נתניהו
הסכנה: אנושיות
מחאת הענק ביום ראשון הצליחה לחלץ מנתניהו ותומכיו את הגינויים השפלים ביותר — שהמפגינים פועלים בשירות חמאס, שהם מונעים את הכרעתו ואת השבת החטופים, ושמה שמניע אותם באמת הוא רק שאיפתם להפיל את הממשלה. נתניהו הופך את סוגיית החטופים לסוגיה פוליטית. בניגוד להבחנה הצודקת של פדוי השבי אלי שרעבי: "זה לא ימין ולא שמאל — זה ישר", לנתניהו אין עניין ב"ישר". רק ימין ושמאל. רק פוליטיקה שסביבה ניתן להעמיק את השסע בציבור. גם סביב החטופים.
אחת ממטרות מחאת הענק היא לסכל את הפוליטיזציה הזו. להראות לנתניהו שזה לא רק "ישר", אלא גם שרוב העם תומך בהשבת החטופים ומבין שראש הממשלה פועל בניגוד לסנטימנט הציבורי והדמוקרטי. אבל למה שלנתניהו יהיה אכפת מזה? הרי יש לו רוב פרלמנטרי ויש לו את טראמפ, ואין לו סיבה להתרשם לפתע מזעקת כאב שעולה מציבור.
אפשר להניח שמה שמטריד את ראש הממשלה וגרם לו לתקוף את המוחים אינו גורלם המר של האומללים הנמקים במנהרות. אילו רצה באמת, היה משחרר אותם מזמן. החרדה האמיתית שלו היא שמא סבלם והזעקה הציבורית בעקבותיו יגעו בנפשם של חלק מתומכיו, ויגרעו חלילה ממחנהו כמה לבבות אנושיים שעדיין פועמים שם. // משה גורלי
ניר צוק
הישראלים מדוללים
חלומו של כל מייסד חברה הוא שהמניה שלה תתרסק ביום שבו יודיע על עזיבתו. זה לא קרה השבוע לניר צוק, שהודיע על פרישה מכל תפקידיו בפאלו אלטו, חברת הסייבר הגדולה בעולם, שהקים לפני 20 שנה. יתרה מכך, המשקיעים התעלמו ממנו והמניה זינקה בזכות הדו"חות הטובים שפרסמה החברה.
אבל אף על פי שבשביל בעלי המניות של פאלו אלטו לא מדובר בסיפור מסעיר, בתעשיית ההייטק הישראלית פרישת צוק היא אירוע. היא מותירה עוד חברת ענק ללא נוכחות ישראלית בהנהלה הבכירה, והופכת אותה לעוד חברה אמריקאית שמחזיקה כאן מרכז פיתוח. זה קורה בזמן האחרון ליותר מדי חברות, החל מוויז וסייברארק שנמכרו, עד נייס וסלברייט שמינו מנכ"לים אמריקאים במקום הישראלים שעזבו.
היעדר ישראלים בהנהלות הבכירות של חברות הייטק לא אומר שהן בהכרח יפחיתו את ההשקעה או יצמצמו את כוח האדם שלהן בישראל, אבל הוא מחזיר את ישראל לאחור למעמד של חממת פיתוח עולמית, ולא של בסיס לחברות ענק שמנוהלות על ידי ישראלים מישראל.
בחגיגת האקזיטים הגדולה של השנה האחרונה, שממלאת את קופת האוצר ומוסיפה גאווה לאומית במציאות בלתי אפשרית, מדינת ישראל צריכה לוודא שנותרים פה חברות ומנהלים שיבנו את עתיד ההייטק, כדי שלא נמצא את עצמנו מתרפקים על הצלחות העבר בזמן שהמהנדסים המקומיים מפתחים את מוצרי העתיד לחברות הזרות. // סופי שולמן
הכפייה הדתית
הלכו 6 מיליון ליטר
קרוב ל־6 מיליון ליטר חלב יישפכו בחגים הקרובים לטימיון — עובדה בלתי נתפסת לנוכח המחסור בחלב שהורגש היטב בחודשים האחרונים על מדפי הסופרמרקטים והמכולות. האבסורד הזה קורה כי חגי תשרי נופלים השנה על ימי אמצע השבוע, והמחלבות יאבדו תשעה ימי ייצור. בישראל יש לא מעט מפעלים שעובדים בשבת. הם מייצרים נייר, חשמל, דלק, ויש אפילו מפעלי הייטק שקיבלו אישור לעבוד בשבת. אבל לשנע חלב מהרפת למחלבה — זה אסור. גם במחיר של שפיכת מוצר מזון בסיסי.
אף מחלבה לא תעז לצאת נגד הרבנות ותסתכן באובדן תעודת הכשרות שלה. וגם אילו היתה מחלבה שתעז לקחת את הסיכון, למי בדיוק היא תמכור את החלב שיוצר בחג? כמעט כל רשתות וחנויות המזון בישראל, גם אלה שפתוחות בשבת, אינן מוכרות מזון לא כשר. גם שם, אף אחת לא רוצה להסתבך עם הרבנות.
