דרעי
רק עוד קבלן ביצוע
מנהיגים חייבים לקבל החלטות במציאות קשה שמציפה שוב ושוב עמדות מנוגדות ופתרונות סותרים. הדרך להתמודד עם המורכבות הזו משתנה בין פוליטיקאי אחד למשנהו. נתניהו, למשל, צריך לתמרן בין הרמטכ"ל אייל זמיר, שמתנגד לכיבוש עזה, לבין השר בצלאל סמוטריץ׳, שמאיים בהליכה לבחירות אם הכיבוש לא ייצא לפועל. לא פשוט. ולכן, החלטת הקבינט על המשך הלחימה בעזה היא סוג של כתב חידה, טקסט שכל פרשן קורא בו משהו אחר — כיבוש עכשיו, כיבוש בהמשך, שיטת הסלאמי, השתלטות הדרגתית, סתם משיכת זמן וכו׳.
גם מנהיג ש"ס אריה דרעי נמצא בדילמה, ואפילו מרובעת. מצד אחד, המנהיג הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, הוריש לו דרך של מתינות מדינית; מצד שני, רבים מבוחרי ש"ס הם ימנים וביביסטים; מצד שלישי, עסקני המפלגה שלו דבוקים לעטיני השלטון ולג׳ובים המפנקים שבחסותו; ועכשיו, נוסף לו צד רביעי — המחויבות לחרדים האשכנזים שנחושים "למות ולא להתגייס". מהפלונטר הזה באמת קשה לצאת, ודרעי כשל בתמרוניו כשתועד קורא לצעירים החרדים "לא להתפתות להתגייס". אחר כך הגיעו ההכחשות, הטענות לאי־הבנת ההקשרים ושאר תמרוני הפרסה לאחור.
דרעי החל את הקריירה שלו כהבטחה גדולה למנהיג מסוג חדש. אבל כיום ברור שהוא בסך הכל עוד קבלן ביצוע - לנתניהו ולביביזם, לחרדים האשכנזים, ובעיקר לרווחתו האישית. // משה גורלי
חיים כץ
עסוק בטובתו האישית
בתוך ימים אחדים מכניסתו ללשכת שר הבריאות, חיים כץ הכריז על "פשרה" במשבר של קופת חולים כללית, שהבכירים בה מתחלפים בקצב מסחרר. ומה היתה הפשרה? אחרי שקודמו בתפקיד הקים ועדת בדיקה מתוך חשש למשבר ניהולי חמור בקופה, כץ פשוט עצר אותה רגע לפני שהגישה את מסקנותיה, ובכך מחק באבחה אחת מאות שעות עבודה של המומחים החברים בה. ובתחילת השבוע כללית כבר הרגישה בנוח למנות מנכ"לית במילוי מקום, אורנית בר־טל, שמשרד הבריאות מתנגד למינויה. כך לא נראה תחום מנוהל היטב, אלא כאוס רגולטורי.
ההסבר הרשמי של כץ: מערכת "מעורערת ומסוכסכת" עם שתי ועדות בדיקה במקביל — האחת של המשרד והשנייה שהקים דירקטוריון כללית — שיכולתן להגיע לפתרון מוטלת בספק. ההסבר הפחות רשמי: כץ, שמכיר היטב את עולם הוועדים כמי שכיהן במשך 22 שנה כיו"ר ועד התעשייה האווירית, מעדיף כנראה לרצות אותם ולא את גורמי המקצוע הבכירים במשרדו. אחד מאותם שחקנים הוא יו"ר ועד כללית, פרוספר בן חמו (שחוגג השנה 30 שנה בתפקיד) שתמך במינויה של בר־טל, התנגד בחריפות לוועדה וכבר נועד עם כץ בנושא.
שוב מתברר שבשורת ה"משילות" שהממשלה אובססיבית לגביה אינה יותר מהתעקשות של פוליטיקאים על זכותם לצפצף על הדרג המקצועי. אבל משילות אמיתית אינה העברת כל הסמכויות לפוליטיקאים. משילות חייבת להיות גם בידי הרגולטורים המקצועיים, כדי שיוכלו לפחות לבדוק לעומק מה מתרחש בגופים שעליהם הם מפקחים — במקרה הזה קופת החולים המדשדשת אך העצומה בגודלה, שמבטחת אחד מכל שני ישראלים. אבל כץ, כמו יתר חבריו לקואליציה, אינו מתעניין בטובת הציבור, אלא רק בטובתו האישית, ולכל היותר בטובת מקורביו. // שקד גרין ערבה
קרעי
אין לו אלוהים
שר התקשורת שלמה קרעי שלח בשבוע שעבר הנחיה לעובדי משרדו שלא לציית להנחיות הייעוץ המשפטי — לא של הממשלה ולא של המשרד. בראש המסמך הוא הוסיף בס"ד, כדי להבהיר למי כן צריך לציית, אך בהמשכו הקפיד להשתמש בשפה כאילו משפטית, כאילו שומרת חוק. קרעי חתם את מכתבו במשפט מודגש, שמפציר בכל עובד "בשעה גורלית זו... להכריע אם הוא מתייצב לצד החוק, הממשלה הנבחרת ובשירות הדמוקרטיה, או שהוא ממשיך לשרת גילדה משוללת סמכויות, המנסה להפקיע את השלטון מן הציבור".
