לא בכל יום הופכת הבעת ייאוש על פרצופו של שחקן כדורסל לדבר הזכור ביותר ממשחק, אבל זה בדיוק מה שקרה לאחר תום משחק האולסטאר האחרון ב־15 בפברואר, וזה כנראה גם היה הדבר הטוב ביותר שקרה בשנים האחרונות למשחק הראווה של הליגה. תגובתו האותנטית של שחקן הסן אנטוניו ספרס ויקטור וומבניאמה לכך שקבוצתו הפסידה היתה ניגוד קיצוני לא רק לאופן שבו כל השחקנים האחרים במגרש — מנצחים ומפסידים — קיבלו את התוצאה, אלא גם לאווירה הכללית בסוף השבוע החגיגי של הכדורסל הארמיקאי.
בשנים האחרונות ירדה קרנו של משחק הראווה, שבעבר משך תשומת לב רבה. אומנם בכל שנה ממשיכים להיבחר 24 השחקנים הטובים ב־NBA לשחק בו, אבל הוא נתפס אצלם כמטרד: מזמן עוד אפשרויות להיפצע, וכך לפגוע במה שבאמת חשוב — המשך העונה והפלייאוף. הם אפילו לא מעמידים פנים שהניצחון באולסטאר חשוב להם. אדם סילבר, נציב הליגה, ניסה שוב ושוב לשלוף מכובעו גימיקים שונים שיכניסו עניין לסופ"ש, כגון ביטול הפורמט הישן של מזרח נגד מערב וערבוב שחקנים משני האזורים, או חלוקה לקבוצות שבוחרים שני קפטנים בכירים (למשל לברון ג'יימס וסטף קרי). אבל לא חשוב איך ערבבו את השחקנים, שום דבר לא עבד. עד השנה.
תוגתו הניכרת לעין של וומבניאמה, להלן וומבי — שחקן זר בן 22, שמתנשא לגובה יוצא דופן של 2.24 עד 2.30 מטרים (ועל כך בהמשך), קולע משלוש בלי למצמץ ומתנסח ומתנהל בבגרות שקטה של נזיר זן — יצרה עניין מחודש במשחק. בימים שלאחר מכן קבעה עיתונות הספורט האמריקאית שרוח הקרב שהפגין היתה זו שהצילה את הסופ"ש והפכה אותו שוב לרלוונטי. חלק מהפרשנים אף ניבאו שהאאוטסיידר בעל המראה הכמעט חייזרי נהפך, מוקדם מהצפוי, למה שהם אוהבים לכנות "הפנים של הליגה".
לאחר שנפצע בשנה שעברה ונעלם מעין הציבור, וומבי נסע למקדש בסין, גילח את שער ראשו, התעורר מדי בוקר ב־4:30, אכל קישואים ואטריות אורז, עשה מדיטציה ולמד קונג פו במשך ארבעה חודשים. אחר כך שיחק כדורגל בקוסטה ריקה וטוקיו, וארגן תחרות שחמט בצרפת
3 צפייה בגלריה
דוראנט (מימין), ג'יימס וקרי. אבני הבניין הבסיסיות של הליגה אינן הקבוצות אלא הכוכבים
(צילומים: Emilee Chinn/AFP ,Jae C. Hong/AP ,Tony Gutierrez/AP)
שרוך שמחלים מחליף ענקים
אין עוד ליגת ספורט מקצוענית שמתעסקת בכזו אובססיה בשאלה מיהו המייצג האולטימטיבי שלה, אבל NBA אינה ליגה רגילה. אומנם יש בה קבוצות שמתחרות זו בזו, אבל אבני הבניין הבסיסיות שלה, ה־DNA שלה, אינו הלוס אנג'לס לייקרס, הבוסטון סלטיקס או הניו יורק ניקס, אלא בני אדם: מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, שאקיל אוניל, קובי בראיינט, לברון ג'יימס, סטף קרי. מאז ומתמיד ה־NBA היתה חייבת כוכבים. הם החמצן שלה.
