בבוקר יום שני לפני שבועיים וחצי, קצת אחרי 6:30, הרחוב הראשי של העיר עראבה בגליל התחתון כבר שקק חיים. ילדים עשו את דרכם לבתי הספר, עובדים בחנויות, במאפיות ובמוסכים שפזורים לאורכו החלו לקבל לקוחות ראשונים, ואנשים מיהרו לעבודתם. באחת המכוניות שנעו לאיטן לאורך הרחוב נהג קאסם עאסלה, נער בן 18 תושב העיר. לצדו ישב אביו. ואז, בבת אחת, הופרה השגרה. לעיני עשרות עוברי אורח מישהו רץ לעבר הרכב שבו נסעו השניים, שלף נשק וירה כמה כדורים לפלג גופו העליון של עאסלה שהתמוטט במושב הנהג. אביו ההמום הזעיק עזרה אבל צוותי מד"א שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו. עאסלה היה הנרצח ה־214 בחברה הערבית מאז תחילת השנה.
מיד לאחר הרצח עברה במקום בדרכה לעבודה טלי גורדון, מורה בבית ספר יסודי בכרמיאל. כמה דקות קודם לכן היא יצאה מביתה שביישוב הררית שמשקיף על עראבה, וכשנכנסה לעיר מצאה את עצמה במציאות אחרת: ניידות, מחסומים, וכלי רכב שממהרים להסתובב לאחור ולהתרחק ממשהו מאיים. "ניסיתי להבין מה קורה ומישהי סימנה לי ביד תנועה של ירי", היא אומרת. "שתי דקות לאחר מכן האוטובוס שמסיע את הילדים מהיישוב לבית הספר עבר ליד זירת הרצח. הם ראו הכל. לא היה צריך להסביר להם".
רצח הנער טלטל את תושבי היישוב היהודי הסמוך, שעד אז כנראה הצליחו להדחיק את קיומו של גל הפשע הרצחני שבשנתיים האחרונות שובר כל שיא במגזר הערבי בכלל ובעיר הסמוכה אליהם בפרט. אלא שהפעם, אולי מכיוון שהרצח בוצע לאור יום ולעיני עדי ראייה כה רבים, הם לא יכלו שלא להרגיש שהאיום הולך ומתקרב גם אליהם.
"עראבה היא הבית שלנו", אומרת גורדון, "היא עורק החמצן שלנו. לא בגלל בחירה אידאולוגית אלא פשוט כי החיים שלנו פה. שם אנחנו עושים קניות, הולכים לירקן, לקצבייה, ושם אני מסתובבת עם הילדים ולוקחת אותם לג'ימבורי. כשזה קורה כל כך קרוב, ממש על הדרך שאני נוסעת בה כל בוקר, מול האוטובוס של הילדים, את פתאום מבינה שהאלימות הזאת היא כבר לא משהו מרוחק אלא שהיא הפכה להיות חלק מהחיים. וזה אומר שהיא גם חלק מהחיים שלנו".
שלווה והתעלות רוחנית התחלפו בירי ופיצוצים
הררית, שבו חיים 670 תושבים, הוא יישוב מבודד יחסית השוכן על הר נטופה שבקצה המזרחי של רכס יודפת. בתיו טובעים בתוך החורש, והנוף הנשקף מהם עוצר נשימה. מדרום: בקעת בית נטופה והר תורעאן; מצפון: בקעת סכנין, הר כמון ורכס הרי מירון. הוא נוסד ב־1980 כחלק מתוכנית המצפים שיזם אריאל שרון כדי "לייהד" את הגליל באמצעות חסימת התפשטות היישובים הערביים באזור. ארבעה עשורים לאחר מכן נראה שהתוכנית לא עמדה בכל יעדיה. אומנם בניית המצפים מנעה מרבים מהיישובים הערביים להתרחב (באופן חוקי לפחות), אולם בפועל נוצרו בגליל קהילות יהודיות וערביות שמבוססות על חיים משותפים. תושבי הררית והמצפים האחרים גרים וחיים ממש בתוך החברה הערבית.
