מדינות המפרץ השקיעו בשנים האחרונות מאמצים ומשאבים אדירים כדי לבנות את עצמן כיעדי תיירות ועסקים שלווים ויוקרתיים, מנותקות מהאזור הבוער שבו הן שוכנות. אבל השבוע האשליה הזאת נופצה במטחי טילים וכטב"מים. המתקפה האיראנית כוונה לבסיסים אמריקאיים, לתשתיות של חברות נפט, לנמל התעופה הבינלאומי בדובאי, אבל כבר הספיקה להוליד כדורי אש עצומים במלונות מפוארים, הדי פיצוצים במרכזי מסחר, ירי על דאטה סנטרס ומתקני תשתית, וחרדה שאפפה אפילו את בורג' חליפה, גורד השחקים הגבוה בעולם והסמל של המדינות הללו. פתאום הן, והעולם כולו, הבינו כמה שברירי שם המצב, שבכל רגע עלולה להגיע פגיעה קשה במטרות חשובות, ושיש פער דרמטי בין הקידמה, החדשנות והיומרנות להיעדר ההגנה, המיגון וההנחיות ההתגוננות.
מבחינת התעשייה הביטחונית הישראלית, הפער הזה הוא הזדמנות גדולה נוספת. גם ככה הענף הזה ממריא בשנים האחרונות — פלישת רוסיה לאוקראינה הזניקה מרוץ חימוש עולמי, ואז הגיעה גם המלחמה אצלנו — וכעת נפתח לו שוק חדש, רעב, שיכול לשלם, והרבה. כשאיראן יורה על איחוד האמירויות, עומאן, בחריין, קטאר, ערב הסעודית וכוויית, במתקפה חסרת תקדים וחריגה בהיקפה, הן מבינות שהן חייבות טכנולוגיות הגנה. ומערך ההגנה הישראלי הוא הטוב בעולם. הוא כזה כבר שנים, ואחרי הסבבים האחרונים הידע, הניסיון והשיפורים המתמידים שלנו הפכו אותו לטוב עוד יותר. יש לנו מה למכור, והשבוע קיבלנו מדינות עשירות מאוד שממש צריכות לקנות.
"צריך להודות ביושר שמהזווית הישראלית הצרה, המצב כרגע לא רע לנו", אומר ל"מוסף כלכליסט" בכיר לשעבר במערכת הביטחון, שמעריך שגם הוא עצמו, ביום שאחרי המלחמה, יגיע למפרץ כדי להציע ידע, מערכות הגנה ויכולות אחרות בתחום. "אלה לא רק מערכות ההגנה עצמן שאפשר למכור — החץ, קלע דוד ומערכות אחרות — אלא גם יכולות הרתעה, כלים לגילוי מוקדם של שיגורים, פיתוח תורות התגוננות לאזרח, מקלטים ומרחבים מוגנים. יש עם מה לעבוד שם".
בכיר לשעבר במערכת הביטחון: "אפשר למכור למדינות המפרץ לא רק מערכות הגנה אלא גם יכולות הרתעה, כלים לגילוי מוקדם של שיגורים, פיתוח תורות התגוננות לאזרח, מקלטים ומרחבים מוגנים. יש עם מה לעבוד שם"
4 צפייה בגלריה
פגיעות בבחריין, השבוע. "ההכרה והצורך בהגנה כבר היו שם, אבל אירועי הימים האחרונים הזניקו אותם", אומר ליאור סגל
(צילומים: Stringer/Reuters, Hamad I Mohammed/Reuters)
קנו קצת, יקנו הרבה יותר
זה לא יתחיל ביום שאחרי המלחמה. זה כבר התחיל. לפי פרסומים זרים, בשנים האחרונות התעשייה האווירית ורפאל, המפתחות והיצרניות הישראליות המרכזיות של מערכות הגנה, כבר מכרו מערכות הגנה לאיחוד האמירויות. תע"א מכרה סוללות וטילי יירוט של מערכת ההגנה ברק MX נגד כטב"מים, טילים, רקטות ומטוסים בטווחים של עד 150 ק"מ, בעסקה שהסתכמה בכמעט 600 מיליון דולר. רפאל מכרה את מערכת ההגנה ספיידר המבוססת על טילי האוויר־אוויר שלה פיתון 5 ודרבי.