התזמון של הדיון הסוער בשאלה מי יהיה הפנים הבאות של הליגה הטובה בעולם אינו מקרי. כל השחקנים האדירים, שיכולותיהם והכריזמה שלהם גרמו לאוהדים להתחבר במשך שנים לשידורי הטלוויזיה ולהגיע לאולמות, נמצאים בשלהי הקריירות המפוארות שלהם. לברון "המלך" ג'יימס כבר בן 41, סטף קרי יהיה החודש בן 38, וקווין דוראנט בן 37. אבל כשמסתכלים על הדור הבא, ההיצע לא מספק: לוקה דונצ'יץ' הוא עילוי אבל אי אפשר לסמוך עליו; ניקולה יוקיץ' נרתע מהמעמד; ולאנטוני אדוארדס יש יכולות משחק מרהיבות, אבל ברגע שהוא פותח את הפה קסמו נמוג כי הוא נשמע כמו דביל. הקהל האמריקאי תמיד מעדיף גיבורים מקומיים, אבל השרוך הצרפתי של הספרס נכנס לוואקום המסתמן בקלות, לנוכח יכולות המשחק, האישיות והאינטליגנציה שלו.
עד תחילת העונה הנוכחית מעמדו בליגה לא היה כה חזק. לפני שריקת הפתיחה העריכו הפרשנים שהקבוצה שבחרה אותו במקום הראשון בדראפט של 2023 וסיימה את העונה שעברה במקום 13 תיאבק השנה על המקום השישי עד השמיני במערב. התחזית שיקפה לספרס רף התקדמות זהיר אך אופטימי — קבוצה צעירה בתהליך בנייה ארוך. אבל אז היא התחילה לשחק, טיפסה למקום השני במערב, קרובה מאוד לאלופה אוקלהומה סיטי ת'אנדר, ונראית מוכנה להיאבק על האליפות.
ועל ההפתעה הזאת חתום וומבי. בפברואר שעבר הוא אובחן עם קריש דם בכתף יד ימין, הושבת ממשחק, החל טיפול תרופתי ונעלם מעין הציבור. אבל הוא היה מחויב להחלים, כל כך מחויב שהוא נסע למקדש שאולין מהמאה החמישית לספירה בגנגג'ואו שבסין, גילח את שער ראשו, התעורר מדי בוקר ב־4:30, אכל קישואים ואטריות אורז, עשה מדיטציה ולמד קונג פו במשך ארבעה חודשים. אחר כך שיחק כדורגל בקוסטה ריקה ובטוקיו, ארגן טורניר שחמט בצרפת וביקר במרכז החלל של נאס"א בפלורידה. כל זה היה מבחינתו חלק מתהליך השיקום. כשחזר לארצות הברית הסביר: "לבלות כל כך הרבה זמן בבתי חולים, ליד רופאים, ולשמוע חדשות רעות זה טראומטי, אבל גם גורם לך להבין דברים שלא היית מבין באופן אחר".
אז הוא הבין, ועבד, ומילא מצברים, ואלה התוצאות: בעונה הנוכחית הוא קולע 24.2 נקודות למשחק בממוצע, קוטף 11.1 ריבאונדים, משגר 2.8 אסיסטים וחוסם את קליעותיהם של יריביו 3.6 פעמים במשחק. הוא משחק 32 מתוך 48 דקות בממוצע, ומאמניו נזהרים מאוד שלא לשחוק אותו כדי שלא לפגוע בסיכוייו להחזיק קריירה ארוכה על רגליים כה דקות.
