הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
החממות של איציק ("רוזי") רוזנברג בעין תמר הן מחזה סוריאליסטי: מבנים עצומים שנראים כמו איים של ירוק בלב המדבר. אנחנו נכנסים לאחת מהן, מדלגים מעל לגדר חשמלית שנועדה לבלום חזירי בר, והלחות מיד מכה בפנינו. מולנו נפרשות שורות ארוכות וצפופות של בזיליקום, ירוק עמוק לצד סגול כהה, זנים תאילנדיים לצד זנים קלאסיים. ריח מתקתק וחריף ממלא את האוויר. הכל כל כך ססגוני ומעורר תיאבון. עצוב לחשוב שכל השפע הזה עלול ללכת לפח, אם המלחמה תתחדש והשמים שוב ייסגרו.
"זה בדיוק מה שקרה במלחמה האחרונה, כמו בקודמותיה. הטיסות הופסקו, הסחורה נשארה בשדות ובתוך ימים אחדים היא נהפכה לפסולת", אומר לי רוזנברג. "במלחמה הנוכחית עם איראן זרקתי סחורה בשווי של כ־60 אלף שקל, לא כי לא היה לה ביקוש, אלא כי לא היתה לי דרך להביא אותה ללקוח. הסחורה כבר נארזה וחיכתה למשלוחים, שבסופו של דבר לא יצאו".
כבר יותר מ־40 שנה רוזנברג (65) מגדל כאן, בקצה הדרומי של ים המלח, תמרים, פלפלים ובעיקר עשבי תיבול ליצוא. לא רק סוגים שונים של בזיל, אלא גם טרגון, לובג' (לאושטיאן), מרווה ואורגנו. אלה גידולים עדינים שמחייבים שרשרת לוגיסטית מדויקת, הקפדה על זמנים ובעיקר יציבות — כל מה שאין לחקלאי הישראלי בשנים האחרונות.
על הנייר, המודל פשוט: בכל יום עשבי התיבול נקטפים, נארזים, משונעים במשאית לשדה התעופה, מועמסים על מטוס ונשלחים לשווקים באירופה בתוך שעות. אבל ברגע שהשמים נסגרים, המודל הפשוט קורס בבת אחת.
"ברגע שהתנועה האווירית נעצרת, אין לי איך לייצא", מסביר רוזנברג. "אני נשאר עם הסחורה בשדות וכל מה שאני יכול לעשות זה רק לחכות, לנסות למשוך זמן, לעשות קציר טכני, אולי השוק ייפתח מחדש. אלא שבינתיים הצמחים ממשיכים לגדול ומתבגרים, עד שלבסוף אין לי ברירה אלא לעקור אותם. ואז אתה עומד מול השדה ושואל את עצמך אם לשתול מחדש או לא. הכל הופך לחוסר ודאות אחד גדול".
"ההפסדים של החקלאים עצומים הרבה מעבר לסחורה שלא נמכרה ונזרקה לפח, כי כשמשלוח לא יוצא לקוחות נעלמים לך ולא חוזרים, ואתה נאלץ לעקור שדות. זה נזק שממשיך קדימה לעונות הבאות"
3 צפייה בגלריה
עובדים זרים במשק של מלר בנעמה. "אני משלם לכל עובד תאילנדי 300 שקל ביום, לא כולל הוצאות לינה ואוכל, ואין לי יכולת להוציא אותם לחל"ת", אומר רוזנברג
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"החקלאות לא היתה בחירה, אלא אילוץ שהפך לדרך חיינו"
רוזנברג התיישב כאן בתחילת שנות השמונים, כשהמדינה רצתה לבסס התיישבות חקלאית לאורך הגבול עם ירדן. "הייתי בן 24 כשעזבתי את באר שבע עם אשתי לטובת עין תמר", הוא נזכר. "החלטנו לבנות חיים במקום שלא היה בו כמעט כלום — בלי תשתיות, בלי אספקת מים סדירה, בלי חשמל יציב. היה אז מקרר אחד לכל היישוב, שעבד על גנרטור מקרטע, והשתמשנו בקלקרים מלאים במים קרים כדי לשמור על החלב לתינוקות.