לאיחוד האמירויות יש גם SkyKnight, מערכת הגנה שפיתחה קבוצת Edge מאבו דאבי עם ריינמטאל הגרמנית, ולה ולקטאר יש מערכות אמריקאיות, פטריוט ו־THAAD. למרות כל הטוב הזה, ביום שני בערב, יומיים וחצי בלבד מתחילת המלחמה, כבר דווח על חשש של איחוד האמירויות וקטאר המותקפות מהידלדלות מהירה במלאי המיירטים שלהן, שבקצב האש נכון לאמצע השבוע עלול להתרוקן עד סופו.
"ניכר שמדינות המפרץ, שלא רגילות למלחמה, מתמודדות לא רע עם המצב, בזכות ההיערכות מהשנים האחרונות בתחום ההגנה האווירית. אבל היא בטח לא מספקת לנוכח מתקפות בהיקף שראינו השבוע", אומר ליאור סגל, מנכ"ל חברת עין שלישית, שמפתחת ומייצרת מערכות גילוי ושיבוש של רחפנים וכטב"מים. הוא עצמו היה חלק מההיערכות המדוברת: בחודש שעבר הוא השלים עסקה למכירת 30% מהמניות בחברה ל־Edge, בכ־10 מיליון דולר.
למעשה, לולא 7 באוקטובר מדינות המפרץ כנראה היו ממוגנות היום טוב יותר. בכיר בתחום המיגון, ששירת עשרות שנים בפיקוד העורף ומכיר היטב מצבי חירום והרס, מספר: "כבר בתחילת 2023 חלק מהמדינות פנו אליי לגבי פרויקטים של מיגון. מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיה הובילו לדעיכת המגעים והשיחות האלה, אבל אני מעריך שעכשיו, כשהבינו שם את חומרת האיום ואת עומק הפערים, נחזור לדבר — וביתר שאת. ההכרה והצורך בהגנה היו שם כבר לפני כמה שנים, כשהחות'ים התחילו לירות טילים לעבר איחוד האמירויות, אבל אירועי הימים האחרונים הזניקו את ההכרה והצורך, והולכת להיות בוננזה לכל דבר ועניין".
היו עסקאות אחרות ש־7 באוקטובר לא שיבש. מאז הסכמי אברהם מ־2020 ונרמול היחסים עם בחריין, איחוד האמירויות, מרוקו וסודן, היצוא הביטחוני אליהן היה במגמת עלייה. ב־2023 3% מהיצוא הזה כבר הגיע אליהן, שנה אחר כך הוא כבר טיפס ל־12%, והסתכם בשיא מכירות של כ־14.8 מיליארד דולר. ההערכות בענף הן שסיכום 2025 יגלה עלייה נוספת.
המספרים, מן הסתם, תמיד קצת עמומים, שכן מדובר בעסקאות שרובן נותרות חשאיות. בסוף השנה שעברה אלביט מערכות דיווחה שבעשור הקרוב תספק למדינה זרה "פתרון אסטרטגי" בהיקף כולל של כ־2.3 מיליארד דולר, ו"כלכליסט" חשף שמדובר במערכת הגנה אווירית עתידנית, שבישראל מקפידים לא לומר עליה דבר. בעקבות הפרסום שלנו, אתר המודיעין הצרפתי Intelligence Online דיווח כי הלקוחה שאלביט ומערכת הביטחון בישראל התאמצו מאוד להסתיר את פרטיה היא לא אחרת מאיחוד האמירויות.
