1 השבוע, בסוף יום צילום ארוך, הגעתי לתחנת ההגנה בתל אביב כדי לתפוס רכבת הביתה. ירדתי אל הרציף, צעדתי עד קצהו והתיישבתי על ספסל, לחכות. בחלוף דקה הגיע נוסע אחר, התיישב לידי והדליק סיגריה. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשן שם, והראיתי לו שממש מאחוריו תלוי שלט "העישון אסור". הוא גיחך, ואמר שמותר לו לעשן. כשאמרתי לו שוב שהעישון ברציף אסור, הוא עבר לקללות. בשלב הזה תהיתי ביני לבין עצמי אם עדיף להיות צודק או חכם, ובסופו של דבר קמתי ועברתי לספסל אחר. רגע קצר אחר כך הנוסע שישב על הספסל מימיני הדליק גם הוא סיגריה.
זו דוגמה מקרית, טיפשית וזניחה, אבל הכל מתחיל בזה — בנקודה שבה אנשים שמים עליך פס ברציף תחנת הרכבת, כשאתה מרוט מעייפות ואין לך כוח יותר לכלום וכל מה שאתה רוצה זה להגיע כבר הביתה ולהימרח מול הטלוויזיה. זה מתחיל בזה, ונגמר במדינה שלמה שאין בה מערכת חוק אחת, אלא 10 מיליון מערכות חוק, אחת לכל אזרח. אין דין ואין דיין. וכך מתפוררת חברה. וכך מתפוררת כלכלה. כן, זה הולך להיות טור של בכי ונהי. לא יהיו בו פתרונות, רק הוצאת קיטור. לפעמים פשוט צריך להוציא קיטור, אחרת נישרף מבפנים.
לכולם יש חוקים משלהם. רק אתם, אנחנו, האחרונים שעוד מצייתים לחוק. ואנחנו בסכנה תמידית לחיינו בגלל כל אלה שלא, ואנחנו בסכנה מיידית כחברה בגלל כל אלה שלא
2 אני אוהב ללכת ברגל. אבל בשנה האחרונה שמתי לב שאין יותר מדרכות בירושלים. נגמרו. כלומר הן עדיין שם, אבל עליהן — איש הישר בעיניו יעשה. מדרכות רבות נהפכו למגרשי חניה. אנשים חונים עליהן באין מפריע. כשהעזתי להעיר לאחד מהם, הוא נבח עליי שהמדרכה מספיק רחבה. ומה יעשו הורים לתאומים עם עגלה כפולה? ומה יעשו אנשים בכיסאות גלגלים? ומה עם העובדה שמדובר במדרכה? היא נבנתה בדיוק כדי שלא יחנו עליה, לא משנה באיזה רוחב היא. אמרתי את כל זה לאיש. לא עניין אותו.
ביום שישי האחרון, בדרך אל השוק, אשתי ואני רבנו עם אחד הנוסעים ברכבת הקלה שעישן סיגריה אלקטרונית. כששאלנו אם זה נראה לו הגיוני לעשן בתוך הקרון הוא ענה ש"אין בזה ניקוטין", והמשיך.
יש לי עוד דוגמאות בשפע. כל הולכי הרגל בתל אביב מרגישים כמו חיות ניצודות, לא יודעים מאיזה כיוון יגיע כלי תחבורה שעלול להתנגש בהם. הורים לילדים קטנים צריכים לשמור עליהם מכל משמר, לאחוז חזק בידיהם, אחרת ידרסו אותם קורקינט, אופניים חשמליים (בעיקר הפפרוצים, אלה שנוסעים מעל המהירות המותרת), אופניים לא חשמליים, אופנועים, קטנועים, מכוניות, אוטובוסים. גם לרוכבי האופניים שומרי החוק קשה. גם לנהגים שומרי החוק. רבים מתעלמים מהתמרורים, מאור אדום, מהוראות החוק. אי אפשר ללכת, לרכוב ולנהוג בעיר. במו עיניי ראיתי אינספור פעמים אוטובוסים שנכנסים לצמתים לא פנויים וחוסמים אותם. רק השבוע העיתונאי חיים ריבלין העלה לאינסטגרם תיעוד של משאית שחצתה צומת ראשי באור אדום ושל מערבל בטון שהתפרץ אל הכביש כאילו הוא שלו. מישהי סיפרה לי השבוע שאחת האמהות בגן של הבת שלה החנתה את הג'יפון שלה בחניית נכים ליד הגן. כשהיא העזה להגיד לה שיש בגן אמא שמתניידת בכיסא בגלל ניוון שרירים, העבריינית השיבה שזה "מעניין לה את התחת". כל אחד והחוק שמעניין את התחת שלו.
