"התמריץ היה ברור ומיידי. ברגע שהתחילו להישמע קולות מכיוון טראמפ שצריך לבטל את המשפט של נתניהו כי יש דברים חשובים יותר, זה הפעיל אצלי טריגר. ראיתי מולי את העיוות המושלם ואמרתי לעצמי עד כאן. לדחות דיונים זה עוד אינטרס סטנדרטי של כל נאשם. גם אני הייתי נאשם, אני מכיר את זה, זה חלק מהמשחק. אבל לדרוש לבטל את המשפט כי 'ביבי עושה דברים חשובים'? זו כבר קפיצה בלתי אפשרית. אז הבנתי שאני חייב להתערב כדי לעצור את התוכנית הזאת".
את המאבק שלו נגד ניסיונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למסמס את משפטו מנהל האקטיביסט עו"ד ברק כהן באופן קולני, פרובוקטיבי וישיר — בדיוק כפי שניהל את מאבקיו הקודמים נגד מנהלי הבנקים או ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה. הוא מותח לקצה את גבולות חופש הביטוי, עד שלא ניתן להישאר אדישים כלפיו. כך למשל הוא החל להפעיל לחץ ישיר על שופטי ההרכב במשפטי האלפים, רבקה פרידמן־פלדמן, משה בר־עם ועודד שחם. והוא לא מסתפק בכתיבת פוסטים ברשתות. באחד הסרטונים שיצר באחרונה הוא רמז כי יש טענות חמורות הנוגעות להתנהלות אישית לא ראויה לכאורה של ראשת ההרכב פרידמן־פלדמן, וטען שהמידע הזה מאפשר לתומכי נתניהו ללחוץ עליה.
באחד הבקרים של אוגוסט נסע כהן לשכונת מגוריו של בר־עם במבשרת ציון. בסרטון שהעלה לרשתות החברתיות הוא מחלק שם פלאיירים ומניח אותם על שמשות מכוניות ובתיבות דואר, בעודו מעביר את ההתרחשות בשידור ישיר. "ערב טוב, אנחנו בשידור חי בהדרכה ראשונית במשפט פלילי", הוא אומר למצלמה באמצע הרחוב, כשבידו האחת הוא אוחז בפלאיירים ובשנייה מנופף באצבע מאשימה, כאילו הוא נואם בבית משפט ומצפה מהעוברים ושבים ללמד סנגוריה על הצד השני. "יש תחושה שאנשי מבשרת ציון לא מכירים את הדין, אבל אפילו משה בר־עם אמור לדעת כי אסור לעובדי ציבור לקבל טובות הנאה. יש שופטים שלא מכירים ומתחילים לזרוק במשפט 'זה לא שוחד'. לכן צריך להעביר שיעור ולהסביר לכל השכונה מה זה משפט פלילי".
שכנה שגוררת כלב טרייר ננסי שואלת "למה אתה מחלק פלאיירים?" וכהן מזדקף ומכריז בטון של הצהרה לפרוטוקול: "כדי להזכיר לעולם שאסור לעובד ציבור לקבל טובות הנאה!". השכנה מהנהנת, גם אם אינה מבינה במי מדובר. "אני בעצמי עובדת מדינה וזה ברור לי לחלוטין", היא אומרת. ניכר בכהן שהוא שואב הנאה מהמופע ומתגובות העוברים ושבים.
בית המשפט בישראל נמצא גם כך תחת מתקפה אדירה מצד נתניהו והגורמים המשיחיים בממשלה. האם זה הזמן לתקוף אותו גם מהצד השני?
"כל מי שמגן על עוול של מערכת המשפט ועל העיוותים שלה רק בגלל שהוא מתעב את נתניהו, עושה טעות חמורה. יש הצדקה עמוקה מאוד לסלידה, ובאופן החריף ביותר, גם מנתניהו וגם ממערכת בתי המשפט. העובדה שנתניהו תוקף את מערכת המשפט לא מבטלת את השאלה המרכזית, והיא 'האם מערכת המשפט רקובה?'. אם אתה רואה בניין שהיסודות שלו עקומים, השאלה היא לא מי רוצה להחריב אותו ואם צריך לפרק אותו, אלא איזה בניין אתה רוצה להקים במקומו. וכאן אני מסתייג מאוד מנתניהו ומהעמדה הממשלתית".
