בשעות הבוקר המוקדמות של יום קיץ אחד לפני 300 אלף שנים עמדו כמה בני אדם בפתח מערה שכיום צופה על שכונותיה החדשות של ראש העין, והתכוננו לצאת לעמל יומם. השיחים שעל הגבעות מסביב כבר הצהיבו והשמש חסרת הרחמים החלה לטפס בשמים, אבל הם ידעו שמאמציהם לא יהיו לשווא.
במשך אינספור דורות לפניהם האזור סיפק את כל צורכי בני האדם שחיו בו. בעמק שלמטה זרם נחל, הגבעות היו עטורות צמחים שהעשירו את תזונתם, וביניהם שוטטו חזירים וסוסים ויחמורים. מעת לעת בני האדם היו מעשירים את ארוחותיהם גם בבשר צבים, שאת שריונם היו מבקעים באבנים שסותתו היטב.
הם הניחו שאבותיהם ואבות אבותיהם ואלה שלפניהם פקדו את המערה הזו במשך שנים על שנים, והם צדקו. החלל שבו פעלו היה חלק מקומפלקס מורכב של מערות, שממנו יצאו לצוד וללקט ואליו חזרו כדי לבתר את הבשר בבית המטבחיים, לבשל אותו במטבח ולסתת את כלי האבן המוקפדים שלהם.
והם עשו זאת עד שמפולת ניתקה את המערה מן העולם. לפני 400 אלף שנים לפחות, ובמשך כ־180 אלף שנים, היא אירחה ברחמה בני אדם כמותם — קדם־ניאנדרטלים, ניאנדרטלים או גרסה מוקדמת של הומו ספיינס, קשה לדעת. אבל אבק שהגיע עם הרוח, שרידי הפעילות האנושית שנערמו זה על גבי זה, קרקע שנסחפה פנימה ואבנים שנפלו מהתקרה קברו תחתיהם שכבה אחרי שכבה של עדויות על מעשיהם של בני הדורות הקודמים.
רק באוקטובר 2000 היא נפתחה מחדש, אחרי שהתגלתה במקרה במסגרת עבודות החציבה לקראת סלילת כביש 5. היא זכתה לשם מערת קסם, ב־26 השנה האחרונות נחפרו בה שכבות חיי אדם בעובי 11 מטר, על פני 50 מ"ר, רק חלק קטן ממנה, והיא נהפכה לאתר פרהיסטורי בעל שם עולמי. רצף הפעילות בה סיפק שלל ממצאים שמהם אפשר להקיש על אורח חייהם של הקדמונים. הם הראו, למשל, שהיו במערה שלושה אזורים מובחנים — זה שבו בותרו בעלי החיים, זה שבו בושלו על אש פתוחה וזה שבו פיצחו את עצמותיהם כדי להגיע אל מח העצם. באזור עמוק במיוחד במערה, בשכבה שתוארכה לכ־400 אלף שנים לפני זמננו, נמצאו כמויות עצומות של מקרצפים — אבני צור שסותתו באופן משונן כדי לטפל בעורות. העובדה שבמקום נמצאו עצמות ירך רבות של יחמורים וכן לסתות עשירות במח עצם, אבל הרבה פחות עצמות אחרות שלהם, לימדה שבני האדם ביתרו אותם באתרי הציד ולקחו למערה רק את החלקים המובחרים. וממש כאן, לפי פרופ' רן ברקאי מאוניברסיטת תל אביב (שהוביל את המחקר במערה במשך 16 שנה עם פרופ' אבי גופר), בני האדם אולי למדו לראשונה לשמר בשר, מסקנה שעולה מסימני חיתוך ייחודיים שמופיעים בעצמות הירך האלה.