ליאור סגל מעין שלישית מאמין שגם החשאיות המוגברת תתרכך בעסקאות שנראה אחרי המלחמה. "עד עכשיו המדינות הללו הקפידו על שיתופי פעולה מסחריים מוגבלים עם ישראל, ובפרופיל נמוך, כדי לא להרגיז מדי את איראן. אבל אחרי שהאיום התיאורטי התממש, הביקוש שלהן יזנק, והשינויים האזוריים בעקבות המלחמה יפשטו את עשיית העסקים", הוא אומר. "במציאות החדשה שמתהווה כעת המדינות הללו יבינו שהפור נפל, שכבר אין להן ממה וממי להתחבא כי הן ממילא מטווחות ומותקפות, ובחסות הגיבוי הביטחוני מארצות הברית הסביבה תהיה הרבה יותר נוחה ותאפשר לייצר שוק דינמי יותר. זה יחליף את הצורך בעסקאות מורכבות שנעשות בהיחבא, כמו באמצעות חברות זרות. תמיד עדיף לעשות עסקים נוחים, עם כמה שפחות רגישויות וביורוקרטיה, ואולי בעקבות השינויים זה יקרה. בהחלט יש סיכוי להתפתחות חיובית בעקבות המלחמה, עד כמה שניתן להעריך ולקוות בשלב הזה".
ליאור סגל: "עד עכשיו המדינות הללו הקפידו על שיתופי פעולה מוגבלים עם ישראל, כדי לא להרגיז את איראן. אבל השינויים האזוריים בעקבות המלחמה יפשטו את עשיית העסקים, הסביבה תהיה יותר נוחה ותאפשר שוק דינמי"
4 צפייה בגלריה
מערכות ספיידר וברק MX שכבר נמכרו לאיחוד האמירויות, לפי פרסומים זרים. ישראלי שנמצא בשליחות ציבורית בדובאי מזהיר: "למהר תחת אש עלול להיראות גרידי מדי, ובמדינות המפרץ כבר יודעים לזהות את אלה שמריחים את הכסף ורוצים לעשות קופה"
(צילומים: התעשייה האווירית, באדיבות רפאל)
חכו לסוף המלחמה
חלק מהמרואיינים הזכירו עוד זווית שבה המתקפה על מדינות המפרץ היא "לא רעה" עבור ישראל — כך תוקפים אותנו פחות. "מאות הטילים והכטב"מים שאיראן משגרת למדינות האלה, במפגן פרוע ובלתי צפוי, הם טילים וכטב"מים שהיא לא משגרת לעבר ישראל", אומר אותו בכיר לשעבר במערכת הביטחון. "ארסנל הטילים שלה מתחלק כעת בין מטרות רבות ברחבי המזרח התיכון, וה'מנות' שקיבלנו בתחילת השבוע היו קטנות לעומת אלה שקיבלנו בהתנגשויות הקודמות עם איראן. זה מוריד עומסים ממערכות ההגנה שלנו כאן בישראל ומאפשר אחוזי יירוט גבוהים יותר".
מן הצד האחר, במפרץ לא ממש יודעים מה לעשות עם המפגן הפרוע והלא צפוי הזה. ישראלי שחי כבר שש שנים באבו דאבי, בשליחות ציבורית, מספר שהדי הפיצוצים הראשונים בשבת הפיגו ברגע את השגרה הרגועה שבה הסתגל לחיות. הוא נכנס מיד למצב הדרוך המוכר בישראל — אבל גילה שאין סביבו שום מרחב מוגן. הוא פשוט מיהר לרדת לחניון בניין המגורים שלו, עד קומה 4־. ומה עשו מי שאינם ישראלים שמיומנים בפתרונות כאלה? "אנשים לא ידעו כל כך מה לעשות. אבל גם לא היתה פאניקה גדולה. מה שמוכר וישן עבורנו הישראלים מאוד חדש עבורם".
וכן, גם לו ברור שיש כאן הזדמנות: "אנחנו נצטרך לשתף אותם בידע, בניסיון ובאמצעים שיש לנו. נחכה לסוף המלחמה, נארגן משלחות של חברות וגופים שיודעים לספק מענה לחירום בהיבטים של בנייה, מיגון בתי חולים ותשתיות קריטיות שנחוצות להבטחת התפקוד הרציף של המשק והכלכלה".
"נחכה לסוף המלחמה" הוא עניין מפתח בעיניו. "למהר תחת אש עלול להיראות גרידי מדי, ובמדינות המפרץ כבר יודעים לזהות גם בלי מכ"ם את אלה שמריחים את הכסף ורוצים לעשות קופה".