הררית הוקם בידי גרעין של מתרגלי מדיטציה טרנסצנדנטלית בהשראת מהרישי מהש יוגי. העיסוק ברוחניות אפיין באותן שנים חלק ניכר מיישובי החבל. ביודפת התגבשה קהילה של שכטריסטים, תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, שהטיף לרוחניות יהודית יוצרת. במעלה צביה קמה קהילה ניו אייג'ית בהשראת תנועת אימן, ואילו בהרדוף התיישבו חסידי האנתרופוסופיה שחיפשו דרך חיים שתקרב בין האדם לטבע. דור המייסדים בהררית חיפש שלווה והתעלות רוחנית על פסגת ההר.
במשך שנים רבות היה העיסוק במדיטציה תנאי קבלה לקהילה. ב־1992 הצטרפה להררית אגודה שיתופית נפרדת ששמה קיבוץ יחד, וב־2005 היישוב נפתח גם למצטרפים שלא עסקו במדיטציה והוקמה הרחבה גדולה. למרות השינויים, לפחות חלק מהדנ"א המקורי של הררית עדיין קיים. ביישוב חיים לא מעט אמנים, מורים ומטפלים ברפואה משלימה, וגם כיום יש בו משהו שמזכיר את הקהילה האלטרנטיבית מפרדס חנה.
אלא שבשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, נראה שהשקט והפסטורליה שחיפשו הרוחניקים שהצטרפו להררית הופכים לנחלת העבר. קולות ירי והדי פיצוצי רימונים שמושלכים בעראבה ובדיר חנא שלמרגלות ההר נשמעים בהררית היטב, והיישוב מרגיש הרבה פחות מבודד משהיה בעבר. הבתים של עראבה, שנמצאת בתנופת בנייה מתמשכת, חלק מהם עם חמש ושש קומות, קרובים אליו מאי פעם.
ביקור אצל בועז ודליה בן יצחק ממחיש היטב את השינוי. מצד אחד, הכל נשאר כשהיה: ביתם בנוי מחומרים טבעיים, ובחצר רחבת הידיים שלהם יש גינת ירק אורגנית, לול תרנגולות קטן ובריכת שכשוך אקולוגית. מצד שני, בני הזוג אומרים שככל שיורדים במורד ההר לכיוון עראבה, הרוגע מתפוגג והמציאות הופכת לשדה קרב.
בן יצחק (60) הוא דמות מוכרת בחוגים ההיפיים והבוהמיים. הוא מגדיר עצמו מי שמסייע לאנשים וארגונים להתנהל בעולם באופן טוב יותר — באיזון, בשקט ובמודעות — וחי בהררית קרוב ל־20 שנה, מאז שהיישוב נפתח לקליטת תושבים שאינם בהכרח עוסקים במדיטציה.
"בשעות הערב, במשך 80%–90% מהזמן אתה תשמע יריות מלמטה ואנחנו כבר יודעים לזהות לפי הצליל", הוא אומר. "אם שומעים כמה יריות — זו חתונה, אבל אם זה צרור ארוך זה כבר רצח. במקרה כזה אחרי חצי שעה או שעה אנחנו נכנסים ל־Ynet ורואים מבזק על כך שמישהו חוסל. במשך שנים אנחנו מתקשרים למשטרה, מבקשים עזרה ושום דבר לא קורה".
