כמה דקות לאחר שליאורה אילון סיימה לספר על 35 השעות האיומות שהיא, בנה, בתה ושתיים מנכדותיה חוו ב־7 באוקטובר בממ"ד ביתה שבקיבוץ כפר עזה, קמה אשה אחת מתוך הקהל. היא הציגה עצמה כנג'לה, וביקשה לדבר. "אני לא מצדיקה את מה שקרה ב־7 באוקטובר כי אני מתנגדת לכל סוג של אלימות, אבל האם את לא חושבת ש־7 באוקטובר הוא תגובה טבעית לסבל המתמשך של הפלסטינים כבר לפחות 77 שנה?", היא שאלה.
אם השאלה טלטלה את אילון (72), זה לא ניכר בה. "אחרי שהבית שלי נהרס אני מרגישה שאני יכולה להזדהות עם הסבל שאתם חווים כבר כל כך הרבה שנים", היא ענתה ברוגע. "בקבוצות הדיאלוג שניהלנו פה חלק מהפלסטינים אמרו דברים כמו 'אולי רק עכשיו כשאתם הישראלים סובלים כל כך תבינו סוף סוף את הסבל שלנו'. אלו דברים שלא קל לשמוע".
לאחר עוד דקה או שתיים פלסטינית אחרת ביקשה את המיקרופון. היא לא התייחסה לאימה שאילון ובני משפחתה חוו כשהחזיקו בכל כוחם את ידית הממ"ד במשך שעות כדי להתגונן מהמחבלים שפרצו לבית, התבצרו בו והפכו אותו לבסיס להמשך הטבח. גם לא לכך שבנה של אילון, טל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, נפל באותו בוקר בקרב. "ראינו חטופים שלכם שחזרו משבי חמאס אומרים שהתייחסו אליהם יפה, ואנחנו רואים כיצד הם נראים, בעוד שהאסירים הפלסטינים שמשתחררים מבתי הכלא של ישראל נראים נורא", היא ספק הצהירה ספק הטיחה באילון. "רציתי לומר שאני מקווה שיתייחסו לאסירים שלנו כפי שחמאס התייחס לחטופים הישראלים".
גם הפעם פניה של אילון נשארו רגועות. "19 אנשים מכפר עזה נחטפו באותו יום, בהם נשים וילדים", היא ענתה בטון מדוד. "האנשים שנחטפו קיבלו חצי פיתה ביום. זה אומר שלא התייחסו אליהם טוב. זוג גברים תאומים מהקיבוץ שלי איבדו המון ממשקלם. אבל זה לא אומר שצריך להתייחס בצורה לא הוגנת לאסירים הפלסטינים שאצלנו".
זה היה אחד הרגעים הקשים, מבחינתי ואולי לישראלים בכלל, במפגש של חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני שהתקיים בשבוע שעבר. הוא מתח עד הקצה את יכולת ההכלה והאמפתיה כלפי הצד האחר. כמעט כל ישראלי־יהודי שאני מכיר היה מתרעם על עצם ההקבלה בין החטופים הישראלים בעזה לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא. רבים מאוד מהם לא היו מסוגלים להמשיך בדיאלוג שדורש כזו מידה של הכלה. הם היו מתפוצצים ועוזבים.
יכולתי באותו רגע להבין מדוע לא רק אנשי ימין קיצוניים מגיבים בעוינות לפעילויות הפורום. מדוע הוא קשה לעיכול גם לישראלים רבים אחרים, שרואים בפעילותו התרסה פרובוקטיבית, או גרוע מכך. מצד אחר, הזכרתי לעצמי, הרגע הזה גם שיקף היטב עד כמה פעילות הפורום מאתגרת את גבולות השיח הישראלי והפלסטיני, והראה כמה קשה שלא להיכנע לתחושות הזעם, השנאה, הצדקנות וההתקרבנות. הוא הדגיש גם עד כמה בני שני העמים תופסים את המציאות שמולם באופן שונה, עד כמה ישראלי צריך להתאמץ כדי להיכנס לראש של פלסטיני ולהפך. אבל בלי לנשום עמוק ולצלוח את הקשיים הללו, ברור שאין אפשרות להתקדם לקראת פתרון פחות מדמם של הסכסוך.