"הנרטיב של ה'קפלניסטים' הוא שנתניהו רוצה להחריב את מערכת המשפט, ולכן יש להגן עליה בכל מחיר. אבל כשאתה מגן על משהו, אתה נמנע מלבקר אותו. זה מפקיר את הזירה לנתניהו ועדתו, שמפעילים לחץ ישיר על השופטים וכל מי שמעורב במשפט שלו"
3 צפייה בגלריה
נתניהו בדיון בתיק 1000, מאי, תל אביב. "העובדה שהוא תוקף את מערכת המשפט לא מבטלת את השאלה אם מערכת המשפט רקובה"
(צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
"בוא נראה אותך נותן לפקיד סיגרים"
כהן (48) מזמן לא ילד, ועדיין מתנהג כמהפכן צעיר ונאיבי שרוצה לשנות את העולם מן היסוד. זעזוע, לשיטתו, הוא תנאי לתיקון. הוא אינו מוטרד מכך שלהט מהפכני, מחויבות טוטאלית וטהרנות שמתקשה לזהות גוונים של אפור טומנים בחובם גם סכנה. במערכת המשפט אכן קיימים לא מעט כשלים, אבל הרצון שלו לפרק ולאתחל אותה יפגע גם במה שעובד, ומטבע הדברים גם ביכולת של בית המשפט לשמש קו הגנה אחרון על הדמוקרטיה. בגישה הטוטאלית שלו, כהן מוכן לשבור את הכלים, גם אם הם האחרונים שנותרו.
אתה תוקף את בית המשפט, שנשאר הרשות היחידה שאינה כפופה למרות של הממשלה. זה אותו בית משפט שהכיר בסמכותו לשלול תוקף של חוקים שסותרים את חוקי יסוד ופוגעים בדמוקרטיה ובחופש הפרט.
"בפועל בוטלו רק 22–24 חוקים, וגם זה בנסיבות מקילות", הוא עונה. כדי להמחיש מה מפריע לו, כהן משתמש בפסקי הדין שפסלו את תיקוני החוק למניעת הסתננות. הכנסת קבעה שניתן לכלוא מבקשי מקלט במתקן חולות לשנה ואף יותר, גם בלי משפט, ובג"ץ ביטל שלוש גרסאות של החוק בין 2013 ל־2017 וקבע שהכליאה הממושכת פוגעת בחוק יסוד כבוד אדם וחירותו. בסופו של דבר, אומר כהן, המדינה צמצמה את הסמכות וכיום מותר לכלוא מבקשי מקלט לתשעה חודשים בלבד.
"הממשלה רצתה לכלוא אותם לשלוש שנים, והכנסת אישרה זאת בחותמת גומי", אומר כהן. "ואז הגיע בג"ץ ה'ליברלי', זה שאומרים שצריך להגן עליו, וקבע: אפשר לעצור עד תשעה חודשים אדם חף מפשע שלא הורשע. ואני אמור להגן על חרא כזה, תשעה חודשים בלי משפט? אלו סוגיות של זכויות אדם ומיעוטים, תחומים שרוב הציבור הישראלי כלל אינו מתעסק בהם. אותי זה מעניין, את הישראלי הממוצע הרבה פחות.
"אבל גם בתחומים שכן מעוררים עניין, כשהעיוותים במערכת המשפט נחשפים, התמונה קשה. אתה נכנס לאולם, והשופט שמולך הוא לעתים טיפש, לעתים עצלן ולעתים שקרן. ייתכן שהוא הגיע לכיסאו בהליך קלוקל, או שהוא פשוט לא מתאים לתפקיד. שופט טוב הוא זה שבו יש מעט פחות מכל הפגמים הללו. כשתוסיף לכך את העומס הבלתי נסבל על מערכת המשפט תבין את השאלה שאני מציב: האם באמת יש על מה להגן?".
אני חושב שכן, שיש לה תפקיד קריטי, חרף המגבלות.
"אני איני מגן על מערכת המשפט, ולא סבור שהשופטים, כפי שהמערכת בנויה כיום, ממלאים תפקיד מועיל לישראלים. וזה לא אומר שאני מזדהה עם הרפורמה של הממשלה – אני חותר למהפכה, אבל מהפכה שמכוונת למבנה המשטר כולו".
וקמפיין תקיפה אישי נגד שופטים זו הדרך?
"כל שופט בכל תיק נתון להשפעה של לחץ ציבורי. הבעיה היא שאנשי המחנה המתנגד לממשלה, ה'קפלניסטים', מחזיקים בנרטיב שלפיו נתניהו רוצה להחריב את מערכת המשפט – ולכן יש להגן עליה בכל מחיר. אבל כאשר אתה מגן על משהו, אתה נמנע מלבקר אותו. הם אומרים לעצמם 'הוגש נגדו כתב אישום, משמע הפרקליטות מושלמת, בית המשפט מושלם, אין צורך להתערב כי הם יעשו את העבודה ואסור להפריע להם'. הגישה הזו מפקירה את הזירה הציבורית ומשאירה אותה לנתניהו ולעדתו, שמפעילים לחץ ישיר על השופטים, על הפרקליטות, על היועצת המשפטית ועל כל מי שמעורב במשפט הזה. לחץ שנבנה על טענות ריקות, על ספינים, בזמן שלדעתי קיימות נגד נתניהו ראיות חותכות, רבות ומבוססות. הבן אדם עומד מול הר של ראיות.
