איומי ההסלמה
משחק צ'יקן צ'ק־אין
מה כבר מבקש הישראלי בלב חום יולי־אוגוסט, תשוש מאזעקות, ספינים וקייטנות, קצת יוון? קצת איטליה? אפילו בקפריסין ננוחם. אין קלישאה גדולה מזו: רגע אחד לנשום, לכבות את ההתרעות בטלפון ולהתמכר לאשליה של "נורמליות", שנייה לפני שחוזרים למסגרות (או לשביתות), לחגים ולבחירות. אבל מהמציאות הישראלית לא בורחים כל כך מהר, ואם כבר מצליחים להתאוורר, מגיעים לשם בזחילה.
כ־2.6 מיליון בני אדם אמורים לעבור החודש בנתב"ג, ובימי השיא יהיו שם 100 אלף נוסעים ביום, לפי נתוני רשות שדות התעופה. מספר החברות הטסות ומספר היעדים מצומצם, השדה עצמו נראה כמו בא"ח, העיכובים מצטברים, אבל מי שמצליח, עולה על טיסה.
לא ברור באיזה עוד מקום בעולם המלחמה והשלום שוכנים בכזו סמיכות גרוטסקית, שקיות מהדיוטי ומתדלקים אמריקאיים, נוסעים חמושים במשקפי טייסים וטייסים מצוידים בתוכניות קרב, וכולם לא יודעים עד הרגע האחרון אם המטוס ימריא/ינחת או שהאיום הקבוע של דונלד טראמפ על מתקפה בסופ"ש יתממש דווקא עכשיו. באמריקה כבר יש לזה שם: TACO — Trump Always Chickens Out. אולי, אבל בינתיים חופשת הקיץ היא עדיין רולטה, הימור מורט עצבים מתוך חיים בדריכות תמידית, העיקר שנספיק קצת ציזיקי ואוזו לפני הטילים. // רם לירן
1 צפייה בגלריה
(צילומים: יובל חן, שלו שלום, אלכס קולומויסקי, עוז מועלם, נדב אבס, שאול גולן, יואב דודקביץ', דנה קופל)
העברות הכספים
אפילו לא אצבע בסכר
ככל שהבחירות מתקרבות כך גובר הלחץ מצד הקואליציה להמשיך בביזה התקציבית. עם פיזור הכנסת באמצע יולי עוד התגנבה תקווה קטנה ללב, להפסקה של כמה חודשים בחלוקת הכספים הסקטוריאלית. זו היתה תקוות שווא.
בתקופת בחירות אמורה המערכת השלטונית לפעול תחת "נוהג הריסון", וכל דיון בוועדות הכנסת מחייב אישור של ועדת הסכמות, שמורכבת מנציגי הקואליציה והאופוזיציה. אלא שבקואליציה הנוכחית המילה "ריסון" נמחקה מהלקסיקון. בכל שבוע מאושרות עוד העברות כספים. למה? כי היועצת המשפטית של הכנסת עו"ד שגית אפיק אישרה להתעלם מהנוהל המקובל, באמתלה של "המשכיות דיונים", ונציגתה בוועדת הכספים עו"ד שלומית ארליך טענה שמדובר בתקצוב שוטף, בתשלומי שכר ובצרכים חיוניים אחרים. תמיד אפשר לגרד איזה תירוץ, אבל בשורה התחתונה הייעוץ המשפטי, שהצליח בעבר לבלום חלק לא מבוטל מהחלוקה הסקטוריאלית, חלש מאוד כרגע. לא בטוח שהוא אפילו מצליח להחזיק את האצבע בסכר. לקואליציה אין בלמים, אף אחד לא מצליח לרסן אותה, ושום נוהג כבר לא נשאר. עם אפיק לא תתעשת, השטף רק יתגבר. // אנדרה טבקוף
מאנדיי
חוסר טקט או עיוורון?