צילום: חן ליאופולד
ליאורה אילון: "לישראלים לא סיפרו מה קרה בעזה, לפלסטינים לא סיפרו מה קרה עם החטופים. האינפורמציה מודרת משני הצדדים"
המשבר שאחרי הטבח
לא היו הרבה ויכוחים, התנצחויות ועימותים ביומיים שבהם כ־60 ישראלים וכ־40 פלסטינים שהו יחד בכפר נופש בים המלח, מפגש נרחב ראשון של הפורום מאז 7 באוקטובר. כל הנוכחים שם איבדו בני משפחה, אבל לא באו לריב ולחפש נקם וצדק. הם באו כדי לא להיכנע לכאב, אלא להשתמש בו כדי למנוע מאחרים סבל ואובדן נוספים. הם באו כדי להתמלא תקווה, כל אחד בדרכו.
זה למעשה מה שהפורום מנסה לעשות כבר 30 שנה. יצחק פרנקנטל הקים אותו ב־1995, שנה אחרי שבנו החייל אריק נחטף ונרצח בידי חמאס, ומאז הצטרפו אליו כ־800 משפחות ישראליות ופלסטיניות (כ־60% ישראליות, כ־40% פלסטיניות). הפורום מגדיר את עצמו "מרחב בטוח שבו ישראלים ופלסטינים שכולים משתפים את סיפוריהם האישיים, לומדים להכיר את הנרטיב של הצד השני, ומכירים באנושיות של 'האחר'", באמצעות מפגשים ש"מסייעים בשבירת מעגלי הפחד, האלימות והדה־הומניזציה".
שתי זירות הפעילות העיקריות של הפורום הן מפגשים בבתי הספר, וטקס הזיכרון האלטרנטיבי. בבתי הספר היו עד כה כ־250 אלף משתתפים בכ־8,500 מפגשים, שבהם שני חברי פורום, ישראלי ופלסטיני, סיפרו את סיפוריהם והסבירו את הבחירה בפיוס ובדיאלוג. אבל באוגוסט 2023 החליט שר החינוך יואב קיש לאסור מפגשים כאלה; באפריל 2024 פסל בית המשפט המחוזי בירושלים את ההחלטה והורה להשיב את פורום המשפחות למאגר התוכניות של משרד החינוך. בינואר 2025 הוא שוב הוצא ממנו, שוב הוגשה עתירה, ועד שתינתן פסיקה חדשה המפגשים לא מתקיימים.
טקס הזיכרון האלטרנטיבי סופג התנכלויות פחות מכובסות. מאז התחיל, ב־2007, מספר המשתתפים בו גדל — ב־2023 היו 16 אלף — וכך גם האלימות שהוא סופג מאנשי ימין קיצוניים, כולל קללות, יריקות, אבנים וחפצים אחרים. בטקס האחרון, שהתקיים במאי בבית כנסת ברעננה, המשתתפים הותקפו, הוכו ותיארו תחושה של לינץ'. הם חולצו מבית הכנסת בידי המשטרה.
לא בכדי היחס לפורום הסלים אחרי 7 באוקטובר. לא רק את הימין המציאות החדשה אתגרה, אלא גם את אנשי הפורום עצמו, משני הצדדים. הטבח האכזרי של חמאס והמלחמה הנרחבת בעזה טלטלו אותו מן היסוד. מצד אחד, הצטרפו לקבוצה משפחות שכולות משני הצדדים. מצד אחר, חברים ותיקים לקחו צעד לאחור משום שהתקשו להכיל את עוצמת הרגשות שהטבח והמלחמה עוררו בהם. האירועים הציפו תחושות קשות אפילו אצל המחויבים ביותר לעניין. השאלות הקשות ממילא שהפורום מציב בפני חבריו — כמה מקום אפשר לתת לכאב של האחר? כמה אפשר להכיל נקודות מבט מאתגרות מאוד? — נהפכו לפחות עבור כמה מהישראלים שבו לכמעט בלתי אפשריות בשנתיים האחרונות.