3 צפייה בגלריה
וומבי והוריו. בשנים שבהן גדל לא דיברו איתו על כדורסל, מנעו ממנו להתראיין והקפידו שלא יזניח את לימודיו
(צילום: Nasser Berzane/Reuters)
לנסות הכל, לעשות הכל
וומבי הגיע ל־NBA עם ההייפ הגדול ביותר מאז שלברון ג'יימס נחת בה ב־2003, אבל כאן נגמר הדמיון ביניהם. ג'יימס בא מבית הרוס, וומבי גדל במשפחה תומך וספורטיבית. אביו פליקס, מהגר שחור מקונגו, היה אתלט שמתנשה לגובה 2.01 מ'. אמו, אלודי דה פוטרו, צרפתייה לבנה, היתה שחקנית ומאמנת כדורסל שגובהה 1.90 מ'.
עד גיל 10 וומבי שיחק בכלל כדורגל, אבל אז גילה אותו קארים בובקרי, מאמן נוער מנאנטר, מועדון קטן בפרברי פריז, שהיה אובססיבי ללימוד יסודות הכדורסל. הוא פרש חסותו על הילד ויצר את הסתירה המהלכת שהוא הפך להיות: סנטר אדיר ממדים שמוביל את הכדור בקלילות של פוינט גארד.
בובקרי דרש מהשחקנים שלו להביא לכל אימון שלושה פריטים: זוג כפפות של שוער כדורגל, שקית ניילון וחבל קפיצה. הכפפות עזרו לפתח דיוק באצבעות, שקית הניילון נקשרה סביב הכדור ואילצה את הילדים להקפיץ אותו בכוח, והחבל נועד כדי שיקפצו עליו וישמרו על כושר. "וומבי מסוגל לשחזר מהלכים מהר מאוד", אמר בובקרי על הכוכב שגידל. "הוא שיחק אצלנו בכל חמש העמדות ותמיד רצה לנסות דברים חדשים ומסוכנים".
"חייתי חיים שונים מכל אחד אחר בבית הספר, אפילו בבית הספר היסודי. פשוט חשבתי אחרת מכולם", אמר וומבי ל"הניו יורק טיימס". "ניסיתי להיות מקורי בכל מה שאני עושה".
כשהיה בן 13 וכבר התנשא לגובה 1.98 מ', הוא הצטרף לנבחרת צרפת עד גיל 15 והותיר את הצופים המומים כבר בהופעתו הראשונה. לאחר שהנער הדקיק זרק מיד שלשה וקלע, נזכר מאמנו באותה תקופה כי "היה אפשר לראות שאנשים חשבו לעצמם 'מי זה הבחור הזה, המפלצת הזאת?'. זה היה אגדי".
שנה לאחר מכן וומבי עזב את בית הוריו בפריז ועבר למעונות של שחקני קבוצת הנוער של נאנטר, שם בנו לו מיטה מיוחדת, ארוכה מאוד, והתקינו לו מקרר פרטי עם חמש ארוחות שהכינו עבורו תזונאים. יותר מ־20 אנשים ליוו את התפתחותו הפיזית, הנפשית והמקצועית, אבל הוריו ניסו לשמור על חייו נורמליים ככל האפשר, לא דיברו איתו על כדורסל ומנעו ממנו להתראיין. אם קיבל ציונים גרועים לא הרשו לו להתאמן, אבל בלאו הכי לא היו איתו בעיות מיוחדות בתחום. פרנסואה סאלואן, שהיה המורה שלו בתיכון, נזכר בהשתאות שכשביקש מהתלמידים בכיתת הספרות הצרפתית שלו לכתוב סיפור קצר, וומבי וחבר הגישו סיפור על זוג נשוי שחייו מתפרקים אחרי שהבעל נוהג שיכור, נפגע בתאונת דרכים ושוקע בתרדמת. הם היו אז בני 14.
שנה לאחר מכן כבר היה שהוא מכוון ל־NBA. מייקל בור, שאימן אותו בנאנטר, סיפר ל"הניו יורק טיימס" שבזמנו ביקש משחקניו לבחור מילה בעלת משמעות עבורם שמתחילה באות הראשונה של שמם הפרטי. "הוא אמר, 'המאמן, שמי הוא ויקטור'. עניתי: 'באיזו אות המילה מתחילה? V', והוא אמר: 'V בספרות רומיות זה 5, אז שמי ויקטור כי אני יכול לשחק בכל חמש העמדות במגרש'".