ולא רק אכילה העסיקה אותם. הממצא המפורסם ביותר במערה הוא קצה כנף של ברבור שעליה חריטות אבן, שנמצא בשכבה שגילה כ־300 אלף שנים. כיוון שבקצה הכנף אין בשר, החוקרים משוכנעים שסימני החיתוך מעידים שמי שביתר את הברבור רצה בכלל את הנוצות. למה? אפשר רק לשער. ייתכן שהן סימלו אפשרות לתקשר עם עולם הציפורים או האלים, כפי שסבורים חלק מהחוקרים; ואולי אנשי המערות עשו בנוצות שימוש אסתטי וענדו אותן על גופם, כפי שעשו חלק מהניאנדרטלים באירופה לפני כמה עשרות אלפי שנים וכפי שצ'יפים אינדיאנים עושים עד היום. המשמעות של כל זה, משערים חוקרים, היא שקפיצת המדרגה בהתפתחות הקוגניטיבית של בני האדם, זו שמאפשרת מחשבות מופשטות ומייצרת מבנים חברתיים מורכבים שבתוכם מתקיימים טקסים, החלה מוקדם יותר מכפי שחשבו עד כה.
מי שעדיין מנסה להבין זאת היא ד"ר אלה אסף שפייר (39) מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שעובדת באתר כבר 17 שנה ומנהלת אותו מ־2023. "קסם היא כמו בית עבורי", היא אומרת. "התחלתי בתואר הראשון, עשיתי את התואר השני והדוקטורט על ממצאים מפה. מבחינתי להיכנס אליה זה כמו להיכנס לתוך בועה. העולם החיצוני ממש צורח לך לתוך האוזן, אבל כאן יש שקט. כשאני נוגעת בממצאים, בכלים של בני האדם האלה, ומנסה לשחזר את החיים שלהם, אני קרובה אליהם, אני יכולה ממש להרגיש את החיים שהיו פה לפני מאות אלפי שנים".
"החיים פה בלבנט היו מאוד שלווים וסטטיים במשך מיליון ומשהו שנים, עד שלפני 400 אלף שנים קרה משהו, וטיפוס אדם חדש התפתח, וטכנולוגיות חדשות התפתחו, ובמערה הזו אפשר לראות את כל זה"
מזכרות ממסעות - ומסבתא
הצטרפתי לאסף שפייר ולחוקרים שעובדים איתה לפני שלושה שבועות, ביום העבודה האחרון שלהם העונה. היה חם, ועוד לפני שירדנו בסולם למעמקי המערה התבוננתי בגבעות שמסביב ותהיתי אם הקדמונים שחיו כאן ראו את אותו הנוף, הרגישו כמוני, חוו את החום. "אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק מה היה האקלים אז, אבל נראה שהוא לא היה שונה באופן דרסטי מזה שאנחנו חווים כעת", אומרת אסף שפייר, וממפה לי את הסביבה: "המשטח שאנחנו עומדים עליו כעת, בחוץ, היה חלק ממנה. משמאלנו נמצא האזור שאנחנו קוראים לו האקרופוליס — הנקודה הגבוהה ביותר שנמצאו בה שרידי פעילות אנושית. הנקודה הנמוכה ביותר שנרד אליה היא שכבה שבה הם פעלו לפני כ־430 אלף שנה. ועדיין לא הגענו לסוף המערה, אם נמשיך לחפור כנראה נגלה עוד דברים, קדומים יותר".
היא חולמת לפתוח את האתר לציבור, אבל זה לא עניין פשוט. ב־2015 בנו גשר סמוך, העבודות ערערו את יציבות הקרקע באתר והחוקרים נאלצו להתקין פיגומים ותמיכות. עכשיו מוסיפים נתיב בכביש הסמוך, והעבודות קירבו את נחש האספלט לכדי לא יותר משני מטרים מהחופרים. גם רעש המכוניות הבלתי פוסק לא יסייע להפוך את מערת קסם למוקד משיכה למבקרים.
לארכיאולוגים זה לא מפריע להמשיך בעבודתם. בכל קיץ הם נפגשים כאן לשבועיים־שלושה של חפירה. המערה מחולקת לרשת של ריבועים בגודל מטר על מטר, שכל אחד מהם מחולק בעצמו לארבעה תתי־ריבועים, וכל אחד נחפר בנפרד. החופרים משתמשים בכלים עדינים — איזמלים, מברשות ומכחולים — ולא בפטישי אוויר או בטוריות כפי שעושים לעתים באתרים מתקופות הברזל או הברונזה המאוחרות יותר. העובדים כאן, חוקרי התקופה הפליאוליתית, מספרים בגאווה שכשארכיאולוגים של תקופות מאוחרות יותר מגיעים לבקר אותם הם נדהמים מהזהירות שננקטת ומההתקדמות האיטית שהיא מכתיבה.