"הלחץ הזה הצליח לעוות את השיח הציבורי עד כדי כך שהתיקים מוצגים כ'מתפוררים וחסרי בסיס', וזה פשוט לא נכון. נתניהו הצליח להחדיר את השקר שמדובר בדברים שהם שטויות, ואם מציגים אותם כשטויות – גם השופטים באולם, ששומעים את זה כל יום, מתייחסים אליהם כאילו הם שטויות. לכן צריך להזכיר לשופטים שזה לא שטויות. צריך להזכיר לפרקליטות שלא תעז לעשות איתו הסדר. וצריך להזכיר לאדם הזה, לרכיכה שקורא לעצמו נשיא, שלא יעז להכניס את מוסד החנינה לתוך הדיון בכלל".
אצל חלק מהציבור באמת נוצר הרושם שנתניהו קיבל ממילצ'ן מתנות זניחות, בובות באגס באני.
"בוא נראה אותך, או את כל מי שתומך בו, בא איתי, מצולם, ונותן לפקיד בעירייה קופסת סיגרים אחת במתנה. אני רוצה לראות את האמיץ שיעמוד מול המצלמה ויגיד 'חבר, הבאתי לך מתנה'. אתה היית מעז? הרי זה 'כלום', נכון? אם זה כלום, למה אתה לא עושה את זה? אם זה כלום, תראה לי קבלן אחד שיבוא, יעמוד מול מצלמה וייתן מתנה כזו לפקיד. אז איך מאות אלפי שקלים במתנות הופכים לפתע ל'כלום'?".
"שופט בתיק נתניהו אמור לשלוט במשפט פלילי ובעיקר בתיקי שחיתויות. אבל למשה בר־עם אין ניסיון בשחיתות שלטונית. אז מה עושה שופט כזה בתיק כזה? איך הוא יבין את העדויות? מאיפה בר־עם יודע? אם נותנים משהו לעובד ציבור מתוך ציפייה לקבל משהו – זה תיק שוחד. זה פשוט, אפילו בשבילו"
3 צפייה בגלריה
שחם, פרידמן־פלדמן ובר־עם בדיון בתיק 1000, ירושלים, 2023. "הרכב השופטים אינו מתאים לתיק, בלשון המעטה, ובעיקר נוח לנתניהו"
(צילום: אורן פרסיקו באדיבות העין השביעית)
בר־עם. פסק בעבר נגד כהן, שטוען: "הביקורת שלי עליו לא נובעת מהעבר בינינו"(צילום: אתר בתי המשפט)
פרידמן־פלדמן. כהן טוען שתומכי נתניהו לוחצים עליה בשל התנהלות לא ראויה לכאורה(צילום: אתר בתי המשפט)
"תראה לי פסיקה של 150 אלף שקל כי קראת לשוטר 'נחש'"
כהן טוען שכבר נקודת הפתיחה של המשפט היתה מוטה ולקויה, כי הרכב השופטים שנבחר לדון בתיק "אינו מתאים, בלשון המעטה, ובעיקר נוח לנתניהו".
למה לא מתאים? בראש ההרכב עומדת פרידמן־פלדמן, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שיש לה ניסיון רב וכבר ישבה במשפטים רגישים ומתוקשרים, בהם משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ומשפטו של איציק מרדכי.
"לפי הבדיקה שלי, הבן שלה הוא גורם מרכזי בגוף שנקרא בתי הדין הרבניים, שהשאיפה שלו היא שהעולם המשפטי יתנהל לפי ההלכה. הציונות הדתית והממשלה מקדמות את התפיסה הזאת. ומי יושב איתה בערב שישי לארוחה, אני או הבן שלה?".
אתה מבין שאתה מטיל דופי בשופטת בגלל עמדה משוערת של קרובי משפחה שלה? ומה לגבי השופטים האחרים, שגם הם בעלי ניסיון?
"משה בר־עם, הבן שלו כותב בפייסבוק שאין חפים מפשע בעזה".
שוב הבן של...
"אז בוא נדבר משפטית. שופט בתיק נתניהו אמור לשלוט במשפט פלילי, ועוד יותר מכך, אמור לשלוט במשפט פלילי בתיקי שחיתויות. אבל לבר־עם אין ניסיון בשחיתות שלטונית. אז מה עושה שופט כזה בתיק כזה? איך הוא אמור להבין את העדויות? השופטים הרי אמרו שאולי בכלל אין מספיק ראיות לעבירת שוחד. מאיפה משה בר־עם יודע? אם נותנים משהו לעובד ציבור מתוך ציפייה לקבל משהו – זה תיק שוחד. ולאיש ציבור אסור לקבל את טובת ההנאה הזאת. זה פשוט, אפילו בשבילו".