גם בקיבוץ יחד, הצמוד להררית ונתפס חלק מהיישוב, מתארים על תחושות דומות. חבר הקיבוץ מוטי פולק (67) חי במקום כבר 30 שנה ונראה מיואש מההידרדרות שחלה בתחושת הביטחון האישי באזור. "אין פה משילות כמעט בכלל. אפילו את כלי הנשק שהיו אמורים להגן עלינו לקחו מאיתנו כבר מזמן", הוא אומר. "פעם, בכל יישוב היה חדר ביטחון, ובמקרה הצורך היו מוציאים ממנו נשקים. התחושה היתה שזה מה ששומר עלינו, אבל בשלב כלשהו לקחו אותם, כנראה מפחד שיגנבו אותם, ונשארנו חשופים. זה מקום לא טוב להיות בו כי האלימות עולה מעראבה כלפינו. אנחנו חיים פה בתוך מציאות של ירי רציף ואני כבר יודע לזהות את הקולות: מתי זה רימון, מתי זה ירי של מא"ג, מתי זה רק ירי מאקדח. הכל קרוב כי הם מתאמנים פה בשדות ואף אחד לא יודע לאן עפים הכדורים. זה רק עניין של זמן עד שקליע ייכנס לתוך בית".
חשבת להתחמש בעצמך?
"תראה, אף אחד פה לא רוצה נשק כי האוכלוסייה שחיה פה לא מיליטנטית, אבל מצד שני פתאום הרעיון להחזיק כלי נשק בבית כדי להגן עליו לא נשמע כל כך רע. הפשע בעראבה מטורף ויש שם חיסולים על ימין ועל שמאל. יש באזור מערכת שלמה של גביית פרוטקשן. אם תשלם שם 6,000–7,000 שקל לילד בן 16 הוא יירה בשבילך ברגל של מישהו שלא שילם בזמן".
גביית הפרוטקשן הגיעה גם אליכם?
"אילו היו בהררית עסקים גדולים ומשגשגים, זה היה קורה. אין לי ספק בכלל. איפה שיש כסף — יש פרוטקשן, גם ביישוב יהודי. הנה דוגמה: יש לי חבר שעוסק בכריתת עצים וכשהוא מקבל טלפון ממישהו שאומר לו שלא לגשת למכרז, הוא מבין מיד שאם הוא יתעלם מההנחיה, הציוד שלו עלול לעלות באש. כשמדובר ביהודים הם עדיין מפחדים לפגוע בנפש, אבל זה זמני. זה יגיע גם לשם", הוא מתנבא.
5 צפייה בגלריה
הפגנת תושבים יהודים וערבים בגליל התחתון ביום שבו נרצח קאסם עאסלה בחודש שעבר. "כשמפקירים חצי מדינה לארגוני פשיעה, כולם ניזוקים"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"ביקשנו עזרה מהמדינה ולא קיבלנו שום התייחסות"
ראש עיריית עראבה, אחמד נסאר, מתקשה להסתיר את התסכול שהוא חש לנוכח גל האלימות שמטביע את העיר שבה חיים כ־28 אלף איש. מצד אחד, עראבה מתהדרת בהיותה העיר בעלת שיעור הרופאים הגבוה בישראל — ששה מהם לכל אלף תושבים — אך מצד שני, תשעה אנשים נרצחו בה מתחילת השנה ולטענת נסאר הנתון ממקם את העיר בצמרת סטטיסטיקת שיעור הרציחות לנפש, ולא רק בישראל. "אנחנו ברמה עולמית בעניין הזה", הוא אומר באירוניה מרה. "מתוך 215 נרצחים בחברה הערבית השנה, 4.1% הם מעראבה. זה נתון מזעזע. ב־2024 היו פה חמישה נרצחים. כלומר מספר הנרצחים כמעט הוכפל השנה". (עד הורדת הכתבה לדפוס טיפס מספר הנרצחים בחברה הערבית השנה ל־223 — א"ל).
המשטרה אומרת שהיא פועלת ללא הרף באזור ושיש למאמצים תוצאות בשטח. אתה מסכים?
"ביישוב שלנו יש תחנת משטרה קטנה שהיא שלוחה של תחנה מרחבית. יש גם אכיפה עירונית בשיתוף פעולה עם המשטרה. מבחינת כוח אדם ונוכחות, אנחנו אפילו במקום טוב יחסית ליישובים אחרים אבל מבחינת תוצאות אנחנו מהמקומות הכי גרועים שיש. תראה את מספר הרציחות. זה אומר שארגוני הפשיעה לא דופקים חשבון למשטרה ושהמשטרה לא עושה מספיק".