"החקלאות לא היתה בחירה, אלא אילוץ שהפך לדרך חיינו. הקרקע היתה בעייתית, כי מי התהום עלו והציפו את השדות. רק אחרי שנים של ניסוי וטעייה, ובנייה של תעלות ניקוז שהזרימו את מי התהום, התחלנו להבין איך בכלל מגדלים משהו במקום הקשוח הזה".
וזה לא היה האתגר היחיד. "לא רחוק מכאן עובר הגבול עם ירדן, כך שהאזור מלא מוקשים ששכחו מקיומם. אז טרקטורים עלו עליהם והתפוצצו, ואנשים נפצעו. מזכיר היישוב שלנו איבד ככה רגל. ועם השנים, בגלל מי התהום, המוקשים זזו ממקומם, כך שכיום כמעט בלתי אפשרי לדעת איפה הם נמצאים".
אבל תחושת ה"ביחד" שליוותה את רוזנברג כל השנים, הערבות ההדדית, התחלפה בשנים האחרונות בבדידות ובתסכול מכך שהמדינה, ששלחה אותו לפני יותר מ־40 שנה להקים יישוב במדבר, מפקירה אותו ואת חבריו ומותירה אותם להתמודד לבד עם המשבר שהיא יצרה.
"הפיצוי שהמדינה נותנת לחקלאים במלחמה לא מאפשר לנו אפילו להרים את הראש מעל המים", אומר רוזנברג. "הוא לא מחזיר את העסק למסלול, לא מכסה את ההשקעה, ולא מתקרב לפצות על הנזק האמיתי. זה נראה כמו ניסיון לסגור עניין, איזו פשרה לא ברורה שמישהו קובע במספרים. זה היה ככה בתקופת הקורונה וזה חוזר על עצמו גם עכשיו. זה פשוט לא לעניין".
במערכה הקודמת מול איראן, "עם כלביא", מדינת ישראל החריגה את החקלאים מחוק הפיצוי הכולל לעסקים, בנימוק שהמערכה הקצרה של 12 יום בלבד לא בהכרח התבטאה בירידה במחזורי המכירות. בסופו של דבר שולם פיצוי של עד 200 אלף שקל לכל חקלאי שהוכיח כי מחזור המכירות שלו נחתך בלפחות 25% בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה הקודמת.
אולם ההשוואה הזו בעייתית, קודם כל כי היא נסמכת על השוואה לשנת מלחמה, שאינה משקפת פעילות כלכלית רגילה, במקום לבחון את ההזמנות שבוטלו, ושנית כי היא מתייחסת רק להפסד ההכנסות הנקודתי, ולא להשלכות שלו. בפועל, מסביר רוזנברג, "ההפסדים של החקלאים עצומים הרבה מעבר לסחורה שנזרקה, כי כשמשלוח לא יוצא לקוחות נעלמים לך ולא חוזרים, ואתה נאלץ לעקור שדות. זה נזק שממשיך קדימה לעונות הבאות". והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בגידולים כמו עשבי תבלין, עם חיי מדף קצרים במיוחד ובלי יכולת לצנן או להקפיא אותם כדי לשווק בהמשך.
"יש כאן מאבק יומיומי", אומר איציק ויזנברג, מנכ"ל חברת היצוא החקלאי The Growers. "משבר הקורונה עוד היה נסבל, כי כולם בעולם סבלו ממנו. אבל כשיש מלחמות פה בישראל, זה לא מעניין אף אחד. הלקוחות לא מחכים לך. אם במשך שבועיים אתה לא מספק סחורה, הלקוח עובר לקנות סחורה מאיטליה או מקניה. ואף אחד כאן לא מפצה אותך על זה. אתה נתפס כספק לא אמין, ונגמר הסיפור. לא בגלל איכות, לא בגלל מחיר, אלא בגלל חוסר יציבות".