ראוי להזכיר שהשופט בר־עם פסק בעניינך בעבר, ואף ישב בהרכב שפתח את משפטך בבית המשפט המחוזי. זו הנקמה שלך?
"הוא קבע שאני צריך לשלם 150 אלף שקל לשוטר אלון חמדני, רק כי קראתי לו 'נחש ירוק עיניים' בשיר שלי 'רכז מידע'. חמדני תבע אותי ואת כלי התקשורת שפרסמו את השיר על 3 מיליון שקל, ושילם לצורך זה 70 אלף שקל אגרה. נגד כלי התקשורת הוא הפסיד, והשופט הטיל עליו 40 אלף שקל הוצאות. תעשה חשבון: הוא כבר הוציא 110 אלף שקל, אז בא בר־עם ואמר: 'טוב, לפחות נחזיר לו את מה שהוציא'. זה כל ההיגיון".
אולי ההיגיון הוא שלקרוא לשוטר "נחש" זה לשון הרע?
"תראה לי עוד פסק דין שבו מישהו משלם 150 אלף שקל כי קרא לשוטר 'נחש'. זה מגוחך. אבל מה עשיתי? לא רק שלא הסרתי את השיר, אלא העליתי שיר יותר בוטה, רק עם ניסוח יותר מוקפד מבחינה משפטית. השיר נקרא '150 אלף', אתה יכול למצוא אותו ביוטיוב. הפזמון הולך ככה: '150 אלף, 70 שילם אגרה, 40 להוצאות, והיתר אינשאללה יהיו לו לתרופות'".
מה שמחזיר אותי לשאלה על הנקמה.
"הביקורת שלי על בר־עם לא נובעת מהעבר בינינו, אחרת הייתי מתחיל איתה מזמן. הביקורת שלי נובעת מהאופן שבו הוא מתפקד בתיק נתניהו. אני לא פועל ממקום של נקמנות והיסטוריה אישית, אלא ממקום עקרוני: האם אני חושב ששופט לא עומד בסטנדרטים הנדרשים, בייחוד בתיק כל כך רגיש. לא משנה לי אם הכרנו קודם או לא".
"באים לבנקאים קיבל תהודה כי היה מאבק חלוצי עם אלמנט פרובוקטיבי, ומול בנקים, שהציבור לא אוהב. והיו עוד אלמנטים שקל למכור: אזרח שנראה כמו מישהו שחור משכונת מצוקה, שמדבר עם חי"ת ועי"ן ורודף אחרי רקפת האשכנזייה מרמת השרון. סיפור יפה"
רוסק עמינח. "הכל לגיטימי כל עוד זה נכנס תחת ההגנה של חופש הביטוי הפוליטי"(צילום: אוראל כהן)
נוה. "אחד המאבקים הקשים שלי, כי כל 'אנשי שלטון החוק' ליקקו לו באופן חולני"(צילום: KoKo)
"השחיתות שנוה גילם היתה שקופה לי"
כהן פרץ לתודעה הציבורית בתחילת העשור הקודם עם מחאה שנולדה מכאב אישי: חוב שלו לבנק לאומי הוביל להוצאה לפועל, ונציגיה הגיעו לביתה של בת זוגו והחרימו פסנתר. כך נולדה מחאת "באים לבנקאים" – קמפיין חזיתי, שבו כהן המתין לראשי המערכת הבנקאית מחוץ למשרדיהם, פרסם את כתובותיהם ותלה שלטים מול בתיהם. אחת המותקפות הבולטות היתה מנכ"לית לאומי אז, רקפת רוסק עמינח, שכהן הטריד אותה ואת משפחתה. גם ביתו של ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים אז, הפך למוקד הפגנות קולניות. נגד כהן הוגש כתב אישום בשורת עבירות, והוא הודה לבסוף במסגרת הסדר טיעון בפגיעה בפרטיות בשל חלוקת כרזות מחוץ לביתה של רוסק עמינח ובשל הפגנה שארגן מחוץ לבית הספר של בתה. האישומים החמורים יותר - סחיטה, הטרדה וקשירת קשר לפשע - נמחקו, ועל כהן נגזרו חצי שנת מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף שקל, והוצא לו צו הרחקה מבתיהם של רוסק־עמינח וקינן.
