הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין נהג לומר לשרים שלו: "אל תדאגו מהאיראנים". בכל פעם שאחד מהם הביע חשש שאיראן תשיג נשק גרעיני או כימי, הוא מיהר להרגיע אותם בטענה ש"אם הם אי פעם ישיגו נשק להשמדה המונית, האמריקאים והישראלים ישמידו אותם".
מאיפה אנחנו יודעים את זה? "סדאם נהג להקליט את עצמו בקפדנות שאינה נופלת מזו של ריצ'רד ניקסון", מסביר העיתונאי האמריקאי זוכה פרס פוליצר סטיב קול. "הסיבה לכך היתה בחלקה תעמולתית. היה לו צוות של אנשי תקשורת ומתרגמים שלקחו את המונולוגים שלו בקבינט והפכו אותם לכתבה הראשית בחדשות הערב. ההקלטות היו דרך לוודא שאין שום פער בין מה שהוא אמר לבין התעמולה שהם פרסמו — מה שהיה עלול להיות מסוכן. אבל לדעתי ההקלטות נועדו גם לחייב את חברי הקבינט ואנשים אחרים לתת דין וחשבון ולהפחיד אותם, כדי שלא יאמרו דבר שעלול להביא למאסרם או לגרוע מכך".
במלחמת המפרץ השנייה הצבא האמריקאי מצא בעיראק הקלטות של מאות שעות מישיבות ההנהגה של חוסיין. הפנטגון פרסם אותן לציבור, ואז משך אותן בחזרה. בתגובה, קול תבע את הפנטגון וקיבל גישה לחלק מהן. במשך ארבע שנים הוא צלל לאוצר הארכיוני העצום הזה, ראיין בכירים עיראקים ששרדו את הדיקטטורה ופרסם את ממצאיו ומסקנותיו בספר עטור השבחים "מלכודת אכילס: סדאם חוסיין, ה־CIA ושורשי הפלישה האמריקאית לעיראק" (הוצאת פינגווין, 2024). "הניו יורק טיימס" שיבח את הספר וכינה אותו "מצוין… תמונה אינטימית יותר מאי פעם של חשיבתו של הדיקטטור על פוליטיקה עולמית, כוח מקומי ויחסיו עם ארצות הברית". קול אף זכה עליו בפרס ארתור רוס מטעם המועצה ליחסי חוץ (CFR).
"שם הספר נולד מתוך התיעוד החוזר בשני הצדדים של השימוש במיתוס אכילס", אומר קול. "שני הצדדים האמינו שלאחר יש נקודת תורפה קטלנית. האמריקאים חשבו שהפיכה מתוחכמת מספיק תוכל לפתור את הבעיה העיראקית שלהם — ו'אכילס' היה אפילו שם הקוד של תוכנית ההפיכה החשאית של ה־CIA בשנות התשעים". ואילו חוסיין הניח שהאמריקאים לא ייגררו למלחמות ממושכות כי הם לא מסוגלים לספוג אבדות בנפש ו״לא חסינים בפני עייפות, תסכול והיסוס״, כפי שאמר בנאום מ־1990.
"המטרה שלי בספר היתה להרחיב את ההבנה שלנו לגבי מה שבאמת גרם למלחמת המפרץ השנייה", מסביר קול. אבל המסר שעולה מן הספר רחב ועמוק הרבה יותר מהמערכה ההיא — זהו שיעור מאלף על הסכנות בחוסר תקשורת, על מה קורה כשמסרבים לתקשר עם אויבים (אבל גם עם שותפים), ובמקום זאת מבצעים מהלכים מסוכנים על סמך הערכות לא מבוססות ודעות קדומות.
"בלתי אפשרי לרדד את סדאם להסבר פשוט אחד", כותב קול בספר. "בזה אחר זה, נשיאים אמריקאים שפטו אותו לא נכון. הם ראו בו רודן פלקטי, בדומה לאדולף היטלר בגילומו של צ'רלי צ'פלין בסרט 'הדיקטטור הגדול'".
איך זה השפיע על היחס אליו?
