תקציב 2026
תקציב בכאילו
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כינס בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים להצגת תקציב 2026, שבמהלכה אמר כי "לא נורא שנכנסים לשנה עם תקציב המשכי", כלומר כשאין תקציב, כי הממשלה לא קידמה אותו בזמן שמוגדר בחוק, ובמקום זה פשוט ממשיכים עם התקציב של השנה שעברה. המשפט הזה לא גרר כותרות או התייחסויות, כנראה כי כולם כבר התרגלו להתנהלות הזו בעידן נתניהו. בכל זאת, זה לא יהיה התקציב ההמשכי הראשון בכהונתו. גם לא השני. ככה זה כשהממשלה רואה עצמה מעל החוק.
התקציב שלבסוף נחשף בימים שלאחר מסיבת העיתונאים משקף היטב את הזלזול בו, ומלא בסעיפים לא ישימים שברור כי ישתנו או יבוטלו בהמשך. כך למשל, סמוטריץ' הציג הטבת מס לעולים שעלותה חצי מיליארד שקל, וכבר אחרי יומיים נאלץ לתקן והחליף אותה ברפורמה שעולה 100 מיליון שקל יותר. דוגמה בולטת נוספת היא הסעיף שסמוטריץ' מתגאה בו במיוחד: ריווח מדרגות מס הכנסה, באופן שיקטין את נטל המס על מי שמשתכר 16–25 אלף שקל בחודש. זה מהלך ראוי, חברתי אפילו, אבל ההתעלמות של השר מלוחות הזמנים מקטינה את הסיכוי שהוא יעבור באופן אחראי. למה? כי המימון שלו מתבסס על הטלת מס רכוש על קרקעות פנויות או על ביטול הפטור ממע"מ לתיירות – שני מהלכים חסרי היתכנות פוליטית כרגע.
ככה זה כשעובדים מהר מדי רק כדי לשדר שהממשלה מתפקדת באופן נורמלי. במקום תקציב שיציע רפורמות עומק שחיוניות לשיקום החברה הישראלית, שעדיין סובלת מההשלכות של שנתיים של מלחמה, חרם בינלאומי ויוקר מחיה, קיבלנו תקציב־בכאילו, מלא עיזים ומהלכי סרק. // שלמה טייטלבאום
המפלגות החרדיות
בונוסים לפורשים
מאז שהחרדים עזבו את הממשלה והפכו אותה לממשלת מיעוט, זרם חוקי ההפיכה המשטרית רק מתגבר. איך הפלא הזה קורה? התשובה טמונה בדוגמה הבאה: השבוע, בתמורה לתמיכת החרדים בחוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תמכה הקואליציה בחוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. שניים בדיל אחד. אילו החרדים עדיין היו בממשלה, הם היו נדרשים לתמוך בפיצול ללא תנאים. אבל עכשיו הם מקבלים בונוסים בתמורה לתמיכתם.
הדיל עם החרדים משרת שניים מיעדי ההפיכה המשטרית: הפיצול בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע כללי (ואולי גם מייצג המדינה בערכאות) והמינוי שלהם בידי הממשלה יחלישו את הביקורת עליה, והרחבת סמכויות בתי הדין תחזק את דין תורה במרחב המשפטי.
כך פרישת החרדים מהממשלה, שכאילו נועדה להפעיל לחץ עליה, בעצם מעצימה את ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת: גם מרסקים את מערכת המשפט וגם מאיצים את ההדתה שלה — עוד צעד בהפיכת ישראל לדיקטטורה הלכתית. // משה גורלי
האופוזיציה
שתיקה היא כניעה
שתי הצעות חוק שערורייתיות אושרו השבוע בכנסת בקריאה ראשונה: הראשונה תאפשר לסגור כלי תקשורת זרים בלי אישור בית משפט, והשנייה תנהיג חוק עונש מוות למחבלים. שתי ההצעות הללו, שמרחיקות את ישראל עוד יותר מהמערב הדמוקרטי, עברו ברוב קטן: 50 מול 41, ו־39 מול 16. כלומר אם כל חברי האופוזיציה היו מתייצבים במליאה הם היו יכולים לסכל אותן.
מה עשתה האופוזיציה בשלוש השנים האחרונות כדי לבלום את המהלכים הקיצוניים של הממשלה? כלום וחצי. והנה השבוע הוכח שאפילו כשיש לה הכוח לסכל מהלכים במליאה — מה שאמור להיות החלק הקל במשימתה — היא נכשלת. מההצבעה על "חוק אלג'זירה" נעדרו ישראל ביתנו ויותר מחצי חברי כחול לבן. ומההצבעה על עונש המוות נעדרו יש עתיד וכחול לבן. אביגדור ליברמן הצביע בעד.