הפעולות שלו עוררו את יו"ר לשכת עורכי הדין אז, אפי נוה, שטען כי כהן "פוגע בכבוד המקצוע" ומנצל את מעמדו כעורך דין כדי לאיים על אישי ציבור. נוה פתח בהליך לשלילת רישיונו, וכהן בתגובה סימן את נוה כאויב אישי, נציג הממסד שמנסה להשתיק אותו. הוא עקב אחרי נוה לאירועים, התעמת איתו ברחוב מול המצלמות והוביל קמפיין ציבורי נגוע בשיימינג אישי. העניין התקשורתי שנוצר הצית בסופו של דבר שורת תחקירים, שחשפו קשרים מפוקפקים בין שופטים ומועמדים לשיפוט לבין נוה. מאבקו האחרון של כהן התמקד במאמץ למנוע את חזרתו של נוה לראשות לשכת עורכי הדין – חזרה שלא צלחה לאחר שנוה הפסיד בבחירות ברוב עצום.
"באים לבנקאים" היתה מחאה פרסונלית בוטה וחריגה, ואתה הרווחת בתמורה יציאה מאלמוניות.
"נחשפתי והתפרסמתי לא בגלל מי שאני, אלא מפני שזה התאים למדיה. כבר הייתי מעורב קודם במאבקים שונים, אז למה דווקא המאבק בבנקים בלט? כי זה היה יותר סקסי לסיקור. זה לא ימין, זה לא שמאל, זה לא נוגע בנקודות המחלוקת בישראל. מאבקים סביב מבקשי מקלט, גיוס לצה"ל או שוויון אזרחי תמיד יוצרים מחלוקות, עושק הבנקים הוא נושא שמאחד את כולם. אין מחלוקת, אז נוח לסקר את זה. זה מסקרן, וזה לא שורף אותך פוליטית".
התקשורת סיקרה - אגב, לא תמיד באהדה - כי היית חריג וניהלת מחאה חריגה באופייה.
"היו כמה סיבות לכך. היה שם משהו שונה, לא עוד אחד שעומד עם שלט בכיכר. זה היה מאבק חלוצי עם אלמנט פרובוקטיבי, וזה גם היה מול בנקים, נושא שהציבור מזדהה איתו. היו גם אלמנטים של סיפור שקל למכור: אזרח שנראה – גם אם לא באמת – כמו מישהו שחור משכונת מצוקה, שמדבר בחי"ת ועי"ן, ורודף אחרי רקפת האשכנזייה מרמת השרון. זה סיפור יפה".
ומדוע נפסקה המחאה הזו?
"נאבקתי כדי להעלות על סדר היום הציבורי תופעה חמורה ונפוצה: בנקים שפועלים בניגוד לחוק ופונים לצדדים שלישיים – כלומר, לבני משפחה של החייב – כדי לגבות מהם חובות שאינם שלהם. מקרים שבהם, נניח, אתה חייב כסף לבנק אבל אמא שלך לא. ובכל זאת פונים אליה ואומרים: 'יש חוב לבן שלך, תשלמי'. זו פרקטיקה פסולה, לקחת מאנשים שאין להם קשר משפטי לחוב. זה מה שעמד בלב המאבק, והסוגיה הזאת זעזעה את המערכת עד כדי כך שהרגולציה נאלצה להתאים את עצמה. בפועל, בנקים התחילו לחשוש להשתמש בפרקטיקה הזאת והיא נעלמה כמעט לחלוטין".
והמתקפה שלך על נוה היתה תגובה למתקפה שלו נגדך?
"במקרה הזה היתה לי הבנה ברורה שניצב כאן אדם שמשתמש בכוחו באופן הבוטה ביותר. השחיתות שגילם, והאופן שבו שזר את הקשרים בין כל מוקדי הכוח, היו שקופים לי מהיום הראשון. רק מאוחר יותר החלו אחרים להבין את מה שראיתי. זה היה אחד המאבקים הקשים ביותר שלי, כי כל מי שמכנים את עצמם 'אנשי שלטון החוק' – אותם אנשים שמהללים היום את מערכת המשפט – ליקקו לנוה בצורה חולנית. בעיניי, הם לא טובים יותר מאלה שהם תוקפים היום במסגרת המאבק ברפורמה המשפטית".
להגיע לרחוב שבו גר שופט, פקיד ציבור או מנהל בנק, זה לא חציית קו אדום?
"צריך לעשות את זה, וייעשה עוד הרבה יותר, עד גבול החוק. כל עוד זה נכנס תחת ההגנה של חופש הביטוי הפוליטי, למה בעצם לא? למה אתה אומר לי לא לעשות דבר שהוא חוקי?".
אני לא מדבר רק על החוק, אלא גם על שמירה על נורמות בסיסיות. אתה לא מרגיש שיש כאן חדירה לפרטיות, ואפילו סוג של הפעלת טרור אישי כלפי שופטים ופקידים?