לדברי ויזנברג, "פעם ייצאו מישראל כ־13 אלף טונות עשבי תיבול בשנה, וכיום זה בערך 2,000 טונות בשנה בלבד. רוב הייצור נדד למדינות עם כוח עבודה זול יותר, בעיקר באפריקה, וקשה להתמודד עם תחרות אגרסיבית ועם שווקים הפכפכים. אבל אנחנו לא סוחרים שמביאים תבלינים מקניה או מאתיופיה ומוכרים באירופה, אלא עובדים רק עם מגדלים ישראלים. המשמעות היא שמהרגע שהם קוצרים את העשבים, יש לנו יומיים לשנע אותם ללקוח באנגליה, לא יותר - וזה קשה. שלוש שעות של עיכוב בנתב"ג, על אספלט של 50 מעלות, יכולות להרוס משלוח. ואם על הנזקים הישירים המדינה אולי מפצה, על הנזקים העקיפים — הלקוחות שאיבדת, השוק שנשחק — אף אחד לא יפצה".
"אני שורף את כל החסכונות שלי על העסק. אין ברירה. זה או זה או לקרוס. אני גם לוקח הלוואות בתקווה שמשהו ישתחרר. אבל בינתיים החוב רק גדל, והלחץ עולה. אתה מממן את המשבר בעצמך. אף אחד לא נכנס מתחת לאלונקה"
3 צפייה בגלריה
מלר בחממה שלה בנעמה. "חודש וחצי מתחילת המלחמה ועדיין אין מתווה פיצויים ברור מהמדינה. מדברים על תנאי סף, אבל בפועל אף אחד לא יודע מה המדינה מתכוונת לעשות"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"במלחמה הקודמת לפחות נתנו מקדמות, הפעם אין כלום"
בחממות שורר שקט מכשף. בין שורות עשבי התיבול נעים העובדים, כפופים מעט קדימה, ידם האחת אוחזת בגבעול והשנייה במספריים קטנים. הם גוזרים בתנועה מדויקת, כמעט קצובה, צרור אחר צרור, ומניחים בארגזים ירוקים שנערמים זה על זה במהירות. אין כמעט דיבור ברקע, רק רשרוש העלים וצלילי החיתוך. והריח.
מהחממות הגבוהות של התבלינים אנחנו עוברים למבנים נמוכים יותר, "המנהרות", כפי שקורא להם רוזנברג. כאן, בין יריעות פלסטיק מתוחות קרוב לאדמה, גדלים פלפלים אדומים וצהובים. פעם זה היה הגידול המרכזי שלו ושל רוב חקלאי הערבה. באמצע שנות האלפיים ישראל היתה מעצמת פלפלים, והיצוא הגיע עד 180 אלף טונות בשנה. אבל מאז, ספרד, מרוקו וטורקיה נכנסו לשוק עם עלויות גידול נמוכות בהרבה, בזמן שכאן העלויות רק הלכו וטיפסו. בתוך עשור, הענף הצטמק עד כדי כך שרבים פשוט הפסיקו לגדל פלפלים. החממות שנפרשו על פני קילומטרים הצטמצמו. חלק מהן ננטשו, אחרות פורקו. כעת הפלפלים הבוהקים מאודם במנהרות נראים כמו תמרור אזהרה למה שעלול לקרות גם לענף עשבי התיבול השברירי.