"סדאם היה אכזרי ואלים בהגנה על שלטונו, ואנטישמי באופן ארסי, לכן רבים הניחו שהיה משוגע או לא רציונלי. אבל אין עדויות לכך. הוא היה חד ומפוכח בכל הנוגע לאופן שבו יש לשמר את שלטונו — דבר שעשה בהצלחה במשך 24 שנה למרות מאמצים פנימיים וחיצוניים רבים להדיחו. כשמקשיבים לקלטות וקוראים את התמלילים, נתקלים באדם רגוע ובטוח בעצמו, מנהל פעיל ששם לב לפרטים וקיבל החלטות הגיוניות עבור המטרה שלו מדי יום".
מצד שני, מספר קול, ממש כמו האמריקאים, גם חוסיין סבל מביטחון עצמי מופרז לגבי יכולתו לנתח את מהלכי אויביו מבחוץ. "סדאם ניזון ממידע לקוי וחסר", מסביר קול. "זאת משום שיועציו חששו להביא לו חדשות רעות ומשום שלא נסע הרבה מחוץ לעיראק ולא שמר על קשרים עם מנהיגי עולם אחרים, מלבד בעולם הערבי — וגם בו מנהיגים חששו ממנו וניסו לא להרגיז אותו בחדשות רעות. בתמלילים שלו הוא היה יכול להיות חד ומתוחכם ביכולתו לנתח יחסי כוחות אזוריים או גלובליים בפסקה אחת, ומיד בפסקה הבאה להפגין בלבול שמנותק לחלוטין מהמציאות".
הפערים העמוקים האלה — בין הזחיחות שבה התנהלו מנהיגי עיראק וארצות הברית לבין הידע הממשי שהיה בידיהם — הביאו לעשרות שנות מלחמה בין הצדדים ומאות אלפי הרוגים, שהיה אפשר למנוע. כיום, כשהמלחמה בין ארצות הברית לאיראן מתלהטת ומצטננת חדשות לבקרים, אפשר לקרוא את "מלכודת אכילס" לא רק כתיאור היסטורי מלא חיים של מלחמה קודמת, אלא גם, ואולי בעיקר, כאזהרה מפני המערכה המיותרת הבאה.
"נשיאי ארצות הברית לא תקשרו עם סדאם בגלל פוליטיקה פנימית. קלינטון אמר: 'אם לא הייתי חוטף על הראש בגבעת הקפיטול למחרת, הייתי מתקשר לבן זונה'. אבל בשביל זה יש שירותים חשאיים ובעלי ברית. באותו אופן הם התקשו לקיים עם איראן קשר שהיה מסייע להם"
4 צפייה בגלריה
נתניהו וטראמפ בבית הלבן, השבוע. "לממשל האמריקאי אין כמעט מידע עצמאי על איראן. כמעט הכל מגיע מבעלות בריתה"
(צילום: מעיין טואף/לע״מ)
4 צפייה בגלריה
טילים איראניים מוצגים לראווה בטהרן, פברואר. "קשה לומר שאיראן טעתה בחישוב שלה לגבי ארצות הברית כפי שסדאם טעה"
(צילום: Fatemeh Bahrami/AFP)
לקח מספר 1: לעולם אל תפסיקו לדבר עם האויב
כדי להבין את שורשי המלחמה בין ארצות הברית לעיראק צריך לצלול 44 שנה לאחור: באביב 1982 סדאם חוסיין היה בצרות. שנה וחצי קודם לכן הוא פלש לאיראן, כי היה משוכנע שיוכל להפיל את משטר האייתולות הטרי ולהשיג ניצחון מהיר. אבל "הוא קרא את איראן באופן שגוי לחלוטין", אומר קול. "הוא הקשיב לאנשים הלא נכונים שחזרו משם, וקיבל את הרושם שכל מה שצריך כדי לגרום לאיראנים להתמוטט זה רק דחיפה קטנה". עיראק שקעה במלחמה ממושכת, והצבא שלה איבד יותר מרבע מכוחו. רגע לפני שהיה מאוחר מדי, הוגשה לחוסיין עזרה ממקור לא צפוי: ה־CIA.
"אנחנו לא מבקשים מכם דבר בתמורה, זו מתנה אמריקאית", אמר קצין ה־CIA טום טווטן לאנשי המשטר העיראקי כשהציג בפניהם צילומי לוויין של מיקומי הכוחות האיראניים, שהראו כי יותר מ־100 אלף חיילים איראנים התרכזו מחוץ לבצרה ונערכו לכבוש אותה.