"אני לא שברתי נורמות, אלא הרחבתי את היכולת לממש את חופש הביטוי הפוליטי. הרחבתי את היכולת של כל אזרח, תחת המשטר, להתבטא בהתאם לעמדותיו. עשיתי כאן שירות לציבור".
באיזה אופן?
"נניח שאני ואתה בעימות, ויש בינינו מחלוקת על דבר קריטי לחיינו המשותפים. אם צד אחד סוגר לשני את הפה, איך נפתרות מחלוקות? לא נשאר כלום חוץ מהידיים, ואז פותרים את המחלוקת באלימות. אבל ברגע שאתה נותן לבן אדם מפלט והוא יכול להתבטא, אתה מונע ממנו להשתמש בכלי הפסול של אלימות. תחשוב על האנשים שבמקום לפתוח מצלמה ולהגיד את מה שיש להם, היו פשוט נותנים אגרוף. יש כמה כאלה שרואים בצמתים, יורדים ומרביצים לאזרח. זה מה שקורה כשהפה נסגר והידיים נשארות הכלי היחיד".
תראה מה קרה: אתה היית מהראשונים שנקטו פעולה ישירה מול מוקדי כוח כדי לחשוף עוולות ולייצר לחץ ציבורי. אבל בחלוף השנים השיטה של ביקורת אישית, פולשנית וקולנית הפכה לשגרה גם בצד השני של המפה. כיום אותה טקטיקה מופנית כלפי שופטים, היועמ"שית, הרמטכ"ל ואנשי תקשורת. פעילים חמושים במצלמות ומיומנים בשימוש בשפה החזותית והרטורית, שתרמת לעיצוב שלה, עושים בה שימוש. זה חוזר אליך כבומרנג.
"אם הם מנהלים מאבק מול גורמי שלטון בהתאם לדעתם, גם אם זו לא דעתי, אני לא רואה בזה בעיה. יותר מזה, אתה חושב שמעניין אותי הרמטכ"ל? או שגלי בהרב־מיארה מעניינת אותי? בכלל לא. היא ניהלה נגדי משפט על שיר, אז אני אמור להיאבק למענה?
"בתפיסה שלי, רמטכ"ל, יועמ"שית, ראש שב"כ, ראש מוסד, ראש ממשלה, יו"ר הכנסת או בעלי הון, אם הם מושחתים – כולם למזבלה. אני ממש לא רוצה להגן עליהם. השאלה היא לא אם זה לגיטימי שפעילי ימין עושים שימוש בטקטיקות שלי, אלא אם העמדות שאני רוצה לקדם ינצחו את העמדות שלהם. זו מלחמת עמדות. השיטה כשלעצמה לא פסולה".
נוצר סוג חדש של בריונות: מצלמות נשלפות, הפנים עולות מיד לטיקטוק ולאינסטגרם, והחשיפה עלולה לעודד אלימות במקום לבלום אותה.
"אני מעודד שימוש בדיבור, ואף פעם לא שימוש בדיבור אלים או איום באלימות. בוז כן. בוז זה בסדר, אני יכול לבוז למשרת ציבור מושחת. אין בזה שום הסלמה, ההפך. אבל לא אלימות. ראית אותי פעם חוסם כבישים? לא, משום שזו פעולה אלימה בעיניי. היא אומרת 'חופש התנועה שלך יוגבל כי לי יש כוח'. ואז בא מישהו ואומר 'לך יש כוח? אז אני אדרוס אותך, גם לי יש כוח'".
כשעופר גולן, יונתן אוריך וישראל איינהורן הגיעו עם מגאפונים לכרוז מול הבית של עד המדינה במשפט נתניהו שלמה פילבר, אולי הם שאבו השראה מהמחאה של ברק כהן?
"מה הבעיה בזה? אולי יש בזה בעיה במובן המשפטי של הטרדת עד, אבל עצם הפעולה של מגאפונים, אין בה בעיה. אני, אגב, לא מטריד שופט, כי זה בעיה. אבל לכתוב על פלאייר שאסור לעובד ציבור לקבל טובות הנאה ולחלק בשכונה זה לא בעיה".