אם ביקשתם אי פעם העלאת שכר, יש סיכוי שקיבלתם מהבוסים שלכם את התשובה השחוקה: "אתה עובד נהדר, אבל המצב קשה, זה לא הזמן". זו התשובה שצריכים לקבל עכשיו רועי מן וערן זינמן, המייסדים והמנכ"לים המשותפים של חברת התוכנה מאנדיי, שמבקשים מבעלי המניות שלהם חבילת שכר חדשה ומפוארת. כמה מפוארת? הם מבקשים להכפיל את התגמול מ־7 מיליון דולר בשנה לכל אחד לעד 14 מיליון ב־2029. על פניו הנימוקים שלהם סבירים: הסכם השכר שלהם לא עודכן מאז 2021, ובינתיים הכנסות החברה זינקו מ־300 מיליון דולר ל־1.2 מיליארד דולר. אבל הסכם השכר כן כולל עלייה קבועה, וכשהמניה עולה הם נהנים מזה, ובעיקר — זה לא הזמן. ה־AI עלול לטלטל את החברה, לייתר את הפתרונות שלה לניהול תהליכי עבודה ולכן כבר הביא לנפילה של 40% במניה מתחילת השנה ולשווי שנמוך בחצי מזה שבו הונפקה לפני כחמש שנים. מן וזינמן מבינים מספיק את האיום הזה כדי לפטר 620 עובדים, 20% מכוח האדם. מוזר שהם לא מבינים שהוא מאיים גם עליהם, ואפילו לא מסוגלים להפגין את הרגישות המינימלית, את הטקט הבסיסי, של לא לבקש הכפלת שכר במקביל לפיטורים. במקרה הפחות גרוע זה רק באג. בואו נקווה שהעיוורון הכללי הזה אינו פיצ'ר. // סופי שולמן
כצמן
לא משחרר
"חיים כצמן נפרד ממפעל חייו", היה המסגור הכללי של הדיווחים, לפני כחודש, על המכירה של חברת הנדל"ן המניב ג'י סיטי (גזית גלוב). השבוע התברר שלא כל כך קל להיפרד ממפעל חיים, והעסקה בין כצמן לצחי אבו, כידן דהרי וירון אדיב התפוצצה. כצמן סיפק למשקיעים שלל סיבות לכך — דהרי ואדיב נכנסו בדלת האחורית, הפרופיל הפיננסי שלהם חלש — והדגיש שזה לא עניין של סנטימנטים, שאין לו בעיה למכור את החברה, שכבר יש מתעניינים חדשים, שהעסקה הבאה מעבר לפינה. העניין הוא שיש אצל כצמן דפוס כזה, של גישושים למכירת השליטה שלא מצליחים להבשיל, האחרונים שבהם היו עם ברק רוזן ואסי טוכמאייר. כצמן (76) שולט בג'י סיטי כבר 35 שנה, והעיד על עצמו בעבר שהוא "קנאי חולני" לביזנס. ברור שלא קל למכור, אבל מניסיון מכירה כושל אחד לאחר, למגעים הבאים כל קונה עתידי, והשוק כולו, יגיעו עם פחות אמון. // ירדן רוז'נסקי
גם כשאנחנו מהגרים אנחנו לא מהגרים
השבוע נפתח ברושם שהותירו תמונות המהגרים בסאוטה, כולל צקצוקים של ישראלים שנהנים לראות את משבר ההגירה באירופה. אבל כבר ביום שני התברר שגם אנחנו במשבר הגירה משלנו, כשמחקר חדש מצא שמאז 2023 עזבו את הארץ כמעט 270 אלף ישראלים. מי שמצקצקים על אירופה בדרך כלל מצקצקים, באותה רמת תיעוב, גם על ה"יורדים" הישראלים.
כי בישראל לא נהוג לדבר על "הגירה". אנחנו לא מהגרים. לארץ עולים, מהארץ יורדים. כאילו מדובר באיזו פסגה מדהימה. ואם לא יורדים, מקסימום עושים רילוקיישן, כאילו מדובר רק באיזו הזדמנות מקצועית ותו לא. כי גם למי שעוזב לא נוח להודות שהוא מהגר. כשאנחנו חושבים על מהגרים אנחנו חושבים על שלל דימויים מסרטים וספרים — שחורים באירופה, איטלקים ואירים ויהודים בארצות הברית וכן הלאה, ראינו וקראנו אינספור סיפורי הגירה. הם תמיד "שם". אצלנו אין מהגרים — יש עובדים זרים, פליטים מסודן, אבל גם הם לא "מהגרים". כאילו זו חולשה להודות בצורך האנושי הבסיסי הזה, לחפש חיים טובים יותר. לעזוב מקום שקשה לחיות בו, שמציע פחות, ולנסות, במאמץ, בקשיים אדירים, לבנות חיים טובים יותר במקום אחר. לא לא, אנחנו לא מהגרים, אנחנו לא כאלה, אנחנו ב"רילוקיישן", בטח, ברילוקיישן אין קשיים. הגירה היא סיפור של פחדים ותשוקות, של השתייכות ואי־השתייכות, של ויתורים כואבים ומחירים כבדים. מה לנו ולזה. אבל אולי יש כאן יותר מהתנערות מתפיסה מסוימת של מהגרים. אולי יש כאן גם הבנה עמוקה שגם אם אנחנו חיים במקום אחר, מישראל לא באמת אפשר להגר. // דור סער־מן