חוסיין לא מיהר להשתכנע. הוא היה חשדן מטבעו, ודאי בכל מה שנוגע לתומכת הגדולה ביותר של ישראל, שנואת נפשו. אבל הגנרלים שלו בדקו את הצילומים, השתכנעו שהם אותנטיים ושכנעו אותו בנחיצותם, וכך החל שיתוף פעולה סודי, שנחשף רק בשנות התשעים, ששתי המדינות הרוויחו ממנו: האמריקאים הצליחו לבלום את התפשטותה של הרפובליקה האיסלאמית הפונדמנטליסטית, והעיראקים נשארו במשחק עד סיום המלחמה ללא הכרעה באוגוסט 1988.
היחסים בין השתיים התערערו לראשונה ב־1986, כשהתגלה שארצות הברית מכרה נשק למשטר האיראני בעסקה סיבובית שתווכה על ידי ישראל, בתמורה לשחרור בני ערובה אמריקאים שהוחזקו בלבנון בידי חזבאללה. הסקנדל הזה חיזק אצל חוסיין את ההחלטה להקשיב רק לאינסטינקטים שלו, ולא לבכירי צבאו. "אני נשבע, אני לא מופתע", אמר בישיבת קבינט. "ציונות, חברים! אני באמת צריך לחזור על זה בכל פעם מחדש?".
בפברואר 1990, על רקע נפילת חומת ברלין, חוסיין נסע לפסגה השנתית של מועצת שיתוף הפעולה הערבית בעמאן, ירדן, והציג שם תחזית מדויקת למדי: קריסתה המסתמנת של ברית המועצות תותיר את ארצות הברית ככוח ההגמוני היחיד בעולם, וזו תנצל זאת כדי להעמיק את שליטתה בתעשיית הנפט ולחזק את ישראל. חוסיין לא רק התריע מפני סכנה, אלא גם זיהה הזדמנות: גוש של מדינות ערביות בראשות עיראק שבהנהגתו, טען, יוכל לשמש כוח נגדי לאמריקאים. ארצות הברית, העריך, אינה חסינה מפני עייפות, תסכול והיסוס. לראיה, היא נסוגה מלבנון לאחר מותם של 241 אנשי צבא אמריקאים בפיגוע בביירות ב־1983. "לכל מעצמה יש עקב אכילס משלה", סיכם.
הבעיה היתה שחוסיין שוב העריך יתר על המידה את כוחו, והיה בטוח שיוכל לכבוש את כווית בלי לעורר התנגדות מהמערב — מה שהצית את מלחמת המפרץ הראשונה והוביל את ארצות הברית לגבש קואליציה של 40 מדינות נגדו. "סדאם קרא לא נכון את נכונותה של וושינגטון להשתמש בכוח כדי לשמור על משפחת המלוכה בכווית. מבחינתה זה היה מקרה בוחן לנורמות שהחלו להתגבש עם תום המלחמה הקרה, והתבססו על שיתוף פעולה עם מוסקבה ובניית קואליציות חדשות. וזה עלה לו ביוקר".
מה גרם לו להניח שארצות הברית תבליג על הפלישה?
"הוא לא היה מטורף כשחשב שיצליח בזה. למעשה, ב־72 השעות הראשונות לאחר הפלישה, חצי מחברי הממשל של ג'ורג' בוש האב אמרו: 'אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה'. נוסף על כך, הכוויתים לא היו אהודים במיוחד בחוגי ההנהגה הערבית ובמועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ".
בספר מסביר קול שעוד קודם לכן חוסיין פיזר רמזים רבים לכך שהוא עומד לפלוש לכווית, ושגרירת ארצות הברית בבגדד, אפריל גלספי, אף אמרה לו מפורשות: "אין לנו שום דעה בקונפליקטים הפנים ערביים, כמו אי ההסכמה הרחבה שלך עם כווית" — מסר שהוא פירש כאור ירוק לפלישה. "חוסיין לא היה באמת יכול לצפות שריבונותה של אמירות נפט לא דמוקרטית היא זו שתביא את מיכאיל גורבצ'וב לשותפות עם בוש בבניית קואליציה של 40 מדינות". וכפי שהוא שאל בפשטות את חוקריו האמריקאים בערוב ימיו: "אם לא רציתם שאפלוש לכווית, למה לא אמרתם לי?".