"מאז 7 באוקטובר הפסדתי קרוב למיליון שקל", אומרת אנה מלר, יו"ר ענף התבלינים במועצת הצמחים והפירות, שמגדלת תבלינים במשק שלה במושב נעמה שבבקעת הירדן. ובמלחמה הנוכחית, לדבריה, המצב רק החמיר. "בשבועות הראשונים למלחמה עם איראן עוד הבנו את המצב. לא ביקשנו פיצוי על התקופה שבה לא היו טיסות, כמו שגם לא ביקשנו במלחמת 12 הימים. אבל אז נגררנו ליותר מחודש וחצי שבהם פשוט לא עבדנו, בשיאו של אחד החודשים הכי רווחיים שלנו. כך שזה לא רק הפסד הכנסות של חודש וחצי, אלא הפסד של עונה שלמה. ואחרי כל הזמן הזה, עדיין אין מתווה פיצויים ברור מהמדינה. מדברים על תנאי סף, אבל בפועל אף אחד לא יודע מה המדינה מתכוונת לעשות".
גם בהצעת החוק שהכנסת דנה בה השבוע, העוסקת בתוכנית לפיצוי עסקים על תקופת המלחמה הנוכחית עם איראן, ענף החקלאות מוחרג בטענה כי בניגוד לעסקים קמעונאיים, "בתקופת לחימה קצרה... הפגיעה בחקלאי, אם ישנה, לא תתבטא בהכרח בירידת המחזורים באותה תקופה או בתקופה מסוימת אחרת". כלומר האוצר מניח שהחקלאים המשיכו למכור את תוצרתם כרגיל במלחמה, ובעצם מתעלם לחלוטין מהיצוא שפסק. את הפיצוי שלהם הוא מגלגל לפתחו של משרד החקלאות, כשאפילו הסכום שהוקצה למטרה עדיין לא ידוע.
ומה יכלול הפיצוי? "המדינה מחשבת הוצאות קבועות כמו שכר עבודה, פחת והוצאות תפעול, ועליהן ניתן רוב ההחזר. אובדן הרווחים כמעט לא נכנס לתמונה", מסביר רואה החשבון יורם שהרבני, המתמחה בליווי חקלאים. "אלה פשוט יורדים לטמיון. זה קורה גם במקרים אחרים שאני מטפל בהם, כולל בעוטף עזה, שם יש תביעות שעוד לא הגיעו בכלל לדיון".
ובתוך הוואקום הזה, החקלאים נאלצים לממן את עצמם. האשראי הבנקאי ממשיך לצבור ריביות, התזרים נשחק, והמדינה, לפי שעה, לא מציעה אפילו פתרונות ביניים. "עד עכשיו לא שוחרר אפילו שקל אחד כמקדמה", אומר שהרבני. "במלחמה הקודמת עוד נתנו מקדמות ואז דרשו להחזיר חלק מהן. הפעם, חודש וחצי לתוך הלחימה, אין כלום. זה לא עיכוב, אלא כשל. הרי הכל היה ידוע מראש, הכתובת היתה על הקיר. ובכל זאת, המדינה לא נערכה. זו ממשלה שלא מתפקדת".
"כולנו המשכנו לעבוד, לגדל את הגידולים, לשלם את ההוצאות הכרוכות בכך ולהחזיק את המשקים", אומרת מלר. "כשהמדינה לא מפצה על הרווחים, היא בעצם אומרת לנו 'תמשיכו לעבוד ולהפסיד'".
3 צפייה בגלריה
ויזנברג. "אם במשך שבועיים אתה לא מספק סחורה, הלקוח עובר לספק אחר. ואף אחד לא מפצה אותך על זה"
(צילום: אלון זסלנסקי)
"לא רק שאין פתרון, אין אפילו תחושה שמישהו מטפל בבעיה"
לא רחוק מהחממות נמצא מטע התמרים של רוזנברג, 30 דונם של עצים מזן מג'הול שפרושים בנקיק רחב בין צוקים נמוכים בגוון צהוב חיוור. "לפחות כאן לא זרקתי סחורה", הוא אומר בשקט, כמעט לעצמו. אחרי הכל, את התמרים, בניגוד לעשבי תיבול, אפשר לאפסן זמן רב.