3 צפייה בגלריה
כהן מדמם בעקבות התנגשות עם שוטרים, לאחר שמפגינים ניפצו חלונות של בנקים בתל אביב, 2012. "הרצון בתשומת לב לא סותר אידיאולוגיה"
(צילום: יובל חן)
כהן במשפט נגדו על העלבת עובד ציבור, תל אביב, 2017. "המעצר בגלל השיר שכתבתי נתן לגיטימציה לקריירה המוזיקלית שלי"(צילום: יריב כץ)
כהן בקמפיין נגד תשלום באוטובוס. "אני לא משלם כדי לשקף את נורמות לקיחת המשאבים שמנהיג המדינה מטמיע בציבור"(צילום: מתוך פייסבוק)
"אני משתייך לשכבה הכי פריבילגית"
קל לתייג את כהן כקול של מחאה מזרחית, ולא רק משום שהוא מטעים חי"ת ועי"ן (ולא ברור אם הוא מדבר כך מטבעו או מקצין בכוונה). אביו הרצל, סגן ראש המועצה המקומית מבשרת ציון לשעבר, השתייך לדור המזרחים שחיו בשולי החברה בשנות השבעים בירושלים, שחלק מהם היו מזוהים עם הפנתרים השחורים. כהן מבהיר שאביו דווקא לא היה פעיל אידאולוגי, אלא בן לשכבה שסבלה ממצוקה – והתגובה למצוקה הזו קיבלה לעתים אופי מחאתי. "אני לא גדלתי בסביבת מצוקה", הוא אומר, "גדלתי במבשרת ציון, והוריי הקפידו להרחיק אותי מסביבה בעייתית. מכיתה א' למדתי במרכז ירושלים, נסעתי באוטובוס מדי יום לבית הספר, והעברתי את ילדותי במרחבים איכותיים". בכיתה ז' עבר לכפר הנוער בן שמן ולמד שם בפנימייה, ובהמשך למד משפטים במכללת רייכמן. "אני נכד בכור ובן בכור, כך שכל מה שאי פעם רציתי קיבלתי. לא יצאתי מסביבה בסיכון, להפך, הייתי מפונק".
בחודש האחרון הילד שנסע באוטובוסים הפך את האי־תשלום בתחבורה הציבורית לעוד מחאה פומבית, המתועדת בסרטונים ביוטיוב ובפייסבוק. "זו מחווה סמלית שנועדה לשקף את הנורמות שמנהיג המדינה מטמיע בציבור, נורמות של לקיחת משאבים או ביצוע מעשים בלתי לגיטימיים בלי לשאת באחריות. כל עוד זה המנהיג של העם והמציאות הזו נמשכת, אני מאמץ את הנורמה ואימנע מתשלום על נסיעות".
מאיפה מגיע להט המחאה שמניע אותך?
"אין לו מקור במחסור אישי. אני חי היום בשכבה הכי פריבילגית: גבר, יהודי, במרכז תל אביב, בזוגיות, אב לשתי בנות עם מקצוע מכניס וקשרים חברתיים. בפרויקט הציוני אני אישית לא נמצא בבעיה, אבל רוב העם כן. רוב מי שחיים פה כן. והמאבק שלי הוא נטו אידאולוגיה".
ב־2011 החל כהן לעסוק ברצינות בסוגיית מבנה המשטר בישראל – זה שעשור אחר כך יעמוד בלב העימות סביב הרפורמה המשפטית ומהות הדמוקרטיה. הפתרון שהוא מציע הוא מבנה פדרטיבי, שיכיר בקהילות השונות כישויות עצמאיות למחצה. "בישראל מתקיימות קהילות עם משטר פנימי כמעט עצמאי", הוא מסביר. "לכל קהילה צריכות להיות סמכויות פנימיות בענייני מס, חינוך, כלכלה, דת ומדינה. אם בני ברק רוצה להתנהל לפי ההלכה – שיחיו לפי ההלכה. מי שרוצה לחיות כחילוני, שיגור בקנטון תל אביב. מוסלמי שרוצה לחיות לפי האסלאם – גם לו צריכה להיות האפשרות".
בקיץ 2011, במהלך מחאת האוהלים, הפך כהן לעורך הדין הצמוד של פעילים רבים וייצג אותם, לעתים בהתנדבות, כשהוגשו נגדם כתבי אישום. מאוחר יותר נרתם למאבקים נוספים: מאבק אוהדי בית"ר ירושלים להחלפת הנהלת הקבוצה ובעליה דאז ארקדי גאידמק, המאבק של החרדים נגד גיוס בכפייה והמאבק לשיפור תנאי הדיור של יוצאי אתיופיה. במסגרת המאבק הזה נתקל לראשונה ברכז המודיעין של המשטרה חמדני, שלטענתו סכסך בינו לבין הקבוצות שאיתן עבד ואף תרם לפיצול פנימי בקבוצות עצמן. כך נולד השיר "רכז מידע", שעלה לכהן בפיצוי של 150 אלף שקל, אבל גם סימן את תחילתה של הקריירה המוזיקלית שלו. מאז המשיך להוציא שירים בעלי אופי מחאתי, ובחודש הקרוב הוא עתיד להשיק את אלבומו השלישי, "שמלה שחורה".
