הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
מפתיע לראות אדם בן 91 במצב הפיזי והמנטלי שלך", אני אומרת לדניאל חוסידמן כשאנחנו נפגשים בדירה שלו במגדל בלב תל אביב. "המצב הגופני והמנטלי שלי זה עניין של גנטיקה, מזל ומשמעת", הוא עונה לי בחיוך. "אני מאוד ממושמע. אני מתאמן — 20 דקות מדיטציה כל יום, מתיחות שלוש פעמים בשבוע, טניס עם מאמן מקצועי. אני קורא ומשחק שחמט כדי לשמור על הראש עובד. אני אוכל בריא, ונמצא כבר 15 שנה במסגרת של תוכנית רפואית של רופא בניו יורק שעוקב אחריי ונותן לי כל מיני גלולות, ויטמינים ותוספים — אני לוקח 45 כאלה ביום. ויש גם עניין של גנטיקה. אחותי, למשל, בת 82 שלא עושה כלום, והיא בסדר גמור. ואני אקטיבי כל הזמן, בפילנתרופיה ובהשקעות האישיות שלי".
מאיפה הכסף שמאפשר לך להיות אקטיבי בהשקעות ובפילנתרופיה?
"חייתי 71 שנים במקסיקו, והיתה תקופה שבה לעשות שם כסף היה קל. כל שמוק היה יכול להרוויח. נהגתי לומר אז שבשביל לא לעשות כסף במקסיקו צריך להיות גם עצלן וגם אידיוט. כי ראיתי אנשים טיפשים לגמרי שעשו כסף טוב. בשנים האחרונות, כשהכלכלה נהייתה יותר מסובכת ויש יותר תחרות, זה כבר אחרת. אבל קודם, מספיק שהקמת חנות ויכולת להתעשר".
חוסידמן, כבר ברור, לא היה עצלן ובטח לא אידיוט. ההצלחה העסקית העצומה שלו במקסיקו איפשרה לקרן הפילתרופיה המשפחתית לתרום בשבוע שעבר תרומה חריגה בהיקפה: 200 מיליון שקל להקמת בית החולים השיקומי החדש של עמותת רעות, שמטפל, בין השאר, בחיילים פצועים, פגועי תאונות דרכים, חולים כרוניים וקשישים גריאטריים. התרומה הזו תסייע להעביר את בית החולים משכונת יד אליהו בתל אביב לשדה דב, ולהגדיל את מספר המיטות מ־350 ל־540 — מה שיאפשר מענה טוב יותר לנזקקים לשיקום, שמספרם זינק מאז 7 באוקטובר. שם המוסד יוסב לבית החולים השיקומי חוסידמן.
התרומה לרעות היא רק האחרונה בפעילות הפילנתרופית הענפה של משפחת חוסידמן. ב־15 השנים האחרונות היא תרמה 200 מיליון שקל לשלל מטרות, ובהן הקמת מערך מיון וטראומה בבית החולים בילינסון, מרכז לחקר הסרטן בבית החולים שיבא, מרכז כנסים באוניברסיטת רייכמן, מרכז לנוער שוחר מדע באוניברסיטת בן־גוריון, תוכנית להצמחת מנהיגות בדואית בנגב ותוכנית מגשימים להכשרת נוער בפריפריה למקצועות ההייטק. ובעשור הקרוב הקרן מתכננת לתרום עוד 500 מיליון שקל (כולל רעות).
אתה לא מרגיש שאתה שורף לילדים את הירושה?
"כמה כבר אתה יכול לתת לילדים שלך? היה לי חבר שהתעשר מאוד מנדל"ן בברלין וחי בישראל הרבה שנים. הוא היה בא לכאן בכל שנה לתת 'עייצעס' לכולם, אבל לא תרם שקל בטענה ש'יש פה כל הזמן מלחמות ומי יודע אם ישראל בכלל תתקיים בעתיד'. כשהוא מת, הוא הוריש את כל כספו לבנו, ששילם מסים גדולים על הירושה. ואז בנו התגרש, יצא מהארון ובזבז את הכסף כמו משוגע.