אז מה אפשר לעשות במצב כזה?
"היו לי ישיבות עם מפקד המרחב במשטרה וניסיתי גם להיפגש עם מפקד המחוז אבל זה לא יצא עקב עומס בלוח הזמנים שלו. כשפנינו למשטרה ולמדינה בבקשה לעזרה לא קיבלנו שום התייחסות — לא ממפקד המחוז, לא מהמשרד לביטחון לאומי, לא ממשרד הפנים ולא משום משרד אחר. לא ברמת שר, לא ברמת עוזר שר, לא ברמת מנכ"ל, ואפילו לא ברמת פקיד. אף אחד לא הגיע הנה, הרים טלפון, שאל שאלות או בירר בירורים. אני חושב שזה אומר הרבה".
ועכשיו השכנים היהודים שלכם חוששים שהכאוס הזה יגיע גם אליהם.
"אני בטוח ב־100% שזה יקרה. הרצח שהניע את הרציחות שהגיעו מאוחר יותר היה של אדם שעבד כקבלן משנה של חברת נתיבי ישראל בפיתוח כביש בין־עירוני בין עראבה לסכנין. זו חברה ממשלתית, לא חברה קטנה או לא מוכרת, אלא גוף גדול ומרכזי, אבל את אלו שרצחו אותו לא מעניין בשביל מי הוא עבד ומי הוא היה. מה שמעניין אותם זה כסף והם עושים את זה באמצעות סחיטה, אבל באיזשהו שלב החברה הערבית תפשוט רגל וכשזה יקרה העיניים של האנשים הללו יכוונו לעבר החברה היהודית. מספיק שהם ירימו טלפון ויאיימו. זה כבר קרה, אפילו לי באופן אישי".
תסביר.
"העירייה התקשרה בהסכם למיחזור פסולת עם מפעל של בחור מסוים והיה הסכם חתום בין שני הצדדים, אבל כשניסיתי לשלוח אליו פסולת למיחזור, איימו עליו שאם הוא יקבל מאיתנו את הפסולת ישרפו לו את המפעל. הוא מיד הפסיק לקבל מאיתנו את הפסולת ואפילו את הכסף שהגיע לו הוא לא ביקש, רק כדי שלא נפתח מולו תביעה. ניסיתי ליצור קשר עם חברות הובלה אחרות כדי שהן יעבירו את הפסולת לאתר המיחזור, אבל אף אחת לא הסכימה להגיע. כולן פחדו. אני בטוח שבפעם הבאה חברות ההובלה הללו ישלמו פרוטקשן כדי שיאפשרו להן לעבוד במקומות אחרים".
אז מה עשית עם הפסולת?
"לא קיבלתי עזרה מאף אחד. המשטרה ניסתה לגשר ביני לבין קבלן פסולת מהעולם התחתון".
אני רוצה לוודא שהבנתי נכון. המשטרה ניסתה לחבר אותך לעבריין?
"כן, לקבלן שכולם יודעים שהוא קשור לעולם הפשע. השוטרים רצו שיהיה שקט. אני בעצמי קניתי רכבי דחס מתל אביב בעזרת רון חולדאי, והתחלתי לפנות את הפסולת בעצמי, אבל ב־3 בדצמבר בשנה שעברה העבריינים ירו 42 כדורים לעבר אחת המשאיות בזמן איסוף הזבל ברחובות ובסוף אותו חודש הציתו את שתיהן. אף אחד לא נחקר. לא על הירי ולא על ההצתה. אני התלוננתי על איומים, נקבתי בשמות, ואף אחד לא עשה עם זה כלום".
ומה קרה עם אותו קבלן שאתה אומר שקשור למשפחת פשע?