הם אכן עובדים לאט, ומאוד מסודר. חוטים שמשתלשלים מקורות שהונחו מעל המערה, ויוצרים מטריציה תלת־ממדית מורכבת, מאפשרים להתקדם צעד אחר צעד על פני השטח, מסמנים את קטע החפירה הבא. בכל פעם מגרדים עוד 5 ס"מ מכל ריבוע, זה הכל. את האדמה מוציאים מהמערה בדליים, על כל אחד מהם מציינים את הריבוע שממנו מולא ואת עומק החפירה. אחר כך האדמה מנופה, והממצאים ממוינים — כלי צור, עצמות וממצאים מיוחדים — ונשטפים בגיגית.
כדי לעשות סדר בבלגן המאובק, שלעין לא מיומנת נראה חסר משמעות, החופרים מסתייעים באנשי מקצוע רבים מישראל ומהעולם. ארכיאוזואולוגים עוזרים לזהות את עצמות בעלי החיים. מומחים לעצמות אדם מנתחים את 13 השיניים האנושיות שאותרו במערה כדי להבין מי היו דייריה. חוקרים של כלי צור מזהים סימנים מיקרוסקופיים על האבנים ועל העצמות שנחתכו באמצעותן ולומדים איך סיתתו הקדמונים את כליהם ואיך השתמשו בהם. באתר יש אפילו מומחית לזרימת אוויר, שמנתחת את שרידי המדורות, המרוכזים בשטח של 4 מ"ר, כדי לפענח טוב יותר את החיים במקום.
עבודת הנמלים מניבה תוצאות. כך, למשל, נמצאו במקום מסוים במערה כמויות גדולות של שברים של אבני צור; ספירה קפדנית וניתוח סטטיסטי שלהם העלו שברבים מהשברים יש שגיאות רבות בסיתות, והארכיאולוגים הגיעו למסקנה שזה המקום במערה שבו למדו לסתת. הם תייגו אותו כ"אזור בית הספר".
חרף ההתקדמות, ברור שלא נוכל לדעת הכל. שלרבות מהשאלות שעולות בחפירה לא יהיו תשובות. אסף שפייר משלימה עם זה. "למה צריך לדעת הכל?", היא מחייכת כשאני שואל אם המסתורין, שאינהרנטי לכל חפירה פרהיסטורית, לא מתסכל אותה.
דוגמה טובה לעומק המסתורין היא שני ממצאים ייחודיים שעוד אי אפשר לחשוף, כיוון שהבדיקות שלהם עוד לא הושלמו. אחד נחשף כבר לפני שנים ומאז נמצא שוב ושוב בכמה שכבות קרקע. השני טרי ממש, מתחילת יולי. שניהם כנראה שימשו את האדם הקדמון למטרות טקסיות או אסתטיות, ושניהם הגיעו מרחוק — אלה פריטים שלא נמצאים בסביבת המערה. מדוע מישהו שחי לפני כ־330 אלף שנים טרח לסחוב אותם לפחות 35 ק"מ למערת קסם? אולי לעולם לא נדע.
ובכל זאת אפשר ללמוד מזה משהו. "זה מבהיר שבני אדם קדומים לא חשבו רק במונחים של רווח והפסד, של עלות מול תועלת, של פונקציונליות. אנחנו נוטים לחשוב על בני אדם פרהיסטוריים ככאלה שרק ההישרדות המיידית מעניינת אותם, מה שמכונה 'תרבות 15 דקות', כלומר חיים של ניצול הזדמנויות, כמו חיות, אבל במציאות אפשר לראות שזה היה הכי רחוק מזה. בני האדם האלה התרחקו מהאזור שבו הם חיו, הכירו את הסביבה יותר טוב מכל אחד מאיתנו היום וטרחו להביא דברים ספציפיים עד הבית שלהם, עד המקום הזה, מתוך איזשהו חיבור עמוק לסביבה ולאלמנטים שנמצאים בה".