"אני לעומתו גדלתי בלי כסף, וכשאעזוב את העולם לא יהיה לי כלום. אשאיר 50% מההון שלי לפילנתרופיה ואת היתר לילדים — כשגם 50% ממה שהם יקבלו יילך לתרומות שהם יבחרו בעצמם. לא אשאיר לילדיי הרבה, אבל אשאיר להם מספיק. כולם יודעים את זה וכולם בסדר עם זה".
ולמה התרומה הכי גדולה עד כה היא לבית חולים בתל אביב דווקא?
"בעבר לא רציתי להשקיע בפרויקטים בתל אביב, כי אמרתי שהפריפריה זקוקה לעזרה, ואילו תל אביב היא עיר חזקה. אבל בימים אלה, כשהממשלה תוקפת בצעדיה את חיי החילונים הליברלים שהעיר הזו מייצגת, החלטתי שאני רוצה לתמוך בפרויקט שקשור אליה".
אתה רואה את עצמך כיהודי ליברלי?
"אני מאוד יהודי ומאוד חילוני. אין סתירה בין השניים. כיום יש תפיסה טרנדית כזאת, שלפיה להיות יהודי מחייב להיות בימין הקיצוני, ואם אתה בשמאל אז אתה לא יהודי. אבל זה לא נכון. אתה יכול להיות נורמלי: יהודי ודמוקרטי. לי יש ערכים יהודיים חזקים בלי ללכת לבית כנסת. התפיסות הדמוקרטיות, ההומניטריות והחברתיות שלי הן מאוד יהודיות".
"כשעזבתי את טרופר בגיל 71 הייתי צריך להמציא את חיי מחדש. לא ידעתי מה יקרה איתי, ולא היתה לי שום תוכנית. ידעתי רק להוביל את החברה, והיה מבלבל ומורכב לדעת מי אני בלעדיה. זו היתה נקודה קשה בחיי, אבל בסוף זה עבד לטובה"
5 צפייה בגלריה
חוסידמן בימיה הראשונים של טרופר, 1978, ומפעל החברה במקסיקו כיום. "בזמנו היה צריך להיות עצלן ואידיוט בשביל לא להרוויח כסף במקסיקו"
(צילום: באדיבות המרואיין)
"פשוט העתקתי מחברות אחרות"
חוסידמן, שהריאיון איתו מתנהל באנגלית ("עברית שמורה לנסיבות חברתיות"), הוא מייסד קבוצת Truper המקסיקנית, יצרנית ומשווקת כלי העבודה הגדולה באמריקה הלטינית. הונו נאמד כיום במאות מיליוני דולרים. הוא נולד וגדל במקסיקו סיטי במשפחה של מהגרים מרוסיה ואוקראינה. "המשפחה שלי היתה בתחום כלי העבודה כל הזמן", הוא מספר. "לאבא שלי היתה 'טמבורייה' עוד באוקראינה, וכשהוא הגיע למקסיקו הוא התחיל למכור כלי עבודה ברחוב עד שלבסוף הקים חנות משלו. כשהגעתי לגיל תיכון התחלתי לעבוד איתו בחנות, אבל אחרי חמש שנים עזבתי, כי אני והוא לא הסתדרנו".
היהדות היתה משמעותית למשפחה?
"ההורים הזדהו כיהודים, אבל זה לא ממש התבטא במעשים. מצד אחד הסבים והסבתות שלי דיברו יידיש, ומצד שני היה לנו עץ כריסמס בבית. לא למדתי בבית ספר יהודי, אבל שליש מהילדים בבית הספר שלי היו יהודים. ב־15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, חגגו לי בר מצווה ונהפכתי לציוני. ארגנתי קבוצה ציונית בכיתה, והיינו חבורה כזאת. אין לי מושג מאיפה זה הגיע אצלי. אחרי כמה חודשים אמא שלי שלחה אותי לבני עקיבא כי חשבה שאין לי חברים, אבל השעו אותי כי לקחתי את הילדים לאכול טאקוס חזיר. משם הלכתי לשומר הצעיר ושם כבר נשארתי שלוש שנים, וזה מה שבנה אותי כאדם".
למה?