3בני האדם היו חייבים להמציא את החוק. למעשה להמציא אינספור חוקים, ונורמות. הם הבינו, מתוך ניסיון קשה וכואב, שאין שום דרך אחרת שבה הם יכולים לחיות יחד. בלי חוקים ובלי נורמות איש הישר בעיניו יעשה. אונס, רצח, גניבה, מכות, כאוס, תאונות, קריסה. אין איך לחיות בלי חוקים. ולכן כשחוקים נהפכים להמלצה שכולם מתעלמים ממנה ועבריינות ברמות שונות נהפכת לנורמה, אי אפשר לקיים חברה.
זה לא נגמר במי שמפירים את החוק. כשעוד ועוד עושים זאת, השאר, אלה שמנסים לשמור על החוק, עושים שני דברים. קודם כל, הם מבינים שהם לא יכולים באמת להילחם בזה. הם מפסיקים להעיר, לדווח או להתלונן, כי הם יודעים שהמשטרה ממילא לא תעשה דבר, ובעיקר משום שהם מפחדים שמפירי החוק יפגעו בהם. זה קורה כל הזמן. שנית, עם הזמן העבריינות מדביקה גם אותם. לפעמים הם מרגישים שאין להם דרך אחרת לשרוד, ואם ממילא כולם נוהגים כך ולא עושים להם כלום, למה לא? זו כנראה האפשרות היחידה לחיות פה. אם כל קבלני הבניין משליכים את הפסולת שלהם במקומות אסורים, למה שאני לא אעשה את זה? אם כולם מעלימים מס, למה שרק אני אשלם? אם כולם מזייפים תו נכה כדי לחנות איפה שבא להם, למה שאני לא אוציא גם?
אנחנו לא מדינת משטרה, אנחנו מדינה בלי משטרה. בכבישי הדרום כבר אין חוקים. בחברה הערבית הפשיעה משתוללת, כולל מעשי רצח לאור יום, גם כאלה שמגיעים לצפון תל אביב, כפי שראינו השבוע. בעלי עסקים חסרי אונים — הם מסבירים שאין טעם להתלונן על גניבות, גם כאלה שמצולמות, כי המשטרה לא עושה דבר. המשטרה עצמה נהפכה לגוף אלים, והמחלקה לחקירות שוטרים לא פועלת גם נגד שוטרים שמתועדים מרביצים לאזרחים.
וזה עולה עוד למעלה, לצמרת של הגופים האמונים על אכיפת החוק והסדר. מפקד תחנת המשטרה בחדרה, סגן ניצב עמית פולק, מואשם בתקיפת מפגין בקיסריה ובשיבוש החקירה — הוא טען שהטלפון שלו אבד, אבל המכשיר נמצא בביתו, ואחרי שהחוקרים ניסו לפרוץ אותו ולא הצליחו אשתו זרקה את הטלפון לים. העלמת טלפונים היא הנורמה החדשה, כפי שראינו גם עם הפצ"רית. ואלה נורמות של עבריינים, לא של מפקדי משטרה ופרקליטים צבאיים ראשיים.
אבל למה לעצור בדרג הזה כשאפשר להסתכל על הכנסת והממשלה. חבר הכנסת אריה דרעי הורשע בעבירות מס. בעסקת הטיעון הוא הודה כי התרשל בדיווח לרשויות ולא שילם מס על הכנסות בסכום של כ־2 מיליון שקל; למי מאיתנו זה לא קרה. הוא הורשע ללא קלון, רק משום שהתפטר מן הכנסת, והתחייב בפני בית המשפט שלא יחזור לחיים הציבוריים. זה לא הפריע לו לחזור לחיים הציבוריים. רק פסיקה של בג"ץ מנעה ממנו להיות שר, אבל בישיבות הקבינט הוא משתתף. חוק? פסיקה? הצחקתם אותו.
אה כן, וישנם העניינים האלה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשיך לכהן בתפקיד בעודו עומד למשפט בשלושה כתבי אישום שונים, ומהתל בשופטים שוב ושוב בבקשו לבטל דיונים, אחרי שהתחייב בעצמו בפני בית המשפט שהוא מסוגל גם להיות ראש ממשלה וגם נאשם. גם מבחינתו, החוק הוא סתם. הוא אפילו לא המלצה, הוא העמדת פנים. הוא הדבר הזה שהאשכנזים ה0מולנים המציאו כדי להפריע לכל האחרים לעשות מה שהם רוצים. מה הפלא שיש קריאות רבות לבטל את כתבי האישום נגד נתניהו. חלק מהם אומרים ש"זה רק סיגריות ושמפניות", זה לא, אבל גם אם כן — זה לא משנה. זה לא סיגריות ושמפניות, זה החוק. אלא שלחוק אין שום חשיבות מבחינת האנשים האלה.