לא רק חיבור לסביבה רואים כאן, אלא גם חיבור לעבר. "אנחנו מזהים פה דפוס של איסוף פריטים שאבות אבותיהם ואמות אמותיהם הקדמונים סיתתו איפשהו ואז הביאו למערה, למשל חלקי צור קטנים, צבעוניים ויפהפיים. אין בהם שום צורך במובן ההישרדותי, הכלכלי או התזונתי".
כמו להעביר מדור לדור את הפמוטים של סבתא.
"כן. אותם אנשים הסתובבו בנוף, ראו כלי שהם ידעו שמישהו סיתת לפניהם והוא נהפך לחשוב עבורם. הוא עשה להם משהו, כי אולי הוא ייצג עבורם חיבור לאבות ולאמהות הקדמוניים".
2 צפייה בגלריה
סינון ממצאים במערה, וכמה כלי אבן שנשלפו מן האדמה. "13 שיניים אנושיות שנמצאו פה שינו את כל התיאוריות המוכרות"
(צילום: אוראל כהן)
400 אלף כלים, בלי שום שכלולים
סביב 9:00, אחרי שעתיים וחצי של עבודה בחום הלוהט, התכנסו החופרים לשיחת סיכום. כל ראש צוות, שאחראי לחפירה באזור אחר במערה, הציג את ממצאיו מעונת החפירה הזו. כ־20 הנוכחים — סטודנטים לתואר ראשון ושני, דוקטורנטים, פוסט־דוקטורנטים ומתנדבים — מחאו כפיים כשדווח על ממצאים מסקרנים, למשל לסתות יחמור עשירות במח עצם, או כלי חיתוך מאבן צור שאותרו כשהם נעוצים באופן מאונך לתוך הקרקע.
ככל שמעמיקים בחפירה מתברר שהקדמונים האלה לא ממש השתכללו במשך השנים, לפחות לא במלאכות שלהם. "הסכינים שאנחנו מוצאים למעלה, באקרופוליס, הם אותם סכינים שאנחנו מוצאים למטה, בשכבות קדומות יותר", מסבירה אסף שפייר. "זה אומר שיושבי האתר סיתתו כלים לפי אותה מסורת, והם שמרו עליה באדיקות. הוצאנו כבר קרוב ל־400 אלף כלי אבן מהמערה הזו ואני יכולה להגיד לך שדווקא כלי האבן שמסותתים הכי יפה נמצאים בשכבות התחתונות. זה הפוך ממה שהיינו מצפים, ואני חושבת שהסיבה לכך היא שכשאותם בני אדם פיתחו את הטכנולוגיות המורכבות הללו היה צורך לשמור על תכנון מסוים, וככל שהזמן עבר המסורת פשוט נטמעה והם המשיכו אותה".
כך או כך, הכלים שימשו אותם היטב. "אנחנו יודעים מהממצאים שאותם בני אדם השתמשו בכל מה שהיה אפשר להשתמש בו. הם הסירו מבעלי החיים את העורות ועיבדו אותם, ביתרו את הבשר ואחר כך ניפצו את העצמות והוציאו את מח העצם שבהן באובססיביות, באמצעות אבנים עגולות. לפעמים הם גם זרקו את העצמות לאש, אולי כחומרי בערה. היתה להם תפיסה של nothing is wasted".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
פתאום קם סוג חדש של אדם
רבים מהממצאים במערה מרגשים ומשמעותיים, אבל יש תובנה אחת חשובה יותר מכל השאר שהמערה סיפקה לעולם הארכיאולוגיה, ובעצם לכל מי שמנסה להבין מאיפה באו בני האדם. והיא באה מכמה שיניים.
