1אני מתגעגע ליוג'ין קנדל.
לא חשבתי שאי פעם אכתוב את המשפט הזה, אבל אני באמת מתגעגע אליו. זהו אינו געגוע לאיש עצמו — גילוי נאות: אני מכיר אותו כבר שנים, מכבד אותו מאוד ואנחנו ביחסי ידידות של סובייטים, שזו ידידות מאוד מסוימת — אלא למה שהוא מייצג. לתקופה שבה למישהו היה אכפת. שלמישהו עוד היה חשוב להביא אנשים כמו פרופ' קנדל למערכת הציבורית, כדי שיביאו תועלת לציבור. קנדל אינו כליל השלמות, וישנם רבים שאינם מסכימים עם תפיסת העולם שלו בנושאים שונים. ואולם התקופה שבה הוא כיהן כראש המועצה הלאומית לכלכלה, בין 2009 ל־2015, היתה התקופה האחרונה שבה לראש הממשלה בנימין נתניהו עוד היה קצת אכפת. מהציבור, מהמדינה, מאנשים שחורגים מהמעגל המשפחתי המצומצם שלו.
הגעגוע שלי לקנדל התחזק השבוע כשקראתי את דו"ח מבקר המדינה שכותרתו "היערכות מדינת ישראל להזדקנות האוכלוסייה". זה דו"ח מטריד מאוד, אחד המטרידים שקראתי. השורה התחתונה שלו היא שישראל לא ערוכה להזדקנות האוכלוסייה, הזניחה את הנושא לחלוטין, וממש עוד רגע כולנו נחטוף מזה חתיכת כאפה. קראתי, הזדעזעתי, ואז קלטתי — כבר היינו בזה. כבר דיברנו על זה. כבר הוטרדנו מהנושא הזה. כבר היו הצעות איך לטפל בו. אפילו היתה התקדמות. אבל אז, אז הכל השתנה.
הגירעון בביטוח הלאומי יחייב את הממשלות לקצץ משהו. או את קצבאות הזיקנה והסיעוד, או את הקצבאות האחרות, או את כולן, או שיטילו יותר מסים. אין דרך לרבע את המעגל הזה
2קודם כל המספרים. בישראל חיים כיום כ־10 מיליון אנשים. 13% מהם בני 65 ומעלה. כשהמדינה קמה שיעור המבוגרים האלה היה פחות מ־10%. זה היה כך במשך כ־60 שנה — גם ב־2010 שיעור המבוגרים היה פחות מ־10%. אבל אז הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, מה שבעולם קוראים לו בייבי בום, הגיע לגיל פרישה. ב־15 השנה האחרונות שיעור המבוגרים גדל כל הזמן. וגם אם 13% עדיין נשמע מעט, מדובר ב־1.3 מיליון בני אדם. לשם השוואה, זה פחות או יותר מספר החרדים בישראל. אז הם לא מעט, והחלק שלהם רק ממשיך לגדול. בעוד כ־25 שנה הם — זה כבר יהיה גם אנחנו, לא רק הם — יהיו שני מיליון, 15% מהאוכלוסייה.
לבני 65 ומעלה יש צרכים ספציפיים ממערכות ספציפיות, שהם משפיעים עליהן מאוד — מערכת הבריאות, הביטוח הלאומי, מערכת הפנסיה. משקי בית של פנסיונרים מקבלים מהמדינה יותר כסף ממה שהם משלמים לה במסים. זה הגיוני לחלוטין — הם עבדו כל החיים, תרמו לחברה, ועכשיו תורם לקבל ממנה בחזרה. כך עובדת הפירמידה הכלכלית־חברתית של כל מדינה בריאה. כל עוד שיעורם של המבוגרים באוכלוסייה נשאר פחות או יותר קבוע, ונמוך, הפירמידה הזאת עובדת, אבל ברגע שיש קפיצה משמעותית במספר המבוגרים שצריכים לחיות מכספם של משלמי המסים הפירמידה מתערערת, והתחושה היא של תרמית פירמידה. ככל שיש יותר מבוגרים שנסמכים על העובדים, הנטל על כתפי העובדים גדל. ככל שהעלייה במספר המבוגרים דרמטית ומהירה יותר, כך היא מאיימת יותר על יציבות מערכות הבריאות, הביטוח הלאומי והפנסיה. פתאום אין מספיק רופאים גריאטריים, פתאום ההוצאה של ביטוח לאומי על קצבאות זיקנה וסיעוד מזנקת, פתאום תשלומי הפנסיה התקציבית קופצים.
זה לא יימשך לנצח. אחרי דור הבייבי בום הפירמידה תתאזן שוב. אבל מאחר שאנחנו מאחלים להורים שלנו בריאות טובה ואריכות ימים, זה לא מצב שיימשך שנה־שנתיים, אלא עשורים.
מה עושים?