חלק מהישראלים מתארים אכזבה עמוקה מתגובת הפלסטינים לאירועי השבת השחורה. "חלק מהדברים ששמעתי מהם ממש גבלו בהכחשת הטבח, אחרים גימדו אותם — הם אמרו שלא ייתכן שמעשי זוועה כאלה התרחשו מפני שהם מנוגדים לאסלאם, ואמרו שהם בטוחים שרוב האזרחים הישראלים שמתו ב־7 באוקטובר נהרגו מאש צה"ל", אומרת מור ינון. היא יו"רית משותפת של הפורום, אבל מצטרפת טרייה יחסית — היא הגיעה אליו כמה חודשים אחרי הטבח, שבו הוריה בלהה ויעקב נרצחו בביתם שבמושב נתיב העשרה. פעיל ישראלי אחר אומר: "אני זוכר שבשיחה הראשונה שניהלנו עם העמיתים הפלסטינים שלנו ממש במוצאי 7 באוקטובר, הם התלוננו על הכבדת המדיניות של צה"ל בגדה באותו היום. היה נראה שהם בכלל לא הבינו עד כמה האירוע הזה היה טראומטי עבורנו, הישראלים. נעלבתי והתאכזבתי מאוד ברמה האנושית".
לתחושתי, האכזבה של חלק מהישראלים נובעת גם מכך שיש בין שתי הקבוצות הבדלים גדולים יותר מההשתייכות הלאומית. רוב הישראלים היו אנשי שמאל פעילים או תומכי שמאל פסיביים עוד לפני ששכלו בני משפחה, ושיח ההכלה וההזדהות עם הצד שמנגד מוכר להם היטב. הפלסטינים, לעומת זאת, לאו דווקא הגיעו מרקע פוליטי כלשהו — וכולם חיים תחת כיבוש מתמשך כל חייהם (כולם כיום מהגדה, אם כי עד שלטון חמאס בעזה השתתפו בפורום גם פלסטינים מהרצועה).
אבל בתוך המציאות הטעונה הזאת, הפורום המשיך לעבוד. כ־80 משפחות חדשות הצטרפו אליו, באותו יחס של רוב קטן של ישראלים, משפחות של אזרחים וחיילים שנהרגו ב־7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו. ועכשיו חודשו גם הכנסים השנתיים, אחרי הפסקה של שנתיים וחצי. לא קל להרים אירוע כזה, ולא בכדי הוא התקיים בכפר הנופש ביאנקיני שבים המלח. המקום נבחר משתי סיבות: הוא נמצא בגדה, ולכן הפלסטינים שמנועים מלהיכנס לישראל יכולים להגיע אליו; והוא הסכים לארח את המפגש, לא עניין מובן מאליו במציאות הנוכחית. הבעלים של המקום, דינה דגן, יודעת משהו על חיים עם טרור. פעם היה לה פאב בירושלים, אבל הפיגועים החוזרים ונשנים שחקו את חיי הפנאי בעיר, והיא נשברה סופית אחרי שב־2002 הוציאה במו ידיה מטען חבלה ענקי שהוטמן בפאב, והצילה את יושבי המקום. היא עזבה את ירושלים ועברה לפעול בים המלח.
1 צפייה בגלריה
תמונות של בני משפחות שנהרגו, שהוצגו בכנס. "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי חוסר אונים נוראי, אבל במקום לשתק אותי הוא יצר אצלי תחושת מחויבות מאוד עמוקה", אומר יונתן זייגן
(צילום: חן ליאופולד)
"הם לא חמאס, אני לא ביבי"
באופן שוטף חברי הפורום עומדים בקשר בשיחות זום, אבל ליומיים יחד, מנותקים מהעולם, יש כוח חיבור אחר, שיכול להתמודד טוב יותר עם הקשיים שעלו בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. המפגש הבלתי אמצעי מייצר קשר אחר. העדויות הקשות מחייבות את כולם לשמוע את הצד האחר. כך, לצד ליאורה אילון שסיפרה את שעברה בכפר עזה, האלה בוכרי (60), תושבת מזרח ירושלים, תיארה כיצד אחותה ו־32 בני משפחה אחרים נהרגו ברצועה בתחילת המלחמה, מהפצצה ישראלית. כל מילה בתיאורים שלהן נשמעה היטב אצל הקהל (גם בעזרת מתורגמנים).