"זה המקום שעיצב את האופי והאישיות יותר מהכל. ראשית כי שם הבנתי לראשונה את הציונות והיהדות שלי. הזדהיתי עם הפילוסופיה של השמאל המרקסיסטי. למדתי וקראתי המון מרקס ואנגלס, על מלחמה בממסד, על להיות מהפכן — זה הקסים אותי. עד שביקרתי בברית המועצות ב־1961 ובתוך 48 שעות הבנתי שגן העדן הקומוניסטי שדמיינתי הוא בעצם גיהינום".
בגיל 25 חוסידמן הגיע לישראל כדי ללמוד לתואר שני בטכניון לאחר שהשלים תואר ראשון בהנדסת מכונות במקסיקו. "הגעתי לדירת חדר בחיפה, סידרו לי עבודה ב־250 לירות בחודש, וזו היתה אחת השנים המאושרות בחיי", הוא אומר. "התחברתי לאנשים, הזדהיתי מאוד עם כל מה שראיתי ותכננתי להישאר. אבל אחרי שנה אבא שלי מת והייתי צריך לחזור לחנות שלו במקסיקו כדי לפרנס את אמי ואחותי. זה היה הצומת הקשה הראשון בחיי. שאלתי את עצמי: מה אעשה עם חיי, עכשיו כשהמסלול שלהם השתנה לחלוטין?".
ומה ענית לעצמך?
"שאתחתן ואהפוך לעשיר. המהלך הראשון היה קל יותר, ואכן התחתנתי בתוך שנה. להתעשר לקח יותר זמן, אבל כמו שאמרתי, זה לא היה קשה במקסיקו".
ההחלטה העסקית המשמעותית הראשונה של חוסידמן היתה לעבור משיווק כלי עבודה לייצור עצמי. "ראיתי שהסטנדרט המקומי לפטישים, גרזינים, אתים ושאר כלי העבודה היה גרוע, ומכיוון שלא היה כמעט יבוא, התחרות בתחום היתה קטנה. לכן התחלתי ללמוד מה עושות חברות אחרות בעולם, והבנתי איך נוכל לשפר את איכות הכלים בייצור".
איך?
"פשוט העתקתי את מה שאהבתי, ויצרתי את זה אצלנו. בשלב מסוים חתמתי על שותפות עם חברה אמריקאית למשך כמה שנים, והיא העבירה לנו את הטכנולוגיה שלה. כך הצלחנו לשנות את השוק בעיצוב הכלים ובאיכותם".
ב־1974 חוסידמן פירק את השותפות, ושינה את שם החברה העצמאית לטרופר — מותג שמתפרס על מגוון רחב של סוגי כלים, מגינון, אינסטלציה וחשמל עד ציוד לתעשייה כבדה. אבל סוד ההצלחה שלו היה טמון לא רק באיכות הכלים, אלא גם בדרכי ההפצה שלהם. "השוק היה ממוקד בכמה סיטונאים חזקים, שלהם לא יכולתי למכור כי היו להם ספקים משלהם, שהיו קשוחים מאוד. אז החלטתי לעקוף את זה מהצד ולמכור ללקוחות קטנים יותר. עם השנים זה הפך לאחת החוזקות של החברה — הפצת הסחורה דרך שורה של לקוחות קטנים".
כיום טרופר היא היצואנית הגדולה ביותר של כלי עבודה באמריקה הלטינית עם 22 מפעלים, 30 אלף עובדים ונוכחות בעשרות מדינות ברחבי העולם. חוסידמן ניהל אותה במשך רוב השנים, עד שב־2006 פינה את מקומו לדור ההמשך בנסיבות שעד היום הוא מתקשה לדבר עליהן. "לא אגע בנושא", הוא מבהיר. "רק אומר שגם 20 שנה אחרי שהחלטתי לפרוש, טרופר היא עדיין הבייבי שלי ואני ממשיך לעקוב אחריה".