הרבנות, מצדה, מוכנה שיהיה מחסור בחלב ואפילו שיישפכו מיליוני ליטרים, ובלבד שלא לשחרר את הרסן שהיא אוחזת בו בקשיחות בלתי מתפשרת. כדי להבהיר את עומק האבסורד, גם אחרי 7 באוקטובר, כשפנה שר החקלאות לרב הראשי בבקשה לאפשר למחלבת תנובה ברחובות לפעול בשבת, הוא נענה בשלילה בטענה שלא מדובר ב"פיקוח נפש". זאת למרות שבעבר הלא רחוק אותה רבנות התירה לייבא חלב מחו"ל, אף על פי שהעובדים שם בהחלט עובדים בשבת.
שר האוצר שלף אתמול פתרון קסם, פטור ממכס על חלב ניגר, וליווה אותו באמירה הפופוליסטית השחוקה שהוא "יגביר את התחרות בענף". אלא שאת זה בצלאל סמוטריץ' כבר ניסה ב-2023, וכנראה חושב ששכחנו את הכישלון ההוא. הפטור לא ייתן מענה אמיתי למחסור כי הכדאיות הכלכלית נמוכה, הוא לא ימנע את שפיכת החלב המיותרת, והתוצאה שלו עלולה להיות דווקא פגיעה בייצור המקומי. כך שבחגים הקרובים הצרכנים ייאלצו לראות מיליוני ליטרים נשפכים לביוב, ומדפים ריקים בסופר. // גלית חמי
מאגרי הגז
מוותרים על עצמאותנו
הכותרת בראש האתר של מאגר הגז לווייתן משדרת גאווה: "לוויתן הפרויקט הלאומי". מתחתיה מופיעות הבטחות גדולות וחשובות: "יותר ביטחון אנרגטי"; "יותר גז טבעי למשק המקומי"; "יותר גז טבעי למשק הישראלי". אלא שעסקת הענק של המאגר עם מצרים, שממתינה לאישור משרד האנרגיה — 35 מיליארד דולר עד 2040 — לא ממש תומכת בגאווה הישראלית שהשותפות במאגר מנסות לשדר. מתוך 21 מיליארד קוב גז שיופקו מדי שנה בלוויתן בעשור הבא, לפחות 16.4 יימכרו למצרים ולירדן. לפי העסקה, 12% מכלל עתודות הגז בישראל יובטחו למצרים, וזה לפני שחישבנו את היצוא מהמאגר לירדן. זה קורה כי מחיר הגז ליצוא גבוה בעשרות אחוזים ממחירו בשוק המקומי ולכן לחברות הגז יש אינטרס לייצא אותו - ולממשלה יש אינטרס לאשר להן, כדי להגדיל את רווחיה.
לווייתן הוא אכן "פרויקט לאומי", וככזה הוא צריך להבטיח לישראל עצמאות אנרגטית לשנים ארוכות. לא במקרה זה כתוב באתר שלו. רק שההבטחה הזו נמחקת עד שמגיעים לשורה התחתונה. // עדיאל איתן מוסטקי
המילה שבלעדיה הכל קורס
מה בעצם ביקשו השבוע משפחות החטופים כשארגנו יום שבו עסקים רבים שבתו והישראלים יצאו להפגין ברחבי הארץ? בממשלה טענו שהן משחקות לידיים של חמאס, ושרק הלחץ הצבאי יעזור. הרהיבו עוז חברי הקואליציה שהשוו בין המוחים למחבלי חמאס. אבל ההתבטאויות חסרות האחריות ושונאות האדם הללו רק הדגישו מה מבקשות משפחות החטופים בסך הכל — הן מבקשות תמיכה.
זה נשמע ברור מאליו, כי מי לא רוצה לתמוך במשפחות החטופים? ובכל זאת, לא לחינם זועקים כבר כמעט שנתיים בעצרות "אתם לא לבד — אנחנו איתכם". זועקים כי דווקא המדינה, זו שהפקירה, פשוט לא נמצאת שם כדי לתמוך במשפחות. הן אולי מקבלות סיוע כלכלי מסוים, אבל לא מקבלות ממנה אפילו בדל של תמיכה רגשית. לפעמים אפילו להיפך. רק לפני כמה חודשים השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר, טען בפני שורדת שבי שהוא נפגש איתה אף על פי שאינו חש בטוב. הנה אמירה שמדגישה את עומק קהות החושים של האוחזים בהגה, שחושבים שתמיכה זה משהו נחמד מהצד ולא מבינים מהי החוויה האנושית.
אפילו במובן הכי בסיסי, כשמדברים על תמיכה בבניין למשל, מבינים שבלעדיה הוא פשוט יקרוס. התמיכה אינה בונוס נחמד, אלא דרישה אלמנטרית. זה נכון שבעתיים במקרה של משפחות החטופים, גם אם המציאות רווית קשיים מדיניים וצבאיים. אלא שהמהלכים במסדרונות השלטון כנראה רואים את עצמם כמונופול שמספק לכל היותר תמיכה טכנית גרועה, לתקלה שכלל אינם מנסים לתקן. כמו במענה התמיכה הטלפוני במחלקת התמיכה של חברות עסקיות: "שיחתכם חשובה לנו, אנו מתנצלים על ההמתנה, תודה על הסבלנות". // דור סער־מן