כמה שעות אחרי השיחה הזאת עמדתי עם אילון על מרפסת מכוסה דשא סינתטי שצופה על ים המלח. "היה לי היום מעניין וקשה וכואב", היא אמרה. "קודם כל, כי קשה לי בכל פעם מחדש לספר את הסיפור של מה שקרה לנו, וגם כי היה קשה עם השאלות של הפלסטינים, שהשתדלתי מאוד לענות עליהן באופן שיהיה אמפתי למקום שממנו הם שאלו אותן".
לא תקפת בחזרה.
"אני לא במקום של לתקוף. אני מבינה שהיה קשה לשמוע את מה שאמרו, אבל אל תשכח שהם מוזנים מתקשורת אחרת. כמו שלנו, הישראלים, אין מושג מה קורה בעזה כי לא מספרים לנו מה קורה ומה צה"ל באמת עושה שם — ככה לא מספרים להם מה קורה באמת עם החטופים. האינפורמציה מודרת משני הכיוונים".
מה למשל את שמעת מהם?
"באחת השיחות היום הם סיפרו לנו על היומיום שלהם — איך נכנסים אליהם הביתה, איך האנשים שלהם נעצרים לחודשים במעצר מינהלי בלי שהם מבינים על מה ולמה. הם חסרי אונים ומתוסכלים, ואין לי מענה לזה. התסכול שלי מופנה כלפי מי שעושה את זה, כי הוא עושה את זה בשמי, אבל אני לא מוכנה להתנצל על המעשים הללו כי אני לא מרגישה אחריות לכך. לא בממשלה הזאת בחרתי ואין לי שליטה על מה שקורה, ומבחינתי זה כמו שהפלסטינים לא מוכנים לקחת אחריות על מה שהיה ב־7 באוקטובר כי הם לא חמאס. בדיוק כמו שאני לא ביבי".
באת לפה כדי לקבל מהם אמפתיה?
"לא. באתי כדי לבדוק איך אנחנו יכולים, בכל זאת, בתוך כל הדבר הזה, למצוא נקודות שבהן כל אחד מאיתנו יכול לקחת אחריות על משהו".
כלומר?
"עצם העובדה שהם באים הנה מתוך המציאות שהם חווים ביומיום שלהם היא דבר מאוד משמעותי. אני לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת לעשות את זה במציאות שבה פולשים לי לבית, לוקחים לי את הילדים, אוסרים אותם, שוברים לי רהיטים ומתנהגים כאדוני הארץ בבית הפרטי שלי. לדעתי, במצב כזה, להיות מסוגל לבוא הנה ולהגיד 'בואו נדבר על שלום', זה מטורף. אז מבחינתי הם כרגע במקום של לקיחת האחריות הכי גבוהה שהם יכולים".
ולמה לדעתך הפורום הזה מייצר כל כך הרבה אנטגוניזם בקרב הציבור היהודי?
"כי הוא מאיים על הנרטיב שמנסים לבנות פה — שאין עם מי לדבר".
צילום: חן ליאופולד
מוחמד אלבאו: "חשבתי רק איך לנקום את מות אחי. כשאבא שלי הצטרף לפורום כעסתי עליו. אבל כשהגעתי, גיליתי שיש כאב גם בצד השני"
גם הפלסטינים נחשבים "בוגדים"
הסיפור של מוחמד אלבאו מדגים יפה איך נרטיב יכול להשתנות. הוא בן 46, תושב חלחול שליד חברון, והוא כאן בגלל אחיו, פארס. פארס היה צעיר ממוחמד בשנה, "היינו כמו תאומים", עד שב־2002, בגיל 22, נורה בידי חיילים כשהיה בדרכו לבקר חברים בחג הקורבן. צה"ל מעולם לא הסביר מדוע נפתחה האש, לא טען שפארס איים על החיילים או שהיה חמוש; הדבר היחידי שמצאו בכף ידו לאחר מותו היה תעודת הזהות שלו, שאותה התכוון להציג בפני החיילים במחסום.