למה בעצם האמריקאים לא דיברו ישירות עם חוסיין אחרי הפלישה לכווית?
"הסיבה לכך היא בעיקר פוליטיקה פנימית. יש הקלטה של שיחה שבה ביל קלינטון אומר לטוני בלייר: 'אם לא הייתי חוטף על הראש בגבעת הקפיטול למחרת, הייתי מתקשר לבן זונה'. קראתי את זה וחשבתי לעצמי: אוקיי, זו לא סיבה מספיק טובה. בתור מי שמופקד על האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית, עליך למצוא דרך להתמודד עם הפוליטיקה הפנימית ולקיים את השיחות הקשות האלה. אפשר להשתמש בשירותים החשאיים — לשם כך הם קיימים. ואם העניין רגיש כל כך שאי אפשר אפילו להשתמש בהם, אז תמצא לך בעל ברית אמין בעולם הערבי — זה מה שבוש האב עשה עם המלך חוסיין. תן למישהו אחר לדבר איתו בשמך ולראות לאן אפשר להגיע. אולי אפשר לבנות סדר יום שיאפשר לקיים פגישה פרטית עם שליחים מהימנים משירותי המודיעין או מהשירות הדיפלומטי".
אתה מוצא דמיון בין הדינמיקה הזו לבין זו שמאפיינת את מלחמת איראן הנוכחית?
"כן. בזה אחר זה נשיאי ארצות הברית התקשו לקיים קשר מתמשך עם איראן בדרגים הבכירים, מה שהיה מאפשר קבלת החלטות המבוססת באופן עקבי על מידע טוב יותר. וספציפית, דונלד טראמפ נכנס לתפקיד מתוך הנחה שכל מה שהממשל של ברק אובמה עשה היה שגוי ושלא נותר מרחב אמיתי לדיפלומטיה. מעבר לשיחות של סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר עם עבאס עראקצ'י (שר החוץ של איראן), אני לא יודע איזה מידע הגיע למקבלי ההחלטות שלא מבעלות בריתה של ארצות הברית. אני לא חושב שלממשל היה מידע עצמאי משלו. הוא לא אמר: 'בסדר, בואו נחשוב על זה לעומק'. זה פשוט לא קרה".
מה קשר מתמשך כזה היה מגלה?
"הוא היה מאפשר לאמריקאים להבין לעומקה את המערכת האיראנית, שדומה להידרה, המפלצת המיתולוגית רבת־הראשים: הכוח בה מפוזר וחופף בין מוסדות שונים, וגם תהליכי הירושה חופפים זה לזה. זו דיקטטורה מהפכנית מורכבת להפליא, ופחות ריכוזית מהמודל המוכר בעולם, אף שיש בה מנהיג עליון שהפעיל כוח רב. הסיבה לכך היא השילוב בין מערכת רבת־ראשים, שמעולם לא התכנסה לנקודת שליטה אחת של דיקטטורה, לבין קללת המשאבים — זרימת כספי הנפט שמאפשרת לכל אחד לממן את עצמו. קשה מאוד להשפיע עליה, מפני שאנשים יודעים שתמיד ממתינה מעבר לפינה העברה בנקאית נוספת, ושיש להם אפשרויות בתוך המערכת".
אבל היה משא ומתן על תוכנית הגרעין, ונערכו ניתוחים רבים.
"נכון. לאמריקאים יש הבנה עמוקה הרבה יותר של המערכת מזו שהיתה להם בנוגע לדיקטטורה של סדאם. אומנם אין לנו רשת מידע בשטח מהסוג שיש לישראל, אבל יש לנו מקורות מידע רבים — איראנים גולים שנוסעים הלוך ושוב, וגם אמריקאים ואנשי אקדמיה שנסעו לשם. נוסף על כך, היו מקרים רבים כל כך של בני ערובה וניסיונות לחלץ אנשים מן הכלא, שהאמריקאים נאלצו לבדוק למי יש סמכות לקבל החלטות ומה גורם להחלטות להתקבל. אבל זו בעיה מורכבת מאוד, ולכן הידע הזה לא מספיק. מלבד זאת, הנשיאים שלנו מתחלפים, וכל אחד מהם נכנס לתפקיד עם האג'נדה, הפוליטיקה והרטוריקה שלו".