סגירת השמים לא שינתה במאום את קצב העבודה של רוזנברג. "אם אני עוצר, אני גומר את העסק", הוא אומר. "אז אני ממשיך. גם כשאין הכנסות. אני חייב להמשיך לטפל בשדות ומקווה שאולי עוד רגע משהו ישתנה, אולי השוק ייפתח. אין לי אופציה אחרת".
בהיעדר מקדמה על הפיצוי מהמדינה, הוא חייב לממן מכיסו את כל ההוצאות השוטפות. "אני מעסיק עשרה עובדים תאילנדים, ומשלם לכל אחד 300 שקל ביום, לא כולל הוצאות הלינה והאוכל שאני מספק להם", אומר רוזנברג, שיחסיו המורכבים עם עובדיו תועדו בסרט הדוקו "תאי־לנד" (2024) של ניר דבורצ'ין. "אין לי יכולת להוציא את העובדים לחל"ת, ואני חייב להמשיך לתת לגידולים מים, דשן וריסוסים. הכל נמשך. ההכנסות נפסקות, אבל כל ההוצאות נשארות בדיוק כמו קודם".
מאיפה הכסף?
"יש לי קצת חסכונות, אז אני פשוט שורף אותם כדי להחזיק את העסק מעל המים. זה לא כסף שהרווחתי כדי לבזבז אותו ככה. הוא נועד לימים אחרים, אבל אין ברירה. זה או זה או לקרוס. במקביל אני לוקח עוד ועוד הלוואות בתקווה שעוד שבוע משהו ישתחרר, אולי עוד חודש. אבל בינתיים החוב רק גדל, והלחץ עולה. בסוף אתה מבין שאתה מממן את המשבר בעצמך. אף אחד אחר לא נכנס מתחת לאלונקה.
"עד עכשיו לא קיבלתי שום פיצוי מהמדינה, אפילו לא שקל אחד על ההפסדים. וגם כשיגיע כסף, אם יגיע, הוא לא באמת יכסה את הנזק. על המערכה הקודמת עם איראן קיבלתי סכום מאוד קטן שלא כיסה את ההפסדים שלי. וגם מה שייכנס עכשיו ילך ישר לכיסוי חובות. אף אחד לא מפצה אותנו על מה שהיינו אמורים להרוויח".
כבר הגשת בקשה לקבל פיצויים מהמדינה?
"המדריך החקלאי (מדריך מקצועי של משרד החקלאות) שלי פנה אליי וביקש שאעביר לו פירוט מסודר של הנזק. אמר לי: 'תכתוב הכל, אני אעביר את זה הלאה, ננסה לקדם משהו מול המשרד. אז ישבתי, סידרתי, כתבתי, העברתי. עשיתי בדיוק מה שביקשו ממני, אבל שום דבר לא קרה. לא קיבלתי אפילו טלפון, לא עדכון, לא שאלה. הכל נשאר באוויר. לא רק שאין פתרון, אין אפילו תחושה שמישהו מטפל בבעיה. אתה נשאר לבד איתה".
ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "המשרד מגבש בימים אלה נוהל ייעודי לפיצוי חקלאים שנפגעו במלחמת שאגת הארי, כפי שכבר תמך במסגרת מבצע עם כלביא בהיקף של כ־8 מיליון שקל. לאור ההחרגה של החקלאות על ידי רשות המסים מהנוהל הכללי של מס רכוש, פנה המשרד להסדיר מול משרד האוצר סיוע מותאם לענף, ובהתאם סוכם על הקצאת תקציב ייעודי לטיפול בו. הנוהל ייתן מענה לפגיעה שנגרמה למגדלים בעקבות המלחמה, ויתייחס הן לירידה בהכנסות והן לעלייה בעלויות ובהוצאות, תוך התחשבות במאפייניה הייחודיים של החקלאות, לרבות מחזורי גידול ועונתיות".