זו לא היתה הפעם הראשונה שמישהו ממשפחת אלבאו נורה סתם — כשמוחמד היה בן 9 הוא היה זה שספג את האש. הוא עבר ליד מוקד יידוי אבנים, ושלושה כדורים שחייל ירה קרעו את בטנו לגזרים. הרופאים בבית החולים בחברון אמרו לאביו שהילד אבוד, אבל הוא התעקש, הכניס את מוחמד המדמם למכוניתו וטס איתו להדסה. כירורג ישראלי הצליח להציל את אלבאו, שאחרי הניתוח נשאר בבית החולים עוד חצי שנה, עד שהחלים מספיק כדי לחזור הביתה. רק לפני כמה חודשים סיפר לילדיו מה מקור הצלקות המוזרות שבבטנו שנראות, לדבריו, "כמו מפת פלסטין".
בחודשים שאחרי מות אחיו, אלבאו היה שקוע לא רק באבל וזעם אלא גם בתסכול מכך שכפלסטיני הוא ידע שלא יוכל להגיע לחקר האמת ולעשות צדק. "זו היתה התקופה הקשה בחיי", הוא אומר בעברית מצוינת. "הרגשתי שהר נפל על הראש שלי. לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא רציתי לראות אף אחד וחשבתי רק על נקמה. זה טבעי, כי כשמישהו נותן לך מכה אתה רוצה להחזיר. התחלתי ממש לתכנן איך אני קונה נשק ומה אני אעשה כשאראה כמה ישראלים יחד. לא הייתי ישן בלילה. רק חושב על זה. ואז, חודש אחרי שאח שלי נהרג, אבא שלי הצטרף לפורום המשפחות השכולות. מאוד מאוד כעסתי עליו. השתגעתי מזה. אמרתי לו: 'אבא, איך אתה הולך לשבת עם האנשים שהרגו את הבן שלך?'. חודשים לא דיברנו".
ומה קרה אז?
"יום אחד הוא בא אליי, בזמן שאני עדיין עם תכנוני הנקמה שלי, והזמין אותי לבוא איתו לכנס של הפורום. אמר לי: 'תבוא ותקשיב', וזה סקרן אותי. הגענו לנווה שלום, ליד לטרון. היה מעגל גדול של ישראלים ופלסטינים. אולי 100, 130 בני אדם, ואחד־אחד הם מספרים את הסיפורים שלהם. ישבתי בצד והקשבתי. שמעתי בפעם הראשונה בחיי אמא ישראלית מספרת על האובדן של הבן שלה, וברגע הזה משהו נגע לי בתוך הלב ואמרתי לעצמי: 'וואלה, יש כאב גם בצד השני'. שמעתי אנשים מספרים את הסיפורים הכי כואבים שיש, וראיתי אנשים שמדברים על הצורך בשלום ובפיוס, שמבינים שיש כיבוש. אף פעם עד אז לא פגשתי ישראלים כאלה, וממש שם אמרתי לעצמי שגם אני חזק, ושאני גם יכול לדבר ככה, ובאותו רגע הצטרפתי לפורום".
לדעתו, "הבעיה הגדולה של שני העמים היא שהם לא ממש מכירים את הצד השני. אנחנו מכירים את התמונה הקטנה, הכי קיצונית, של כל צד, דרך התקשורת. אנחנו רואים חיילים ומתנחלים שעושים את כל מה שהם עושים וחושבים שכל העם הישראלי הוא כזה, ואתם רואים את הפלסטינים שזורקים אבנים ועושים פיגועים וחושבים שכל העם הפלסטיני כזה. במפגשים שהיינו עושים בבתי ספר הייתי אומר לתלמידים: 'לא באנו לשכנע אף אחד. רק להראות לכם תמונה אחרת של הסכסוך, תמונה שאתם לא מכירים'. הילדים מקשיבים, ואצל חלק מהם זה נוגע באיזה מקום. מדי פעם, בבתי ספר בישראל, הייתי מסתכל על הכיתה מולי וילד אחד היה מזיז ככה את הראש שלו והייתי רואה שמשהו אצלו השתנה. אני לא צריך שכולם יסכימו".
ועכשיו אין מפגשים בבתי הספר. כמה השפעה יכולה להיות לכם?