בהקלטה מ־2002 העריך חוסיין שארצות הברית לא תפלוש לעיראק כי זה "דורש הרבה יותר זמן ויש סימנים לכך שהפופולריות של בוש מתחילה להישחק". הוא גם הוסיף עקיצה לבוש: "נרקיסיזם הוא דבר מסוכן, שעלול לשלול מאדם את האפשרות לנהוג בתבונה"
4 צפייה בגלריה
שרי החוץ האמריקאי (משמאל) והאיראני נפגשים בז'נבה, שווייץ, לחתימה על הסכם הגרעין, 2015 . "טראמפ הניח שכל מה שממשל אובמה עשה היה שגוי"
(צילום: Rick Wilking/Reuters)
לקח מס' 2: משטרים משתנים, גם כשהמנהיגים לא מתחלפים
גם אחרי מלחמת המפרץ הראשונה חוסיין היה בטוח שהוא מבין את ארצות הברית יותר טוב מכולם סביבו. אלא שהיריבה הוותיקה שלו המשיכה להשתנות בעצמה — וביתר שאת אחרי 9/11. "סדאם לא הפנים את משמעותה של מתקפת הפתע הראשונה על אדמת ארצות הברית מאז פרל הארבור, ואת האופן שבו היא תשנה את השיקולים האמריקאיים", אומר קול. לדבריו, חוסיין היה משוכנע שארצות הברית יודעת שאין לו נשק להשמדה המונית, ושהאיומים שלה עליו היו בסך הכל פרופגנדה, שנבעה מהצורך לסמן שעיר לעזאזל.
בהקלטה מ־14 במרץ 2002 נשמע חוסיין אומר כי "להערכתנו, האמריקאים לא יתקפו, או שאולי יתקפו רק מטרות צבאיות". הוא המשיך והסביר שלהערכתו ארצות הברית לא תנסה לעורר הפיכה בעיראק או לפלוש לאדמתה, לפחות בזמן הקרוב, כי תוכנית כזו "דורשת הרבה יותר זמן, ויש סימנים לכך שהפופולריות שלו [ג'ורג' וו. בוש] מתחילה להישחק במידת מה". הוא הוסיף גם עקיצה לבוש, נטולת כל מודעות עצמית: "נרקיסיזם הוא דבר מסוכן, והוא עלול לשלול מאדם את האפשרות לנהוג בתבונה".
"סדאם כשל בהבנת כוונותיה של ארצות הברית כלפיו", אומר קול. "הוא לא קרא נכון את מידת הרצינות של התכנון הצבאי האמריקאי, והיה מנותק מעולם ההנהגה שלו עצמו".
איך זה התבטא?
"הוא שקע בכתיבת רומנים ("זביבה והמלך", למשל, היה אלגוריה פולמוסית שבה זביבה מייצגת את עיראק והמלך מייצג את חוסיין, שלומד מאהובתו כיצד להיות שליט טוב יותר. ארמון הנשיאות הפיץ אותו בנדיבות, התיאטרון הלאומי הפך אותו למחזמר, והוא אף עובד לסדרת טלוויזיה מרובת פרקים — ר"ד). הוא נעלם לימים שלמים. אפילו עוזריו הקרובים ביותר לא הצליחו לפעמים להבין היכן הוא. אנשים גם המציאו לכך הסברים: לאחר סדרה של ניסיונות התנקשות בו ובילדיו, הוא פשוט נהג בזהירות יתרה. אבל זה לא היה כל הסיפור. דעתו היתה מוסחת. אני חושב שאם האמריקאים היו יודעים שהוא כותב רומנים ולא נפגש ברוב הימים עם מדעני הנשק הכימי שלו, ייתכן שהם היו עוצרים ומטילים ספק בהנחותיהם".
וכאן נוגע קול בחוסר ההבנה של האמריקאים, שלא לומר — בחוסר הרצון שלהם להבין. "ככל שהתבגר, חוסיין כבר לא היה בדיוק אותו אדם שהיה ב־1980 או ב־1990", הוא מבהיר. "גם לפקחי האו"ם שהיו בעיראק עד שסולקו ממנה בסוף שנות התשעים היתה תחושה שהוא נסוג, שאורח חייו השתנה. אחרי 9/11 האמריקאים הניחו שהוא מתנהג כפי שהכירו אותו בעבר, כשהיה פעיל ושאפתני מאוד, ולכן ודאי פועל לשיקום יכולות הנשק הלא קונבנציונלי שלו. אבל בתקופה הזאת הוא כבר לא היה כזה. ואילו ארצות הברית היתה נמצאת איתו בקשר, אפילו בעקיפין, או לפחות עם לשכת הנשיאות ועם האנשים שהיו סביבו מדי יום, היא היתה יכולה אולי לזהות את מידת הניתוק שלו, ולבחון יותר לעומק את הדרכים להשפיע עליו".