"השוטרים ניסו לחבר בינינו. בהתחלה סירבתי, אבל בסוף נכנעתי ופרסמתי מכרז חדש, והוא חזר לעבוד לפי נוסחה מסוימת. אחר כך, כשרציתי להוציא אותו מהיישוב ולנהל את העבודה בעצמי, העבריינים לא נתנו לי. ירו לעבר הבתים שלי ולעבר הבתים של האחיינים שלי, שהם יתומים ואני אחראי עליהם. גם במקרים האלה אף אחד לא נחקר והרגשתי שנשארתי לבד בזירה. כמה שלא תהיה גיבור, זה לא יספיק לך. אי אפשר לעמוד לבד מול הפשע".
אחמד נסאר, ראש עיריית עראבה: אני חי במדינת ישראל, אבל נאלץ לדבר עם עבריינים בשפה של עולם תחתון. לא האמנתי שאדבר כך אי פעם. חשבתי שיש שלטון חוק, אבל יש מקומות שבהם הוא לא קיים. יש אוזלת יד, יש הפקרה"
וניסית לפנות לגורמים ממשלתיים?
"כן. הגעתי לכנסת, לוועדת הפנים והסביבה, דיברתי עם חברי הכנסת, ניסיתי לעורר את המדינה, אבל לצערי לא היתה תגובה. המדינה לא התעוררה. אני פועל בכוחות שלי, עם היכולות והמיומנויות החברתיות שלי ואני מנסה לתמרן בין הגורמים ולדבר עם העבריינים על הודנה, על תקופת שקט, על הפסקת אש. תתאר לעצמך, אני מדבר במונחים של הפסקת אש בין כנופיות, במדינת ישראל!"
וכך גם אתה נגרר לתוך המציאות העבריינית הזו.
"כן. אני חי במדינת ישראל, אבל נאלץ לדבר עם עבריינים בשפה של עולם תחתון. לא האמנתי שאדבר כך אי פעם. חשבתי שיש שלטון חוק, אבל יש מקומות שבהם הוא לא קיים. יש אוזלת יד, יש הפקרה. וזה מה שמביא אותנו למצב שאנחנו מדברים עליו היום. אחרון הנרצחים בעיר היה אדם נורמטיבי לחלוטין, ישר, מוסרי, בלי שום סכסוך. אדם שאף אחד לא חשב שיש סיבה לכך שירצחו אותו".
טלי גורדון, הררית: זה לא יהודה ושומרון פה ואני לא רוצה שהילדים שלי ייסעו ברכב ממוגן. כרגע יש יותר אנשים בצד הערבי שסובלים מבעיית האלימות באזור, אבל זאת בעיה שצריך לטפל בה כי היא בעיה של כולנו"
"רוב הנרצחים חפים מפשע, ובכנופיות יש גם יהודים"
האדם שעליו מדבר נסאר היה ראסם נעאמנה (אבו פאדי), תושב העיר והבעלים של מינימרקט שמשמש את תושבי הררית ואבטליון. הוא נרצח ביריות בבית העסק שלו שבוע בלבד לאחר חיסולו האכזרי של עאסלה בן ה־18 ברחוב הראשי של עראבה.
תושבי הררית, שהכירו את נעאמנה היטב, הגיבו בזעזוע ובכעס ובתוך יום ניסחו מכתב שנשלח לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, למפכ"ל המשטרה רב־ניצב דני לוי, לראש השב"כ, דוד זיני, לראש מועצת משגב, דני עברי, ולראש הממשלה, בנימין נתניהו. הם כתבו להם כך: "אנו, תושבי הררית, מתעוררים בלילות לצרורות ירי וקולות מקלעים מהכפרים הסמוכים, חשים את הרעידות והפחד מתפשטים אלינו ומתחילים לחשוש להסתובב באזור. אנו נאלצים לעבור דרך האזור פעמיים ביום וכל נסיעה כזו וכל לילה כזה מעוררים בנו חרדה עמוקה. אנו חוששים שילדים ומבוגרים, ערבים ויהודים חפים מפשע, ייפגעו עקב אירוע טרגי. זה רק עניין של זמן עד שהאלימות תגיע גם ליישובים היהודיים".