"אני מסתכל על הארגון שלנו כמו על פועלים שבונים גשר. כמה פועלים עובדים בבנייה שלו? נניח 100 או 200, אבל אחרי שמסיימים לבנות את הגשר אולי מיליון אנשים יעברו עליו. אז אנחנו בונים את הגשר. זה מה שאנחנו עושים".
בחברה הישראלית הפורום מעורר התנגדות אצל חלק מהאנשים. זה קורה גם בצד הפלסטיני?
"בטח. אנחנו מאוד דומים בזה. לפני שלוש שנים היה גל גדול של התנגדות פלסטינית לפורום, ואני זוכר שהבת שלי באה הביתה אחרי שפרסמו את התמונה שלי באינטרנט ואמרה לי: 'אבא, מה זה? כתוב פה שאתה בוגד'. הרבה פעמים אומרים לי: 'מה אתה עושה, מוחמד? אתה מבזבז את הזמן שלך. על איזה שלום אתם מדברים? ועכשיו, אחרי שהם הרגו כל כך הרבה אנשים בעזה ועשו שם את כל מה שעשו, על איזה שלום תדבר איתם?'. לפעמים אתה מרגיש שהם צודקים, כי הם מדברים ממצב של ייאוש בזמן שאתה מנסה לדבר איתם על עתיד, אז אתה צריך לדבר איתם כך שיבינו מה שאתה עושה. וזה לא קל".
צילום: חן ליאופולד
דבורה חייצ'וק שני: "אני מקווה שהאדוות שנוצרות פה אולי יצליחו מתישהו להגיע לציבור רחב יותר, כדי שיהיה איזשהו סיכוי שיהיה אחרת"
קשרים שיעשו טוב גם לי
לא כל משתתפי הכנס איבדו את יקיריהם בשנתיים האחרונות, אבל 7 באוקטובר והמלחמה בעזה בלטו בסיפורים שעלו, ובשאלות כגון מה עושים עכשיו, הלאה, ומה מקומו של הפורום בתוך ההסתכלות קדימה. יונתן זייגן (37), למשל, הוא בנה של פעילת השלום ויויאן סילבר מבארי, שבתחילה היה חשש שנחטפה לעזה ורק יותר מחודש אחרי 7 באוקטובר זוהתה גופתה. אחרי שהיא נרצחה בבית בבארי הוא התפטר מעבודתו כעובד סוציאלי ועוסק רק בפעילויות שנועדו לקרב את השלום, ביוזמות שונות. "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי חוסר אונים נוראי, אבל במקום לשתק אותי הוא יצר אצלי תחושת מחויבות מאוד עמוקה", אומר זייגן. "היה לי מאוד ברור שאנחנו חווים מציאות שהיתה נמנעת אם היינו בוחרים בדרכים אחרות, ושהדרך היחידה שתאפשר לנו שלא לשלם את המחירים האלה בעתיד היא אם ניצור מציאות הפוכה, אנטי־מלחמתית".
זה בכלל אפשרי?
"יש אנשים שמתווכחים איתי, ואז הם אומרים לי: 'אתה יודע מה — בראש אני מבין מה אתה אומר. רגשית אני לא שם, ואני לא יכול לקבל את זה, אז בבקשה תישאר שם, כדי שכשאני אהיה מוכן, אני אצטרף'. אני מאמין שהמציאות היא עניין דינמי. שהמלחמה והשלום מציאותיים באותה מידה ושאירועים כמו 7 באוקטובר מנערים את הסטטוס קוו. ניהול הסכסוך מעולם לא היה בר־קיימא, ולכן כשיהיה שינוי, חשוב שיהיו פה ארגונים כמו הפורום כדי לספק את התשתית לעתיד המשותף שאנחנו רוצים בו. עם זאת, אני יודע שכמו שיכול להיות יותר טוב יכול להיות גם יותר גרוע, ולכן אני פועל ולא מרשה לעצמי להישאר פסיבי".