4 את החוק, אגב, אפשר לשנות. אם הכנסת רוצה לאפשר לראש הממשלה לקבל טובות הנאה במסגרת תפקידו — היא יכולה לשנות את החוק בהתאם. זה אומנם יהפוך אותנו רשמית לרפובליקת בננות בהגדרה, אבל לפחות זה יהיה חוקי. זה לא המצב כרגע; כרגע החוק קובע אחרת. ולחוק צריך לציית. הבכירים ביותר חייבים להקפיד עליו במיוחד, וכולנו צריכים להיות כפופים לו, והמשטרה ובתי המשפט צריכים לשמור עליו. זה ממש שיעור חברה מספר 1 בכיתה ג'; עזבו כיתה ג', זה ממש מה שמסבירים לילד בן 4 שלומד חוקים של משחקי קופסה. מדהים שצריך להסביר את זה בכלל.
השבוע ראיינתי את מאיר ברנד, מי שהקים את הפעילות של גוגל בישראל לפני 20 שנה והיום הוא סגן נשיא גוגל העולמית והאחראי בחברה לשווקים המתעוררים. כששאלתי אותו לאן ישראל הולכת הוא דיבר על הפוטנציאל הרב שיש לנו ועל הצורך לשמור עליו מכל משמר. אחד הדברים שהוא הדגיש היה הצורך בשלטון חוק ברור ויציב. לא מנקודת מבט מוסרית, אלא משיקולים כלכליים תועלתניים: "למה משקיעים מצפים? הם מצפים ל־rule of law, שלטון החוק. כל פעם שיש דברים שמערערים את הביטחון של משקיעים בשלטון החוק זה מאוד מאוד מסוכן, כי משקיעים לא רוצים להיכנס למקום שבו הם לא יכולים להיות בטוחים בחוזה שעליו חתמו ובמה יהיה מחר. הם נזהרים מלהיכנס למדינות כאלה. צריך לא לשחק עם הדברים האלה". בלי חוק, ובלי תרבות של ציות לחוק, בסוף גם לא תהיה כלכלה מתפקדת.
5 לפעמים אני לא יודע באיזה כיוון הדברים קורים — האם האי־ציות צומח מלמטה, מעברייני תנועה, מאנשים שמעשנים במקומות אסורים, מכל אלה שההתנהגות היומיומית שלהם היא צפצוף אחד מתמשך על הזולת ועל החוק, או שהרמיסה של הסדר התקין מחלחלת מלמעלה, מנבחרי הציבור שדורסים כל נורמה, שעוברים על החוקים בגלוי, שמשקרים גם כשהם יודעים שכולם יודעים שהם משקרים, שלא משתפים פעולה עם הרשויות, שמבריחים את אמא שלהם מחדר החקירות? האם האיש שעישן על רציף הרכבת הוא נקודת ההתחלה או נקודת הסיום של התפרקות הסדר הציבורי?
לפעמים מעניין אותי להרהר בזה, אבל האמת שרוב הזמן זה לא משנה — כי רוב הזמן אני מרגיש שהכל אבוד. זה לא האיש על הרציף, ולא הנהג שנוסע באדום, ואפילו לא ראש הממשלה. אלה ציבורים שלמים שיש להם מערכות חוקים משלהם שחותרות תחת הקיום שלנו כחברה, ואלה מערכות האכיפה שלא עומדות בפרץ.
לחרדים, למשל, יש חוקים משלהם. אם חוקי מדינת ישראל או הנורמות ששומרות על חברה מתפקדת ובריאה מתנגשים בהם — הבחירה שלהם ברורה. נמות ולא נתגייס, נמות ונפתח את הגנים בקורונה למרות ההנחיות, נמות ולא נחסן את הילדים. למשפחות הפשע בחברה הערבית יש מערכות חוקים משלהן. אם עוברי אורח צריכים לשלם מחיר על כך שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הם ישלמו. לליכודניקים יש חוקים משלהם — לפי השר דודי אמסלם, הנורמה צריכה להיות מינוי מקורבים לתפקידי מפתח בחברות ציבוריות. לעברייני הגבעות יש חוקים משלהם, והם יודעים שאיש לא ייגע בהם. לנהגים האלימים בכבישים. למעלימי המס. לעובדים בשחור. לכולם יש חוקים משלהם. רק אתם, אנחנו, האחרונים שעוד מצייתים לחוק. ואנחנו בסכנה תמידית לחיינו בגלל כל אלה שלא, ואנחנו בסכנה מיידית כחברה בגלל כל אלה שלא.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