"לא מצאנו שלדים, מה שאומר שהם כנראה לא קברו פה את המתים", מספרת אסף שפייר. "מה הם עשו איתם אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מניחים שהם החליטו שלא לטפל במתים במקום שבו הם חיים. כן מצאנו 13 שיניים, כולל שיני חלב של ילדים, ויש עוד ממצאים שחשודים כשיניים, ומהשיניים אנחנו לומדים שבני האדם הללו לא היו הומו ארקטוסים (מין אדם שנכחד לפני כ־100 אלף שנה, ושממנו ככל הנראה התפתחו הניאנדרטלים וההומו ספיינס — ש"ס)".
אז מי הם היו?
"מה שאנחנו רואים פה זה טיפוס אנושי חדש שהתפתח לפני 400 אלף שנים, כאן, באזור הזה".
כלומר יש פה סוג אדם חדש שלא הכרנו קודם?
"כן, הממצאים כאן משנים את התמונה לגבי התיאוריה שלפיה ההומו ספיינס התפתח באפריקה לפני 200 אלף שנים ויצא ממנה לכל העולם, וזה נכון גם לגבי הניאנדרטלים, שתמיד חשבו שהתפתחו באירופה. במערה הזו רואים נוכחות של איזשהו טיפוס אנושי עם מאפיינים פרה־ניאנדרטליים, מעין מיקס אנושי של ניאנדרטלים ושל ספיינס קדום".
זה גילוי דרמטי, מרגש אפילו.
"המחקר הספציפי הזה נעשה בידי פרופ' ברקאי, פרופ' גופר, פרופ' ישראל הרשקוביץ, אנתרופולוג פיזי, ופרופ' גרהרד וובר, ביולוג אבולוציוני מווינה, והתפרסם בכמה מאמרים, שהראשון בהם יצא ב־2011. הייתי אז בתואר הראשון או בתחילת התואר השני, ואני זוכרת את הבאזז הגדול שזה עשה: התרגשות ושמחה אצלנו כמובן, וגם בהרבה פרסומים בכלי תקשורת בארץ ובעולם. הבנתי אז שמדובר במשהו משמעותי. אין לנו עדיין את כל התשובות בנוגע לשיניים האלה. אבל כך או כך, 13 שיניים אנושיות מפרק הזמן הכל כך קדום הזה — זה חסר תקדים באזור שלנו. בימים אלה הן נחקרות מחדש בידי חוקר מסין, ויכול להיות שנוכל להבין את הממצא הזה טוב יותר בעתיד".
במה האדם החדש הזה שונה מטיפוסי האדם שהכרנו עד כה?
"הוא שונה מההומו ארקטוסים מבחינה אנטומית, מה שהפך אותו לקל תנועה יותר, וככל הנראה גם מבחינת הקוגניציה הוא היה קצת אחר".
למה שטיפוס אנושי חדש כזה יתפתח דווקא פה?
"יש המון תיאוריות. למשל, שזה קשור לשימוש קבוע ורציף באש, שגרם לבני האדם לבשל את המזון שלהם וכך הביא לגדילה של נפח המוח. לברקאי וגופר יש תיאוריה שהמוח של האנשים האלה גדל בהדרגה לאחר שהפילים באזור נכחדו והם נאלצו ללמוד לצוד חיות קטנות וזריזות יותר, אבל קשה לדעת למה בדיוק קשור השינוי האבולוציוני הזה".
ומה את חושבת?
"אני לא יודעת אם זו הכחדת הפילים, אבל אני כן חושבת שלירידה החדה בגודל בעלי החיים באזור, ירידה שרואים בממצאים, היתה השפעה עצומה גם על נפש האדם וגם על המוח. זה חייב את בני האדם לעשות איזשהו חישוב מסלול מחדש ולפתח טכנולוגיות חדשות, להתאים את עצמם לסביבה המשתנה שלהם".
כלומר שינוי לרעה בנסיבות הכריח אותם להיות יצירתיים יותר.
"כן, כי החיים פה בלבנט היו מאוד שלווים וסטטיים במשך מיליון ומשהו שנים, עד שלפני 400 אלף שנים קרה משהו וטיפוס אדם חדש התפתח, וטכנולוגיות חדשות התפתחו, ובמערה הזו אפשר לראות את כל זה".