מעבר להבעת התסכול, התושבים דרשו מהמכותבים להוציא לפועל מגוון צעדים שיחזירו את תחושת הביטחון לאזור: להגביר את הנוכחות המשטרתית בעראבה ובדיר חנא באמצעות סיורים תכופים ותחנות קבע, לפתוח במבצע אכיפה ממוקד נגד מקורות האלימות, הסחיטות, והפשיעה המאורגנת, ולשתף פעולה עם שב"כ בהקמת צוות שיטפל באיומים ובסכסוכים. לקינוח, הם דרשו לקבל אוטובוס ממוגן להסעת ילדי היישוב ללימודים, ממש כמו שנעשה בגדה המערבית. לעת עתה, אף אחת מדרישותיהם לא נענתה.
דני עברי, ראש המועצה האזורית, נשמע השבוע מתוסכל לא פחות מהתושבים והדגיש שהאלימות המשתוללת ביישובי המועצה לא מוגבלת רק למגזר הערבי. "אני לא מבחין בין יישובים יהודיים ליישובים ערביים. במועצה שלנו 30% מהתושבים הם ערבים, וגם בתוך חלק מהיישובים היהודיים גרים ערבים. אנחנו חיים פה במעורב וכבר עשר שנים סובלים מרציחות כמעט כל יומיים. זה בערך הממוצע כאן בגליל. ממשלות מתחלפות, שרים מתחלפים, מפכ"לים מתחלפים, והכל נשאר אותו דבר כבר עשר שנים".
עושה רושם שרבים מהנרצחים כלל לא קשורים לעולם הפשע.
"נכון. רובם הגדול של הנרצחים חפים מפשע, וחשוב לי לומר שבתוך הכנופיות האלו יש גם יהודים. שלא תחשוב שזה רק עניין מגזרי. כדי להילחם בתופעה הזו צריך פי מאה יותר קשב, פי מאה יותר משאבים, פי מאה יותר שוטרים ופי מאה יותר מעורבות. אני לא יודע מה עוד צריך לקרות כדי שמשהו ישתנה אבל כשמתייחסים למשהו ברצינות מצליחים לטפל בו, וכשמזלזלים בו, זה נראה ככה".
לַמָא יאסין, מנהלת תחום "קהילות בטוחות" בארגון יוזמות אברהם שגדלה בעצמה בעראבה, מדגישה כי "יכולת המשטרה לפענח מקרי רצח היא הכלי החשוב ביותר שבידיה לשיקום האמון בינה לתושבים הערבים. ככל שיותר מקרי רצח יפוענחו, כך תגדל גם המוטיבציה של האזרחים לדווח, לשתף פעולה ואף לשמש עדים אך המשטרה אינה מנצלת די את הכלי המרכזי הזה, שבכוחו לשקם את האמון שנשחק לאורך שנים".
ראויה חנדקלו, מנהלת ארגון אילאף שפועל לקידום הביטחון בחברה הערבית, אומרת כי "שיח על 'זליגת הפשיעה ליישובים היהודיים' רק חושף עד כמה עמוק השבר המוסרי שאנחנו חיים בו — כאילו יש חיים ששווים יותר מאחרים ושלא מספיק חשוב לעסוק ברצח של ערבים. כשמפקירים חצי מדינה לארגוני פשיעה, האלימות לא נשארת בגבולות היישובים הערביים ובסוף כולם ניזוקים".