"לפני שנתיים החלטתי להפסיק עם השקעות עסקיות חדשות, כי התשואה עליהן לוקחת 5–6 שנים לפחות, וכיום אני מעדיף דברים קצרי טווח. אני אפילו לא קונה אמנות יותר, כי כמה זמן כבר אהיה כאן? מטרתי העיקרית היא ליהנות מחיי ככל שאוכל"
דנקנר. "יצאתי מאי.די.בי. בזמן ואפילו הרווחתי מזה. הייתי יותר בר־מזל מחכם"(צילום: אוראל כהן)
תשובה. "הוא חכם ובר־מזל מאוד. אני נשארתי בתמר גם בתקופות הגרועות"(צילום: יונתן בלום)
"אצל דנקנר במזל הרווחתי"
לחוסידמן יש שלושה בנים: ישי הבכור (63) הוא צייר; יגאל הצעיר (57) מנהל את הקרן הפילנתרופית המשפחתית; וארי (60), הבן האמצעי, עבד בעסק במשך שנים והתקדם בו עד שהפך למנכ"ל הקבוצה. מקורבים למשפחה מספרים על קרב טיטאנים בין האב לבנו, שני אנשים דומיננטיים, שהסתיים בפרישתו של האב מהחברה.
האירוע הזה טלטל את עולמו של חוסידמן. "בגיל 71 הייתי צריך להמציא את חיי מחדש", הוא אומר. "לא ידעתי מה יקרה איתי, ולא היתה לי שום תוכנית. ידעתי רק להוביל את החברה, והיה מבלבל ומורכב לדעת מי אני בלעדיה. זו היתה נקודה קשה בחיי, אבל בסוף זה עבד לטובה".
מה עשית?
"שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות, והתשובה היתה לעבור לגור על אי. אז הגעתי למנהטן", הוא צוחק. "עברתי להשקעות נדל"ן בארצות הברית, להשקעות אחרות ולפילנתרופיה, כך שנשארתי עסוק".
הפרק החדש בחייו של חוסידמן איפשר לו גם להגשים סוף סוף את החלום הנושן לעלות לישראל. "כל חיי הייתי ציוני", הוא אומר. "במקסיקו לא הייתי פעיל בקהילה היהודית בכלל, אבל כשיצאתי מטרופר הקשרים עם ישראל חזרו והתהדקו יותר ויותר. קניתי דירה במרכז תל אביב לפני 15 שנה, התחלתי לבלות פה יותר ויותר, ולפני עשר שנים הפכתי לאזרח".
אילו השקעות עסקיות היו לך בישראל?
"אני מושקע בנאוויטס (שותפות הנפט והגז שייסד גדעון תדמור) ובתחנת הכוח דליה (יצרנית חשמל פרטית בהובלת ג'ורג' חורש). את ג'ורג' חורש פגשתי לראשונה לפני חודשיים. בחור נהדר. חכם, low key, פשוט פנטסטי. ירדנו יחד במעלית ובכלל לא זיהיתי אותו, עד שלחשו לי שזה הוא. הזמנתי אותו למסעדה, והוא אמר 'לא. בואו אליי הביתה'. ויש לנו גם השקעה בתמר. לא שותפות תמר הטובה מאוד, אלא תמר פטרוליום (החברה בהובלת אלי עזור, שהוקמה כדי לדלל את שליטת דלק של יצחק תשובה במאגר הגז — דב"נ)".
אתה חבר של תשובה?
"לא הייתי אומר את זה. נפגשנו רק פעם אחת. הוא הזמין אותי לצהריים והלכתי כי רציתי לדעת על ההשקעה שלי בחברה שלו שהלכה אז רע מאוד. רציתי לשמוע עליה ישירות ממנו, וזאת הפעם היחידה שנפגשנו. הוא איש חכם ובר־מזל מאוד. לקח להשקעה שלנו הרבה שנים לעלות, ואני שמרתי עליה מההתחלה, גם כשהיתה גרועה".
בעבר ניסית להיכנס להשקעה באי.די.בי של נוחי דנקנר. הפקדת כ־90 מיליון שקל ב־2013 כחלק מקבוצת משקיעים לרכישת השליטה בקבוצה, אבל משכת את ההשקעה.