את החשש מגרידיות ישראלית מציין אדם נוסף בתחום, שמכיר היטב את השחקנים במדינות המפרץ. "יש כאלה שחושבים שהם יכולים לדרוש מחירים מופקעים בעסקאות איתן, שכולם מטומטמים ולא מכירים את מחירי השוק", הוא אומר. "מי שמתכוון להתעשר במהירות מהמצוקות החדשות במדינות האלה — מוטב שיעשה שיעורי בית. אנשי העסקים בישראל שחושבים שכל הידע, התבונה והחוכמה נמצאים אצלם חייבים להבין שהם לא היחידים בעולם, ושמדינות המפרץ תמיד פתוחות לשמוע הצעות טובות גם ממקומות אחרים".
החרדה במפרץ // דורון פסקין
כשהמותג היקר שלך בסכנה, כשהכלכלה משותקת, ישראל היא הכתובת
מבחינת מדינות המפרץ, המלחמה הנוכחית אינה רק איום ביטחוני; היא גם משבר רחב, עמוק, שמערער את כל המודל הכלכלי שלהן, את בסיס הצלחתן. החוזק שלהן התבסס בעשורים האחרונים על שמים פתוחים, נמלים יעילים, תיירות, הייטק והשקעות, תהליכים ממושכים שהובילו לשגשוג יציב, ואז ברגע אחד בשבת התברר שהכל תלוי בשאלה אחת ויחידה: האם הן יכולות להבטיח רציפות תפקודית כשאיום הטילים והכטב"מים מגיע עד נמלי התעופה, נמלי הים והתשתיות האזרחיות?
אחרי ההלם הראשון, כשבמפרץ התחילו להבין את זה, הרטוריקה הרשמית שלהן החריפה והלכה ככל שהשבוע התקדם. אנואר גרגש, היועץ של נשיא איחוד האמירויות, אמר לאיראן כבר ביום ראשון: "המלחמה שלכם אינה עם שכניכם". ביום שני איחוד האמירויות זימנה את השגריר האיראני באבו דאבי והגישה לו מכתב מחאה חריף, שתיאר את התקיפות "טרוריסטיות" והבהיר שבאמירויות דוחים כל "תירוץ" איראני למתקפה. הובהר גם שהאיחוד "שומר על זכותו להגיב". מאוחר יותר באותו היום כבר פורסמה הצהרה משותפת של האמירויות, קטאר, ערב הסעודית, בחריין וכוויית, יחד עם ירדן וארצות הברית, ובה התקיפות האיראניות הוגדרו "חסרות הבחנה ונמהרות" ו"הסלמה מסוכנת" .
הטון העולה מובן לנוכח העובדה שמדובר, אחרי הכל, בהרבה מאוד כסף. כל יום של מתקפה על מדינות המפרץ גובה את מחירו בביטולי טיסות, עיכובים בספנות, עצירת התיירות, הקפאה של עסקאות ופרמיות ביטוח מזנקות. ומעל לכל מרחפת הסכנה לפגיעת טילים או כטב"מים בתעשיית הנפט והגז. אחרי שלושה ימי לחימה עדיין מוקדם לאמוד את הנזק, אבל חשבו על המשמעות של שלושה ימי מלחמה במצרי הורמוז, למשל, שבהם עוברות כ־20 מיליון חביות נפט, כחמישית מצריכת הנפט העולמית, בשווי כ־1.5 מיליארד דולר, ביום ממוצע (נכון ל־2024). פרמיית סיכון המלחמה של האוניות כבר זינקה השבוע מ־0.2% מערך האונייה לכ־1%, ויש כבר חברות ביטוח שהודיעו שהן מבטלות את כיסויי המלחמה באזור, מה שאומר שהעלות הנוספת הזאת תתגלגל לסחורות עצמן ובסופו של דבר לצרכן.
