהשינה שלנו טרופה, אנחנו נהיים קצת מטורפים. לא בכדי מניעת שינה נחשבת עינוי אכזרי, וגם פוסקים יהודים אסרו מזמן על "גזל שינה".
אבל במדינת ישראל איכשהו נשכח כבר מזמן כל הרעיון של לחיות חיים. שכחו כאן שביטחון נועד כדי לאפשר חיים נורמליים, שמוסדות המדינה קיימים כדי לאפשר חיים נורמליים, ועכשיו אפילו שכחנו שאנחנו זקוקים לשינה כדי לחיות חיים נורמליים. כאילו זה הגיוני להכניס מדינה שינה לחוסר שינה חמור, בלי יעד סיום ובלי מטרות ברורות (אחרי שהובטח לנו לפני פחות משנה שהמטרות כבר הושגו. שלא לדבר על מה שעוברים תושבי הצפון). המצב אכן מדיר שינה, אבל מגיעה לנו שנת ישרים, ולשם כך אסור לנו להירדם. אנחנו צריכים להמשיך לדרוש הנהגה שלא רוצה רק להרדים אותנו, כדי שלא נבין כלום, אלא שואפת להבטיח לנו לילות שקטים וחיים נורמליים. // דור סער־מן