"זאת דווקא היתה השקעה מצוינת. לא הכרתי אז את העולם העסקי פה, ומישהו הציע לי להשקיע עם דנקנר באי.די.בי. בחנתי את החברות בקבוצה שלו, והן נראו לי מצוינות, אז רציתי להשקיע. אני לא זוכר כמה מיליונים שמתי, אבל זה היה כסף בנאמנות, עם אופציה להחזר. על זה אומרים עדיף להיות בר־מזל מחכם. ובגלל השינויים בשער השקל, אפילו הרווחתי 600 אלף דולר, אז צחקתי מאוד".
אתה כבר לא מבצע השקעות עסקיות חדשות?
"לפני שנתיים החלטתי להפסיק עם זה, כי התשואה על השקעה לוקחת הרבה זמן, 5–6 שנים לפחות, וכיום אני מעדיף דברים קצרי טווח (אם כי לפני שנה נתקלתי בהשקעת נדל"ן טובה בארצות הברית ולא התאפקתי). המטרה העיקרית שלי כיום היא להגיע לגיל 100 בריא, וליהנות מהתקופה הזאת ככל שאוכל. לכן אני מתמקד בפילנתרופיה. יש לי סיפוק גדול מלעשות טוב. אני מרגיש שהיא מעניקה לחיי משמעות".
"דמוקרטיה זה טופ פריוריטי"
חוסידמן הקים את קרן הפילנתרופיה המשפחתית ב־2010 במטרה לצמצם את הפערים הסוציו־אקונומיים בישראל, עם התמקדות בהשקעות בחינוך בפריפריה ובבריאות. "אנחנו מאוד רציניים ומקצוענים. חוקרים, בודקים, ונוטלים חלק בכל פרויקט, לא רק נותנים כסף", הוא אומר.
איפה התחלת?
"בפרויקט בינוי עבור פנימיית נוה מיכאל בפרדס חנה. זה סיפור די משעשע. רציתי לעשות פילנתרופיה בארץ, אבל לא ידעתי איפה, אז ביקשתי הצעות מקרן היסוד (זרוע גיוס הכספים של ההסתדרות הציונית), וזאת היתה ההצעה הראשונה שקיבלתי. התחלתי בתרומות קטנות, וכשסדר הגודל עלה אמרתי שאני צריך לראות את המקום במו עיניי. אז הגעתי וחשכו עיניי: כל הילדים דתיים עם כיפה! רציתי לעזוב. אבל כשהראו לי שהם עושים עבודה טובה, ושהגישה שלהם חיובית אז המשכתי לתמוך בהם. ובזכותם גם הכרתי את בת הזוג שלי בתיה".
איך זה קרה?
"הייתי אז כבר גרוש בשנית, והיא בכלל גרה בניו יורק. באחד הביקורים שלה בארץ, בן דוד שלה הביא אותה לבקר בנוה מיכאל, כי הוא למד שם כילד, ומישהי הציעה לה שתכיר בינינו. נתנו לי את המספר שלה, התקשרתי ומאז אנחנו יחד כבר 18 שנה. בגיל שלי מאוד חשוב שתהיה לך פרטנרית לחיים".
בשנים האחרונות נוסף מיקוד חדש לתרומות של הקרן: שמירה על צביונה הדמוקרטי של המדינה. "זה אומר שברוח מגילת העצמאות אנחנו תומכים בתוכניות משותפות למנהלים יהודים וערבים, במכינה קדם־צבאית לערבים, במנהיגות בדואית, שזו אוכלוסייה שהמערכת פשוט הזניחה. אם אתה רוצה מדינה בריאה, אתה חייב לתמוך במיעוטים".
למה חשוב לך להשקיע בדמוקרטיה?
"בגלל הבעייתיות במדינה היום. זה טופ פריוריטי. אנחנו רואים את הצעדים שעושה הממשלה, ואני מקווה שהיא תוחלף בקרוב. אבל הבעיות העמוקות יותר בחברה הישראלית הן הימין הקיצוני וסבסוד החרדים. זו הבעיה מספר אחת של ישראל, לא איראן".
קל לומר, קשה לבצע.