ביום ראשון בשבוע שעבר, שלושה ימים לאחר רציחתו של נעאמנה ויום לאחר שביתת אבל והפגנה של תושבים יהודים וערבים מהאזור נגד השתוללות האלימות ואוזלת היד המשטרתית בטיפול בה, עדיין הגיעו עשרות אבלים למסגד שבמרכז עראבה. חתאם נעאמנה, אחיינו של ראסם, תיאר את המציאות בעיר בקול רועד מכאב, זעם ותסכול: "יש פה זירת מלחמה, ממש זירת מלחמה. אין ביטחון, כלום. כל העולם יודע, רק משטרת ישראל לא יודעת. הם באים, מצלמים, עושים את המשימות שלהם, וכלום. שום דבר. אני בטוח שכולם ראו את הסרטונים, את הטיקטוקים, את מה שהשכנים העלו (בעוד הרצח עצמו, כולל וידוא ההריגה שנעשה בנעאמנה, תועד במצלמת האבטחה של המכולת שלו, הגעתם של הרוצחים למקום תועדה במצלמות אחרות — א"ל). הוא היה אדם שכולם אהבו. לא היה לו כלום עם אף אחד. אין לו אויבים, אין לו סכסוך, אין לו שום קשר לעולם הפשע". ת'ריא, אלמנתו של הנרצח, חיזקה את דבריו: "הוא היה אדם צדיק, אמין, אהוב, חייכן. אין סיבה, פשוט אין!"
רוני גרתי־פרידמן (52) מהררית היא מורה לפילאטיס שהגיעה לאזכרה כדי לחזק את ת'ריא שלומדת אצלה והפכה לחברה קרובה. "יש בינינו קשר של נשים שאוהבות אחת את השנייה", היא אומרת. "אנחנו מתייעצות, משתפות, מדברות על הילדים, על הזוגיות, על הגוף. ותמיד כשנפתח משהו בגוף, נפתח גם הלב. היינו מדברות על הכל. יום לפני הרצח היינו יחד בחנות של בעלה ולמחרת בבוקר כשהייתי באמצע שיעור קיבלתי טלפון מאב ילדיי שאמר לי 'תבדקי, נראה לי שאבו פאדי נרצח'. הוא שלח לי סרטון, וברגע שראיתי הבנתי שזה הוא. זה היה הלם, כמו חלום רע. לפעמים יש לנו מנגנון כזה שמגן עלינו ואנחנו אומרים לעצמנו בטח זאת תאונה, לא מישהו שאנחנו מכירים. אבל כשזה חודר פנימה, כשזה קרוב כל כך, זה מכה בך. קשה לנשום".
והעובדה שהמניע לרצח הזה לא ברור בטח גם מעלה את רמת הפחד.
"אנשים התחילו לדבר, לחשוב שאולי יש פה משהו אפל, אולי קשר למשפחת פשע, אבל ראסם היה אדם עם חיוך רחב, עם לב גדול. כל מי שנכנס אליו לחנות הרגיש בבית. כל משגב, כל האזור, יהודים וערבים, כולם אהבו אותו. הוא היה איש של אנשים. אני חושבת שכל הסטריאוטיפים שאנחנו חיים איתם מתנפצים ברגעים כאלה. כי כשאת עומדת מול הכאב, כבר אין יהודי וערבי, יש רק בני אדם".
אז עכשיו את חוששת להיכנס לאזורים הערביים סביבך?
"אני לא מרגישה פה סכנה כי המקום הזה הוא הבית שלי. אני נוסעת דרך עראבה ואומרת שלום למלא אנשים שאני מכירה, ואתמול הייתי בהפגנה משותפת יחד עם אנשי עראבה נגד האלימות באזור. אבל אני כן יכולה לומר לך שאמא שלי אמרה לי שהיא מפחדת שאני אסתובב פה ואקלע לאמצע של משהו. הרצח של רסאם היה אירוע מפתיע ומפחיד, בעיקר כי הוא מראה איך משהו יכול לקרות פתאום, בלי שום סיבה".