ואיך נראה השיתוק המקומי, ומה המשמעות הגלובלית שלו? כמעט כל תעשיית הגז הטבעי הנוזלי של קטאר מרוכזת בקומפלקס התעשייתי של ראס לאפן, שהושבת ביום שני. קטאר אחראית לכ־20% מיצוא הגז הטבעי הנוזלי העולמי, וב־2025 שיגרה לעולם כ־81 מיליון טונות — כולן דרך מצרי הורמוז. יצוא הנפט מערב הסעודית נפגע גם הוא (5.5 מיליון חביות שלה נשלחו מדי יום דרך הורמוז ב־2024), אבל יש לה גם צינור נפט לים האדום שיכול לצמצם את היקף הנזק. בכוויית הנפט אחראי לכ־68% מהתוצר, ושיבוש של הענף הוא איום משמעותי על כלכלת המדינה. באיחוד האמירויות הפגיעה נוגעת בעיקר לכלכלת ההאבים, וזו סופגת מכה קשה כמו התיירות באזור. בנמל התעופה של דובאי עברו בשנה שעברה 95.2 מיליון נוסעים; בסוף השבוע הוא נסגר, ובינתיים נפתח רק חלקית. במילים אחרות, המחיר של כל יום מלחמה מגיע למיליארדי דולרים.
פגיעה כזאת דוחפת את מדינות המפרץ לחפש מערכות הגנה שיאפשרו המשך פעילות רציפה וישמרו על תשתיות האנרגיה, ובמערב כבר מדווחים שהמדינות הללו עסוקות בחיפוש דחוף של טכנולוגיות רלבנטיות שישמרו על ביטחון המתקנים, הנמלים, הערים והשמים. כך, למשל, שר ההגנה האיטלקי גווידו קרוזטו אמר ביום שני שמדינות במפרץ כבר ביקשו לקנות את מערכת ההגנה SAMP/T (MAMBA), פיתוח של איטליה וצרפת.
ההתעניינות הזו תוביל, כמובן, גם לישראל, שנתפסת במפרץ כמי שמחזיקה בשילוב נדיר של ניסיון מבצעי רב מול האיום החדש להן, יכולות אינטגרציה בין מודיעין, חיישנים ויירוט, ותעשייה מבוססת שמסוגלת לספק פתרונות מדף מהר יחסית. ולא רק במפרץ: החוזקות הישראליות במודיעין, טכנולוגיה והגנה ידועות בעולם, וברור שייהפכו למצרך מבוקש. כך, במשך כל השבוע פרשני ביטחון זרים דיברו הרבה על "העליונות האיכותית", ועל העובדה שהעליונות הזאת הכרחית לשמירה על יציבות כל מדינה: מי שמחזיק במודיעין, באוויר ובהגנה רב־שכבתית, מגן על המשק. זה מה שמדינות המפרץ מחפשות עכשיו, וזה בדיוק מה שיש לישראל כבר שנים.
זה, וחוסן. בכלי התקשורת השונים התנהל השבוע שיח ער על היכולת הישראלית לשמר "שגרה יחסית" תחת אש. באל־ג'זירה, למשל, שודרה כתבה שתיארה את המצב בארץ מאז אוקטובר 2023, חיים שמשלבים מלחמה ודריכות תמידית עם המשכיות בפעילות האזרחית. מבחינת מדינות המפרץ, זו הוכחה לכך שמערכי הגנה חזקים ויכולות ניהול מצב חירום הם חלק מהחוסן הכלכלי.
לא בכדי המדינות האלה כבר פנו אלינו בנושא בעבר, וכבר התחילו לקנות מערכות הגנה, וארצות הברית כבר הניחה בסיס לרעיון של מטרייה אזורית שכוללת גם את מדינות המפרץ, מטרייה שתחבר ביקוש משם עם טכנולוגיות מכאן, חיבור אינטרסים שלהן, שלנו ושל אמריקה.
השבוע נתן לכל זה דחיפה רצינית. עבור מדינות המפרץ, המלחמה הזו היא תזכורת שהמותגים שלהן — דובאי כמרכז סחר ועסקים, דוחא כמרכז אירועים, אבו דאבי כהאב הון וטכנולוגיה, מנאמה כמרכז פיננסי וערב הסעודית כ"הענק המתעורר" — פגיעים לא פחות ממתקני נפט. לכן, לצד חישובים פוליטיים נוצר כאן צורך תעשייתי־כלכלי ברור: להשיג שכבת הגנה שמקטינה את הסיכוי לשיתוק. ובשוק שבו ניסיון מול איראן הוא פרמטר מרכזי, ישראל נהפכת, יותר מאי פעם, לכתובת טבעית.