גם בניתוח של מלחמת המפרץ השנייה עולים קווי דמיון למלחמת איראן הנוכחית. "לא היה תכנון", פוסק קול. "אני מצפה ליום שבו יהיה אפשר לקרוא בפירוט כיצד הציגו לנשיא את התרחישים ואת הסיכונים; כיצד קרה שתרחיש הורמוז לא נכלל בתרחישי המלחמה השונים; שהם אפילו לא צפו שהדבר יקרה; שהם לא חשבו עד הסוף על הסלמה נגד מטרות אזרחיות באיחוד האמירויות או על מתקפות כטב"מים נגד בסיסים אמריקאיים. הם אפילו לא הכניסו את כל המטוסים שלהם למחסות כשהחלו במלחמה. אני באמת לא יודע איך זה קרה".
אז איך בכל זאת אתה מסביר את זה?
בדומה לסדאם, מסביר קול, "יש תיעוד לכך שיועצים עם הידע הרלוונטי לא היו מוכנים לומר לטראמפ את דעתם, ושמראש הוא בחר אנשים שלא ירגיזו אותו יותר מדי".
ודאי נתקלת בדיווח של מגי הברמן וג'ונתן סוואן על האופן שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכיריו שכנעו את טראמפ שהמשטר באיראן שברירי.
"אני בטוח שכך זה קרה. אבל הנשיא אחראי לחשוב בעצמו על הדברים האלה, ויועציו אחראים לאתגר אותו, בלי קשר למקור העצה או לזהות האדם שמייעץ. הטענה שהמשטר הזה בשל לנפילה היא מסוג הטענות שההיסטוריה תספר לך שצריך לחקור. על איזה תקדים התבססתם, כשהנחתם שהפצצה של אוכלוסייה אזרחית תוביל למרד נגד השלטון? זה לא קורה ככה בדרך כלל. באפגניסטן ולאחר מכן בעיראק היו הפצצות, ואחריהן מיליציות חמושות היטב, בעלות מוטיבציה פוליטית, נכנסו ודחפו את הדלת. אבל במקרה הזה הדבר לא אורגן. הם אפילו לא בחנו באמת את ההנחה הזאת עד שבועיים לאחר פרוץ המלחמה.
"אני חושב שההיבריס של טראמפ נולד במלחמת 12 הימים. הוא הרגיש שהצליח לשלוט בתוצאה מוגבלת שלא עוררה תגובת נגד משמעותית ואפילו להעמיד את ביבי במקומו, לפחות בעיני עצמו. אז הוא סמך על תחושת הבטן שלו שהוא יוכל לשחזר באלתור את אותה החוויה. כך הוא פועל".
מהו לדעתך הדבר המרכזי שוושינגטון מחמיצה כיום בנוגע לטהרן?
"העובדה שעריפת ראשה של לשכת המנהיג העליון הציתה תחרות פנימית באיראן. לארצות הברית אין יכולת לתפוס ולהכיל את התחרות הזו במלואה. מתנהל מאבק בין משמרות המהפכה, האזרחים שסביב לשכת המנהיג העליון והאינטרנציונליסטים (דיפלומטים וחברי פרלמנט, שנהנו ממראית העין הדמוקרטית שאיראן בנתה כחלק מהמערכת שלה). ולצדם יש מעמד של סוחרים ואנשי עסקים, שלוחצים להסרת הסנקציות.
"אני לא מומחה לאיראן. ביקרתי בה כמה פעמים, ואני קורא הרבה. אבל כדי להיות מסוגל אפילו למפות את הבעיות בתהליך קבלת ההחלטות שם, צריך להקדיש לכך 10–15 שנה של מחקר. וגם אילו היתה בידיך מפה כזאת של הבעיות בתהליך קבלת ההחלטות האיראני, היא לא בהכרח היתה מקלה את המשימה".