"לפתור את הבעיה זה קל מאוד — תעצור את הזרמת הכספים. קאט דה מאני. אול דה רסט איז בולשיט. אם לממשלה הבאה יהיו הכוח והרצון, החרדים יצטרכו להשתנות ואנחנו נצטרך לעזור להם ולתמוך בזה. לכן בקרן תרמנו לעמותות הלל ויוצאים בשינוי, שתומכות ביוצאים בשאלה. אבל זה אספירין. זה לא פותר את הבעיה. צריך לעצור את המימון שמתחזק אורח חיים שאין בו לימודים ועבודה. אתה יכול להיות חרדי אבל לעבוד, ללמוד, לשלם מסים כמו החרדים בארצות הברית.
"חוץ מזה צריך גם להיאבק בטרנד החדש והקיצוני של תומכי איתמר בן גביר והשיגעונות שלו. הבעיה העיקרית של ישראל היא פנימית. אם לא תשלוט בה — היא תהרוס אותך".
איזה פוליטיקאי יכול לשנות את המצב?
"אביגדור ליברמן. בספרדית אומרים 'רק מחט יכולה להוציא מחט אחרת'. גם אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה חזק עם החרדים ובשבילי זה השיקול מספר אחת".
5 צפייה בגלריה
חוסידמן ובנו יגאל. "יש הבדלי תפיסות בינינו", אומר יגאל. "אבל למדנו איך לעבוד יחד גם כשיש מחלוקות. בסופו של דבר זה הכסף שלו והרצון שלו"
(צילום: יונתן בלום)
5 צפייה בגלריה
חוסידמן ויגאל בפושקאר, הודו, 1995. "בגיל 22 החלטתי לעצור ולראות מה עוד יש בחיים חוץ מעסקים, ויצאתי לטיול של שלוש שנים וחצי, כולל שנה בהודו", אומר יגאל
(צילום: באדיבות המרואיין)
להנציח או לא להנציח?
בנו הצעיר של חוסידמן, יגאל, שמנהל את הקרן הפילנתרופית, עלה בעצמו לישראל לפני שלוש שנים, והשניים מנהלים קשר אינטנסיבי. "יש הבדלי תפיסות בין־דוריים בינינו", אומר יגאל. "אבל למדנו לעבוד יחד גם במחלוקות. בסופו של דבר זה הכסף שלו והרצון שלו".
איך הגעת לקרן של אבא?
"תמיד חשבתי שאעבוד עם אבא, שאלה יהיו החיים שלי. עוד כילד אני זוכר שהוא היה בא הביתה, שואל חמש דקות על בית הספר וכל יתר השיחה בארוחה היתה על העסק. למדתי על טרופר מגיל צעיר, באוניברסיטה למדתי מינהל עסקים ואחר כך נכנסתי לחברה. אבל אחרי חמש שנים פתאום הבנתי שזה לא העולם שאני רוצה להיות בו".
מה הבנת?
"שלהיות בעסק זה מרוץ אינסופי. גם את זה למדתי מאבא. כשהוא ואמא שלי התגרשו, הוא היה בן 50 ומשהו והחליט לעשות מהפך, ליהנות מהחיים ומהכסף שעשה. הייתי אז בן 22, היתה לי חברה כבר שבע שנים ועבודה בעסק ואמרתי לעצמי שאני מכיר כבר את סוף הסרט. עד אז חשבתי שאני רק צריך לשים טבעת על האצבע של החברה שלי, ונחיה באושר ועושר, יהיו לנו ילדים, והעסק יביא לי הרבה כסף. ופתאום אמרתי לעצמי: זה מסלול חיים משעמם. למה אני צריך לחכות לגיל 50, כמו אבא שלי, כדי להעז? רציתי לראות מה עוד יש שם בחוץ והחלטתי לעצור, לראות מה עוד יש בחיים חוץ מעסקים, ויצאתי לטיול שנמשך שלוש שנים וחצי, כולל שנה בהודו שבה עשיתי ויפאסנה ששינתה את חיי. הטיול פתח לי את הלב".
מה קרה לך שם?
"מצאתי את מה שאני רוצה מהחיים. את העקרונות והערכים שאני רוצה לחיות לפיהם".
מה הם?