את אחת ההשפעות הגדולות על המשחק שלו ספג בסדנה שעבר בגיל 17 אצל הולגר גשווינדנר, מאמן גרמני שפיתח שיטה שמערבת פיזיקה ומתמטיקה כדי לשפר את טכניקת הזריקה לסל. התמסרותו לגשווינדנר, מתוך הבנה שהפיכתו לקלע מצטיין יכולה להיות היתרון שלו בליגה אכזרית מאוד, שיפרה את אחוזי הקליעה שלו והפכה אותו לשחקן ורסטילי מאוד. הוא נע על המגרש באלגנטיות, מכדרר כמו גארד, קולע מרחוק ומקרוב וגם לא חושש ממגע פיזי מתחת לסלים, אף שהוא שוקל רק 110 ק"ג. הסוכן שלו, בונה נאדייה, אומר שהוא מתמקד בבניית כוח ולא בהגדלת מסת השריר כדי שלא לפגוע במוביליות שלו על המגרש.
3 צפייה בגלריה
וומבי במדי סן אנטוניו ספרס. מוטת ידיים של 2.44 מ' מאפשרת לו לחסום קליעות בלי לנתר
(צילום: Brad Penner/Reuters)
מחזיק כדור בשתי אצבעות
הדיון המשונה ביותר שמתקיים סביב וומבי נוגע לנושא שכלל לא אמור להיות שנוי במחלוקת: גובהו. בעוד הגובה הרשמי שלו הוא 2.24 מ', בשנה שעברה, במחנה אימונים של קבוצתו, הוא נמדד שוב ונמצא שגובהו 2.26 מ', ובקיץ האחרון התקשורת הצרפתית טענה כי מאז שהגיע ל־NBA, לפני שנתיים וחצי, הספיק לצמוח ל־2.30 מ'. כך או אחרת, מוטת הידיים שלו היא לפחות 2.44 מ', האצבעות שלו מספיק ארוכות כדי להחזיק את הכדור רק באמצעות שתיים מהן והוא יכול לחסום בקלות קליעות בלי לטרוח לנתר. "האמת היא שאני מופתע מכך שהדיון על הגובה שלי עדיין מתקיים", אמר באוקטובר האחרון ל"הניו יורק טיימס". "אם לומר את האמת, זה לא באמת משנה. אני גבוה יותר מכל האחרים, זה כל מה שצריך לדעת".
השונות של וומבי לא מתבטאת רק בממדיו, אלא גם בהתנהגותו החריגה בתרבות נוטפת הטסטוסטרון והאגוצנטריות של שחקני הליגה. הוא למשל בולט בכך שהוא קורא ספרים בחדר ההלבשה, תחביב שזיכה אותו בהסתלבטות מצד שחקן הדנבר נאגטס ניקולה יוקיץ', וגם בכך שאין לו בעיה להתבטא בנושאים פוליטיים. כששאלו אותו לאחרונה על הריגתם של שני אזרחים אמריקאים בידי סוכני הגירה במיניאפוליס — נושא ששחקני NBA אמריקאים בכירים חששו מלהגיב עליו — וומבי לא היסס: "כל יום כשאני רואה חדשות אני מזועזע. זה מטורף שיש אנשים שמציגים רצח של אזרחים כדבר מקובל".
בארצות הברית של היום — שבה גם כוכבים בסדר גודל של לברון ג'יימס נמנעים מהבעת עמדות ביקורתיות כלפי הממשל, ושבה המחלוקות מסרסות את האמת והמוסר נהפך ליחסי — אולי גם זה חלק ממה שהופך את וומבי למי שעשוי להיות הפנים הבאות של הליגה: היעדר הפחד, הצורך להעמיק בדברים, ההיצמדות לצו המצפון. התעשייה סביב ה־NBA צמאה לכל זה, לדמות כמוהו. עכשיו נותר שגם הציבור יראה בו את האור.