דבורה חייצ'וק שני (68) מגבעתיים בוחרת בדימוי יפה כדי לתאר את העניין: "אני מקווה שהאדוות שנוצרות פה אולי יצליחו מתישהו להגיע לציבור רחב יותר". גם היא מהמצטרפים החדשים: בנה, רס"ן עידו שני, סגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, נפל ב־7 באוקטובר בקרב ליד כרם שלום. "אני פה כדי לא לאבד את התקווה", היא אומרת. "כדי שיהיה איזשהו סיכוי שיהיה פה אחרת. פה יש לי נקודת אחיזה בסיכוי הזה, וזה לא מעט. במעגלים החברתיים שלי אנשים מקבלים את הפעילות שלי בו, אבל אני יודעת שהפורום מפחיד חלקים גדולים בחברה הישראלית — הוא מראה שלכל הפחות ישראלים ופלסטינים יכולים להעביר ערב יחד, ושאם זה אפשרי אז אולי גם אפשר לעשות עוד דברים יחד".
חייצ'וק שני נתקלת בפחד הזה גם במסגרת השכול הנוספת שבה היא פועלת: "אני חברה גם בקבוצות של משפחות שכולות מ־7 באוקטובר, ושם האוריינטציה הפוליטית־קיומית שונה מאוד מבפורום. בפורום אני מרגישה שיש מכנה משותף מעבר לעניין השכול, יש פה את אותה נקודת התבוננות".
איך מגיבים בקבוצות אחרות של משפחות שכולות לפעילות שלך בפורום?
"בהרמת גבה. שואלים: 'מה, לא הבנת? לא התפכחת?' ויש גם: 'טוב, היית שמאלנית ונשארת שמאלנית'".
אייבי טרואן (37) איבד ב־7 באוקטובר את אחותו שחר ובעלה שלומי מתיאס, שנרצחו בביתם שבקיבוץ חולית. בנם רותם, שהיה אז בן 16, נורה בבטנו, שכב במשך שעות מתחת לגופת אמו ובעודו מדמם עדכן את בני המשפחה על מות הוריו. טרואן, צלם ודוקומנטריסט שחי בלוס אנג'לס, הגיע לארץ כדי לצלם סרט שיעסוק בטרגדיה המשפחתית, ושילב את הביקור עם הגעה לכנס של הפורום. "בעקבות 7 באוקטובר אני מלא בשאלות שאני צריך לענות עליהן, ולפעול כדי לייצר את העולם שאני מאמין שאני ארצה לחיות בו. זו כולל לעשות צעדים אקטיביים".
זה מה שהוביל אותך לכנס?
"רציתי לפגוש פלסטינים שאיבדו את יקיריהם ושרוצים לפגוש ישראלים, כי אני מאמין שהפתרון לסכסוך לא יכול להיות צבאי אלא חייב להיות אנושי. אני עושה את זה גם מאינטרס אישי, שאם אני אצליח לקשור קשרים כאלה זה יהיה טוב גם לי. אני לא מקבל את זה שאנשים אומרים 'כל הפלסטינים הם כאלה' — זה לא נכון. ישבתי פה עם אנשים עד מאוחר בלילה כי השיחות איתם עניינו אותי. אפילו מצאתי פה אמהות שכולות פלסטיניות שאוהבות את וויטני יוסטון".
כאב ותקווה, טשטוש וערבוב
בבוקר היום השני לכנס, אחרי ערב עמוס מפגשים, כ־100 המשתתפים ירדו אל החוף של ים המלח, לעמוד זה לצד זה על החוף באופן שיוצר את המילים Pain ו־Hope. אבל השמש רק החלה לעלות במזרח, וגרמה לכך שהנוכחים הטילו על הקרקע צללים ארוכים ואלכסוניים. המילים לא היו ברורות. הצלמת, שהנחתה את מפעיל הרחפן כדי לצלם את המיצב מלמעלה, נראתה מתוסכלת. "נראה לי שנצטרך לצלם רק את ה־Hope, כי את ה־Pain ממש קשה לקרוא. אולי נגיד לאנשים של ה־Pain להתפזר?", היא אמרה.
בסופו של דבר לא ויתרו, והחליטו בכל זאת לצלם את שתי המילים. הצללים עדיין נמרחו וטשטשו את האותיות. הכאב והתקווה נמהלו זה בזו. למתבונן חיצוני אולי היה קשה לפענח את משמעות המילים, אבל הנוכחים התעקשו שלא לוותר על אף אחת מהן.