"להיות שמח, לחיות בשלום עם עצמי ולנסות לעשות טוב לאחרים. חיפשתי דרך לעבוד לטובת אחרים בלי אגו, וב־2010 נוצרה לי הזדמנות לעבוד בקרן עם אבא. מאז אני עובד לטובת הקהילה — זה מה שחשוב לי וזה מה שעושה לי טוב".
על נושא אחד מרכזי האב ובנו חלוקים: ההנצחה של שם המשפחה בבניינים ובפרויקטים שלהם היא תורמת. "כפילנתרופ אני רוצה לעשות טוב לקהילה, לא חשובים לי השם וההוקרה", אומר יגאל. אבל אביו מתעקש שיש משמעות לעניין: "אני מבין את יגאל, אבל לי חשובים שני דברים: הראשון הוא שאנשים יראו שהמשפחה שלנו עשתה משהו. והשני: אתה מת כששמך נשכח. אבל אם אנציח את שמי בבית חולים או בבית ספר, אני עדיין אהיה פה".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
"הלב נמצא בישראל. נקודה"
בגיל 91, חוסידמן רחוק מלנוח. "מחר אני טס לברצלונה עם בתיה, אחרי יומיים ניסע למקסיקו ואז לאספן לחגוג את יום ההולדת של הבן שלי. משם נמשיך לניו יורק, ואז לשוויץ, לפסטיבל מוזיקה וספא, ורק אז בחזרה לישראל. החיים שלי אקטיביים ומלאים, אני חי טוב. אני מבזבז כסף, אבל לא בשיגעון. יש לי כל מה שאני צריך, אני אקטיבי, ואמשיך להיות כזה כל עוד אוכל".
איפה מרכז החיים שלך היום?
"שליש בארץ, שליש במקסיקו ושליש בניו יורק. אבל הלב בישראל, נקודה. בניו יורק אני אוהב את המסעדות, התיאטרון, הקונצרטים והסנטרל פארק, זה נפלא. במקסיקו יש לי בית בהרים עם עצים גדולים וגינה ענקית. אני אוהב את מקסיקו ואת המקסיקנים ואת האוכל ומזג האוויר, אבל זה הכל. זה מקום טוב להיות בו לבד. רק בישראל אני מרגיש חלק מהחברה. כשאני פותח חדשות בבוקר, איפה שלא אהיה, זה קודם כל חדשות על ישראל. כל ידיעה שאני קורא היא במחשבה על 'איך זה משפיע על ישראל'. בארץ יש לי המון חברים וחיי חברה, מה שאין לי בשום מקום אחר. אפילו הילדים שלי כבר לא במקסיקו. ארי עבר למיאמי, ומשם הוא מנהל את טרופר. ישי גר בלוס אנג'לס וחושב לעשות עלייה עכשיו. ויגאל גר בישראל".
מה תאמר למי שעוזב את הארץ בגלל המצב?
"היסטורית היו יהודים שכחו מהיהדות שלהם, שעבורם לחיות בישראל או בטימבוקטו זה אותו דבר. גם אני הייתי כך פעם. אני מבין אנשים שרוצים לברוח ממלחמות, אבל אם אתם רוצה לנסות להיעלם לכם אי שם בעולם — בבקשה. אתם תחיו במקום אחר כאילו להיות יהודי זה לא אישיו, עד שמישהו יבוא ויזכיר לכם שאתם יהודים. יש לזה מחיר. קחו בחשבון שתחוו אפליה, שלא תדברו עברית ברחוב מחשש שיכו אתכם. ואיך יראה החינוך של הילדים שלכם? כמובן שגם מי שנשאר בארץ משלם מחיר של לחץ, מלחמות ויוקר מחיה. אבל בעיניי ישראל היא האופציה היחידה ליהודים, ולכן כל כך שוב לשמור עליה דמוקרטית".
יש לך תוכניות לעתיד?
"אתה נהיה זקן כשאתה מפסיק לתכנן את העתיד וחי רק את ההווה. וזה מה שקרה לי. אני כבר לא קונה רכוש או אפילו אמנות יותר, כי כמה זמן כבר אהיה כאן? אם אחיה עוד תשע שנים, ואצליח להגיע לגיל 100 בריא — אני אהיה מרוצה".