ומה איראן מפספסת בנוגע לארצות הברית?
"קשה לומר שהיא טעתה בחישוב כפי שסדאם טעה. האמריקאים היו יכולים לטפס הרבה יותר בסולם ההסלמה, אבל נראה שממשל טראמפ אינו מוכן לעשות זאת. לא סביר שהדבר ישתנה, אלא אם כן האיראנים יתגרו בו. אני חושב שהאיראנים מצאו דרך להפגין כוח במחיר שניתן לנהל. הם נעשו בררניים מאוד בפעולות התגמול שלהם. הם עורכים הסכמים צדדיים ברחבי המפרץ. אפשר לראות שהם לא תקפו את איחוד האמירויות, ויש לכך סיבה: יש להם אינטרסים בנקאיים ונכסים רבים כל כך ברחבי המפרץ".
איך אתה מנתח את העובדה שישראל כרגע מחוץ למשוואה?
"האיראנים רוצים להותיר את ישראל מחוץ למלחמה כל עוד ישראל מוכנה להישאר מחוץ לה, ולכן הם נזהרים גם שם. האמריקאים פוגשים אותם בשפה ובמונחים שלהם. הם לא מוכנים לשנות את המשוואה באמצעות פעולה רחבת היקף או להזמין את ישראל לנהל מסע הפצצות נוסף, מפני שטראמפ לא רואה היתכנות פוליטית לכך. הוא מודאג מהנזק הכלכלי שהוא כבר נושא איתו לבחירות אמצע הכהונה. הוא טוען שלא אכפת לו מהבחירות האלה, אבל למפלגה שלו אכפת, ולכן כל מי שמדבר איתו אומר לו שעליו להיזהר".
לקח מס' 3: אל תבלבלו בין דעות לעובדות
קול מתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי, עם בת זוגו, אליזה גריזוולד, אף היא עיתונאית זוכת פוליצר, שעובדת ב"הניו יורקר". הוא אב לארבעה ילדים. הוא נולד בוושינגטון, למד ספרות והיסטוריה באוקסידנטל קולג' בלוס אנג'לס, וב־1985 החל לעבוד ב"הוושינגטון פוסט", שם שימש בתפקידי כתיבה ועריכה עד שמונה לסגן העורך הראשי. ב־1990 זכה בפרס פוליצר הראשון שלו, על סדרת כתבות שהנגישו לציבור שינויים ברגולציה הפיננסית. ב־2005 הוא עבר ל"הניו יורקר" ככתב מן המניין, ומ־2023 הוא משמש עורך בכיר ב"האקונומיסט".
במקביל לעבודתו כעיתונאי, קול שימש מנהל מכון החשיבה הליברלי New America ודקאן בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה וכן כתב תשעה ספרים, בהם "מלחמות רפאים: ההיסטוריה הסודית של ה־CIA, אפגניסטן ובן לאדן, מהפלישה הסובייטית ועד 10 בספטמבר 2001", שזיכה אותו בפוליצר לספר עיון לשנת 2005 ובעוד פרסים רבים. בימים האלה הוא כותב ספר שלישי על אפגניסטן, שהפעם יתמקד בתקופת ההשתלטות מחדש של הטאליבן מאז שהאמריקאים עזבו את המדינה.
כעיתונאי ותיק ובכיר מה דעתך על מצב העיתונות כיום? ממה אתה הכי מוטרד?
"אני מוטרד מעלייתה של עיתונות הדעה, והבלבול שבין טורי דעה שנועדו להשיג הקלקות לבין מה שנדרש באמת כדי לבצע דיווח מקורי, הוגן ונטול פניות על נושאים מורכבים. כולנו בני אדם ואיננו יכולים להיות אובייקטיביים, אבל אפשר לשאוף להגינות וליושר אינטלקטואלי ולבסס ידיעות על עובדות וראיות. זה עדיין מה שהופך את העיתונות לבעלת ערך בחברות חופשיות: היכולת לגלות דברים, להביא אותם לידיעת הציבור ולחייב מוסדות רבי־עוצמה לתת דין וחשבון. זו עבודה יקרה, שדורשת זמן ואנשי מקצוע. והשמירה עליה היא המשימה הקריטית בדמוקרטיות המותקפות שלנו — שלך ושלי".