במקביל כהן עבר תהליך התמסדות, שניכר גם בנוכחותו התקשורתית. לצד סרט דוקומנטרי של כאן11, שתיעד את פעילותו ב"באים לבנקאים", היתה לו פינה בתוכנית "מהצד השני" של גיא זוהר, והוא מופיע בתוכנית הבידור של התאגיד, "מה שתגידו", שבה קומיקאים, עיתונאים ואנשי תקשורת מבקרים בהומור אירועים פוליטיים. הילד הרע נקלט במיינסטרים.
"תמיד הייתי בענייני מוזיקה, אבל כשאתה עורך דין אנשים שמים אותך בתבנית", הוא אומר. "הם לא מדמיינים שעורך דין יכול לעמוד על במה ולהופיע, זה נראה להם מוזר. מה שנתן לזה לגיטימציה היה דווקא זה שהמשטרה עצרה אותי בגלל השיר. זה היה סימן רשמי לכך שאני יוצר מוזיקה. מאז כל מאבק שלי התחבר גם ליצירה מוזיקלית, וכל שיר הפך להיות חלק מהמאבק. היום אני במקום הרבה יותר מפותח מבחינה מוזיקלית. היצירות שאני מפיק מורכבות יותר, לגיטימיות יותר, ואנשים מתייחסים אליי כאל מוזיקאי באופן טבעי. כבר שואלים מתי ההופעה הבאה. גם מוזיקאים מהשורה הראשונה משתפים איתי פעולה ומבצעים את השירים שלי".
המניע שלך הוא רק אידאולוגי, או שבסופו של דבר אתה פשוט נהנה גם מתשומת הלב והדרמה?
"כל מי שעוסק בענייני ציבור, אחד ממרכיבי הפעולה שלו הוא תשומת לב — הרצון לקבל הכרה חברתית, שאנשים יתחברו למה שאתה עושה. זה לא סותר אידאולוגיה, זה חלק ממנה. בוא נגיד את זה ככה: הרבה יותר קל להיות אידאולוג כשהציבור תומך בך, מאשר כשאתה נרדף. וברוך השם, אני מקבל המון חיבוק מהשטח".
למה אתה פונה לגיוס המונים כדי לממן את הפעילות שלך ולא עובד בהתנדבות?
"יש לי כישרון, והוא מנותב לטובת הציבור. אם זה מועיל, למה שהציבור לא ישקיע בזה? אני רואה את עצמי כנכס ציבורי, וכדאי לציבור להשקיע בנכס כזה. ולהבדיל מפוליטיקאי שצריך להתחנן לתמיכה ולבקש מהציבור 'תבחרו בי', אני אומר לציבור שהוא צריך לפנות אליי ולבקש ממני לעשות. הציבור צריך לרצות שאהיה שם בשבילו. הוא אמור לרצות להעצים את זה".
אגב פוליטיקאי, אתה גם מקים מפלגה. אתה לא חושש שמהלך כזה יפצל את המחנה שמתנגד לנתניהו? ראינו כבר דוגמאות בעבר של אנשים שהיו בטוחים שהם יותר מכפי גודלם האמיתי, מאלדד יניב וירון זליכה עד עלה ירוק. למה שזה לא יקרה שוב?
"אומנם אני מקים מפלגה, ולא לבד, אבל היא לא שואפת להתמודד בבחירות. חוץ מזה, אני לא חלק משום גוש. לא מעניינים אותי יאיר לפיד, בני גנץ או הפוליטיקה של 'רק לא ביבי'. אני עוסק בניסוח אידאולוגיה חלופית. כשאתה שואל אם אני מזיק לגוש, תראה את מי לא שואלים: את אלה שקיבלו מנדטים – גנץ, לפיד, מיכאלי – והביאו עליכם את האסונות הכי גדולים. גנץ הוא זה שנתן לנתניהו עוד שנת שלטון כשכבר היתה אפשרות להפיל אותו. אז אל תשאלו אותי למה אני מקים מפלגה שלא מתמודדת. תשאלו את הגוש שלכם איך הוא הפך לבדיחה".
תגובת הרשות השופטת: "טענותיו של עו"ד כהן מופרכות, בוטות ופוגעניות, ויש להצטער שקיבלו במה מכובדת. ההרכב הדן בתיק כולל שופטים ותיקים, מקצועיים ומנוסים. השופטים מנהלים את ההליכים בהתאם לדין ולראיות המובאות בפניהם, תוך מתן משקל לשיקולים משפטיים בלבד. השופטים ימשיכו לבצע את מלאכתם במקצועיות, במסירות וביעילות באופן עצמאי ובלתי תלוי, ללא מורא וללא חַת. כל ניסיון להטות את הדין על ידי טענות מומצאות מסוג זה – לא יצלח".