רוני גרתי־פרידמן, הררית: כשהתכתבתי עם בן גביר הרגשתי שהוא אומר לי 'אני אגן עלייך כי את יהודייה טובה וכשרה'. יופי, אבל יש לי גם חברים שאני רוצה שתגן עליהם. אל תפוצץ להם חתונות. תשמור עליהם. תשמור על כולנו"
"לא באתי לפה כדי לחיות חיים מיליטנטיים"
זמן קצר לאחר הרצח גרתי־פרידמן שלחה מסרון לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ובו התלוננה על הפחד ועל תחושת חוסר הביטחון באזור. לדבריה, בן גביר כתב לה בחזרה שהוא רוצה להיות מעורב בנעשה באזור, "ושיידעו אותו כשיש יריות כי הוא רוצה 'להיכנס לכפרים ולפוצץ חתונות', אבל הגישה הזאת הפריעה לי מאוד. אני לא רוצה רק שיפוצץ חתונות. אני רוצה שישמור על התושבים, על כולנו, גם עליהם וגם עלינו". בהמשך התכתובת, גרתי־פרידמן אומרת שבן גביר התגאה בכך שחימש אזרחים, הגדיל תקציבים והביא עוד שוטרים למשטרה, אך לדבריה היא לא רואה כיצד כל הפעולות הללו השפיעו על המציאות בשטח. "אני לא מרגישה את זה. יופי, אז אתה מתרברב בכל הדברים האלה, אבל אני לא רוצה מדינה שבה אנשים מסתובבים עם כלי נשק, ואני גם לא רואה את הגידול במספר השוטרים שאתה מדבר עליו", היא אומרת. "הרגשתי שהוא בעצם אומר לי 'אני אגן עלייך כי את יהודייה טובה וכשרה'. יופי, אבל יש לי גם חברים שאני רוצה שתגן עליהם. אל תפוצץ להם חתונות. תשמור עליהם. תשמור על כולנו. והתחושה שלי היא שהוא לא עושה את זה".
גם גורדון מסתייגת מהגדלת מספר האזרחים החמושים כפתרון פלא שיביא להפחתת הפשע. "לא באתי לפה כדי לחיות חיים מיליטנטיים", היא אומרת. "מבחינתי יש פה בעיה שצריך לטפל בה. אני תושבת הגליל, והחברים והשכנים שלי מעראבה הם גם תושבי הגליל. כולנו תושבי מדינת ישראל, ויש כאן בעיה מאוד רצינית בחברה הישראלית, שצריך לטפל בה. לטפל בבעיה — לא לחפש איך לברוח ממנה. זה לא יהודה ושומרון פה ואני לא מחפשת כבישים עוקפים, ולא רוצה שהילדים שלי ייסעו ברכב ממוגן לשום מקום. זה בכלל לא הכיוון. אנחנו גרים פה וזה המצב, רוצים או לא רוצים. כרגע יש יותר אנשים בצד הערבי שסובלים מבעיית האלימות באזור, אבל גם אנחנו סובלים ממנה, וזה לא הופך את זה ליותר חשוב רק כי זה הגיע גם אלינו. זאת בעיה שצריך לטפל בה כי היא בעיה של כולנו, בעיה עמוקה בתוך החברה הישראלית".
מהמשרד לביטחון לאומי בשיתוף משטרת ישראל נמסר: "שוטרי המחוז הצפוני פועלים למען שלומם וביטחונם של התושבים, תוך סיכול אירועי ירי ותפיסת נשקים, ובכך הם מצילים חיי אדם רבים. לראיה, מתחילת השנה נתפסו במחוז הצפוני מאות כלי נשק ואמצעי לחימה. מטבע הדברים לא נפרט על אודות חקירות שמתנהלות, אך נציין כי מתחילת השנה הוגשו בגזרה המצוינת בפנייתכם מספר כתבי אישום חמורים בעבירות הקשורות לשימוש בנשק". על טענות ראש עיריית עראבה אמרו במשטרה: "אנו קוראים לראש העירייה לפעול למיגור הפשיעה בעירו בשיתוף פעולה עם המשטרה במקום להציג חצאי אמיתות ולסלף עובדות".
דוברות המשטרה בחרה שלא להשיב לשאלות "מוסף כלכליסט" בדבר שיעור הפענוח של מקרי הרצח במחוז הצפון בשנים האחרונות.