אבל כשהוא מבקש מהעובדים "להתייצב לצד החוק" הוא בעצם מבקש מהם להפר אותו. לכן הפנייה שלו לעובדים היא ללב ולמצפון שלהם, להכרעה סובייקטיבית ולא לחוק אובייקטיבי — שברור כי מפרשיו המוסמכים הם היועצים המשפטיים, אותם יועצים שקרעי מנסה לחסל. לא במקרה בג"ץ זרק אותו מכל המדרגות השבוע, כשהבהיר שאין כל תוקף לדרישתו ושהתנהלותו חמורה וחורגת מסמכותו.
עקיפת החוק ביומרה להיות מייצגו "האמיתי" משקפת את התפיסה של קרעי וחבריו לממשלה המשיחית: אנחנו הריבון, ולכן אנחנו החוק. אבל אסור לתת לבס"ד שבראש המכתב להטעות, וגם לא ל"בעז"ה ביחד ננצח" שבסופו. לאנשים שמתנהגים כך אין אלוהים. // מייקי דגן
פיטורים בהייטק
תירוצי AI
AI היא הבאז־וורד האולטימטיבית של התקופה, אבל נראה שהגענו כבר לשלב שבו השימוש שנעשה בה חורג מגבולות הטעם הטוב. מי שחצו את הגבול הזה לאחרונה היו כמה חברות ישראליות, ובראשן יוטפו ואמדוקס, שפיטרו בשבועות האחרונים מאות עובדים בטענה שהמהלך הכרחי לאור כניסת החברה לתחום הבינה המלאכותית. אז נכון, בעידן ה־AI נדרשים פחות מתכנתים, אבל במצב כזה, הגיוני יותר לוותר על העובדים הצעירים והלא מנוסים, לא על הוותיקים עתירי הידע אך היקרים, שהם המטרה העיקרית במהלכי הפיטורים. זה מוכיח שהסיבה לקיצוצים אינה זוהרת כמו בינה מלאכותית, אלא אפורה כמו המציאות, שבה יש קשיים בעסקים והיעדר צמיחה. זה ההסבר הכי ישן, הכי לא טכנולוגי והכי אמיתי - ההנהלה מפשלת בתפקידה, והעובדים נדרשים לשלם את המחיר. לא הבינה מלאכותית כאן, אלא התירוצים מלאכותיים. // סופי שולמן
האם מי שמכיר במדינה הפלסטינית מתעלם ממה שקרה לישראל?
נשיא צרפת עמנואל מקרון יירשם בספרי ההיסטוריה כמי שפרץ את הסכר הדיפלומטי, כשהיה הראשון להצהיר שארצו תכיר במדינה פלסטינית. עד מהרה הצטרפו ליוזמה גם בריטניה, גרמניה (בתנאים מסוימים), אוסטרליה ועוד מדינות שבוחנות מחדש את קשריהן, לאו דווקא עם הפלסטינים, אלא יותר עם מדינת ישראל — שמבחינת ממשלתה, הכרה במדינה פלסטינית היא אסון. אבל למה בעצם?
הכרה היא קודם כל הודאה בקיומו של דבר בעולם. כשהעולם מכיר בקיומו של העם הפלסטיני, הוא מכיר גם בזכותו להתקיים על אדמתו ולהיות ריבון עליה. וכאן נדרשת ההכרעה — למי שייכת הקרקע ומה גבולותיה בין הנהר לים?
הכרה היא גם הבעת הערכה. כשאנחנו אומרים שאמנים זוכים להכרה, אנחנו מתכוונים שסוף סוף העבודה הקשה שלהם נושאת פרי ומקבלת הערכה. עבור ישראלים רבים הכרה במדינה פלסטינית אחרי 7 באוקטובר היא מתן צ'ופר על טרור, שהוא בהכרח אי־הכרה בסבל שנגרם לנו. ואם מבטלים את הסבל שלנו, אז בעצם מבטלים את הקיום שלנו.
סוגיה מורכבת כל כך לא חייבת להישאר באזורי השחור־לבן. הכרה בזכותו של העם הפלסטיני לבית לאומי אינה בהכרח מחיקת זכותה של ישראל להתקיים לצדו — ממש כשם שההכרה בסבל שאנחנו גורמים בעזה אינה מוחקת את הזוועות שעולל לנו חמאס. וכל עוד ממשלת ישראל תתעקש על החד־צדדיות הזו, על "או אנחנו או הם", כולנו רק נפסיד. זה סיפור מוכר. // דור סער־מן