השתיקה מאפשרת ליאיר לפיד, בני גנץ ושאר הנעדרים ליהנות לכאורה משני העולמות: אם היו מצביעים בעד היו קוראים להם אופוזיציה רופסת, ואם נגד היו נחשדים כ"אוהבי מחבלים". אלא שכך בדיוק הם נופלים למלכודת הפופוליסטית שטמנו להם הבן־גבירים.
מנהיגים אמיתיים לא יכולים להסתפק בנאומים מלאי פאתוס וכריזמה, הם חייבים ללכלך את ידיהם בעשייה, לנקוט עמדה גם בנושאים נפיצים ולעמוד בגאון מול טיעונים פופוליסטיים. מי שמסתתר במחילה בתקווה שעד הבחירות הציבור ישכח מה (לא) עשה — אל יתפלא שהציבור לא רואה בו אופציה למנהיג. // גלית חמי
משרד התחבורה
יותר רעש, פחות תוכן
במסגרת שבוע הבטיחות בדרכים התקיים דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, שבמהלכו הודיע חגיגית סמנכ"ל משרד התחבורה אדי בן ליש כי בשבוע הבא תוגש לאישור הממשלה תוכנית לאומית להפחתת מספר ההרוגים בתאונות דרכים ב־25% עד שנת 2030, בתקציב של 350 מיליון שקל. אבל במהרה ההתלהבות צוננה כשנציגי מרכז המחקר והמידע של הכנסת והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הבהירו כי כבר שש שנים שהרשות מבקשת לקדם תוכנית דומה, בשני הבדלים מהותיים: היא שאפה לצמצם את מספר ההרוגים ב־50% ועלותה היתה 550 מיליון שקל. כלומר בלחץ האוצר קיבלנו רפורמה מדוללת וקמצנית באיחור של שש שנים, ועלינו לומר תודה.
זו לא הפעם הראשונה שבה משרד התחבורה יוצא בהצהרות חגיגיות שמכסות על תפקוד גרוע: כך למשל, באפריל הוא השיק ברעש את הפעימה השנייה של רפורמת צדק תחבורתי להוזלת הנסיעה בתחבורה הציבורית לקשישים וליישובים בדירוג סוציו־אקונומי נמוך – באותו יום שבו הקפיץ את מחירי התחבורה הציבורית הכללית בכ־33%; ביוני, בזמן המלחמה עם איראן, הוא יצא במבצע להשבת ישראלים שנתקעו בחו"ל, אך "שכח" לדאוג למי שנתקעו בארץ; הוא גם התהדר בשמירה על מעברי הגבול בירדן ומצרים פתוחים, בזמן שהמטה לביטחון לאומי הוציא הודעת אזהרה כי לא מומלץ לישראלים לעבור דרכם. נראה כי במשרד התחבורה מאוד אוהבים כותרות והבטחות, גם כשהאותיות הלא כל כך קטנות מרוקנות אותן מתוכן. // חופית כהן אולאי
הדיון על הסתה שולף מההיסטוריה את העבודה הזרה
שבוע אחרי שציינו 30 שנה לרצח רבין, ובעוד אנשי הקואליציה ושלוחיהם ממשיכים בהסתה בכל כיוון אפשרי, ועדת חוק חוקה ומשפט אישרה להעביר לקריאה שנייה ושלישית את החוק שיאפשר לפתוח בחקירות על הסתה לטרור גם בלי אישור מפרקליטות המדינה. כמו כל מונח שבו הממשלה הזאת משתמשת, גם ל"הסתה" היא מעניקה רק משמעויות שמשרתות אותה.
במקורות המילה התייחסה לעניין מאוד ספציפי — המסית הוא מי שמנסה לפתות את אחיו לעם ישראל לקחת חלק בפולחן אסור של עבודה זרה, והוטלו עליו עונשים כבדים. בשימוש החילוני של העברית המתחדשת מסית הוא כל מי שניסה לשכנע אנשים לפעול באלימות. תחת בנימין נתניהו, אף אחד לא הסית נגד רבין, ומי שקורא ללינץ' בפצ"רית אינו מסית, ומי שמעודד רדיפה של היועצת המשפטית לממשלה אינו מסית. מי כאן מסית? 96% מתיקי החקירה שנפתחו בנושא בשנה האחרונה היו נגד ערבים. כן, יש הסתה נגד ערבים. אבל יש עוד הרבה מאוד הסתה, שיוצאת ממסדרונות השלטון ומדובריו ומתומכיו. הבעיה היא שהממשלה וזרועותיה מתמקדות רק במי שיוצא נגדה. אנחנו קוראים לזה דמוקרטיה בריאה, הם קוראים לזה הסתה. והם אלה שעושים היום פולחן עבודה זרה, סוגדים לכוח מאוד מסוים, זה של עצמם. // דור סער־מן