3הרבה אנשים חכמים ורציניים כבר ניסו לענות על השאלה הזאת. אתגר ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה היה ידוע מראש. דמוגרפים מזהירים מפניו כבר שנים, ובשלב מסוים גם הכלכלנים נכנסו לתמונה. ב־2015, כשפרופ' קנדל היה ראש המועצה הלאומית לכלכלה, הוא זיהה שישה אתגרים כלכליים־חברתיים העומדים לפתחה של מדינת ישראל בעשורים הקרובים, והזדקנות האוכלוסייה היתה אחד הדחופים והמאתגרים שבהם. קנדל והמועצה שלו הגישו לממשלה תוכנית אסטרטגית מפורטת כיצד להיערך לאתגר הזה. הממשלה אימצה אותה עוד באותה השנה. זו היתה תוכנית רב־מערכתית, שאפתנית מאוד, שכללה את הביטוח הלאומי, את משרד הבריאות, את משרד הרווחה, את האוצר וגופים נוספים. היתה בה שורה ארוכה של מדדים וצעדים שנועדו להזיז את הממשלה כולה, יחד, לכיוון מסוים.
עשור אחרי, מבקר המדינה בדק מה מצב העניינים. והעניינים, ובכן, עגומים. התוכנית האסטרטגית שהממשלה אימצה כללה ארבעה עמודי תווך, ארבעה מהלכים חשובים, ארבעה יעדים הכרחיים ופירוט הצעדים בדרך אליהם: להעלות את שיעור התעסוקה של אנשים שכבר חצו את גיל הפרישה; לוודא שמערכות הבריאות והסיעוד ערוכות למספר הגדול של המבוגרים; להתאים באופן הדרגתי את גיל הפרישה; ולוודא שהביטוח הלאומי לא יקרוס. בדיקת מבקר המדינה העלתה שהממשלות הרבות שהיו כאן בעשור האחרון לא השלימו אף לא יעד אחד מתוך הארבעה האלה. 0 מ־4. גיל הפרישה אומנם הועלה קצת, אבל עדיין לא משקף את העלייה בתוחלת החיים. המשרד לשוויון חברתי (תחת השרה הקודמת מרב כהן, לא תחת השרה הנוכחית) עסק בנושא והצליח להעלות מעט את שיעורי התעסוקה של המבוגרים, אבל לא הגיע ליעדים שקבעה הממשלה. מערכת הבריאות לא הגישה תוכנית אופרטיבית להתמודדות עם העלייה במספר המבוגרים. לדוגמה, רק אחת קטנה, בין 2020 ל־2023 חלה בכלל ירידה בשיעור מיטות האשפוז הגריאטריות.
ולא רק שאף אחד לא טיפל בבעיית הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי, אלא היא אף החמירה. אם לא נעשה כלום, באמצע העשור הבא לביטוח הלאומי לא יהיה מספיק כסף כדי לשלם קצבאות. שלוש ועדות שונות כבר עסקו בזה, הכל ידוע מראש, היו אינספור דיונים בכנסת וכתבות בעיתונות הכלכלית. כולם כולל כולם ידעו שלביטוח הלאומי ייגמר הכסף בשלב מסוים, ואיש לא עשה דבר.
למען הסר ספק: אני לא חושב שלביטוח הלאומי באמת ייגמר הכסף. משרד האוצר תמיד יידע להשלים את החסר (כפי שהעביר תקציבים לדמי אבטלה בזמן הקורונה), אבל זה יבוא על חשבון משהו אחר. ומאחר שהמלחמה הכניסה את ישראל לעשור מאתגר מאוד מבחינה תקציבית, בגלל הגידול בהוצאות הביטחון ותשלומי הריבית, המשמעות תהיה שהממשלות יקצצו משהו. או את קצבאות הזיקנה והסיעוד, או את הקצבאות האחרות, או את כולן, או שיטילו יותר מסים. אין דרך לרבע את המעגל הזה. הביטוח הלאומי לא יקרוס, אבל הקצבאות יקוצצו. זה יקרה כמעט בוודאות. וכל זה, בין השאר, בגלל העשור האבוד בכל הנוגע לטיפול באתגר הקריטי, הצפוי, של הזדקנות האוכלוסייה.
4איך זה יכול להיות?
ובכן, זה יכול להיות כשלראש הממשלה לא אכפת יותר מכלום, וכשהוא לא מנסה למנות אנשים בעלי שיעור קומה לתפקידים חשובים, למשל לראשות המועצה הלאומית לכלכלה. פרופ' קנדל עזב ב־2015. מאז מכהן בתפקיד, לסירוגין, פרופ' אבי שמחון. גילוי נאות: גם את שמחון אני מכיר שנים, ושוררים בינינו יחסי איבה וחוסר כבוד הדדיים. סתם שתדעו.
לפי מבקר המדינה, מאז 2015 לא רק שהממשלות לא עשו מספיק, אלא גם המועצה הלאומית לכלכלה, הגוף שבתקופת קנדל הניח את הנושא על השולחן וקידם אותו, הפסיקה להתעניין בנושא: "מיולי 2018 המועצה לא הגישה לממשלה דו"ח מעקב אחר הערכת המצב האסטרטגית ולא ביצעה מעקב אחר יישום החלטות הממשלה המתבססות על הערכת המצב האסטרטגית, כנדרש מהצוות לניהול האסטרטגיה". המועצה מסרה למבקר כל מיני תגובות כדי להסביר למה היא לא עשתה כלום, אבל אני אחסוך מכם אותן כי הן מבישות מאוד, ובעיקר לא תואמות למציאות. בשורה התחתונה, משרד ראש הממשלה פשוט התעלם מפצצת הזמן החברתית־כלכלית המתקתקת, אף שבעבר הוא עצמו זיהה אותה בזמן. למה? כי לאף אחד לא אכפת יותר מכלום.
בתחילת 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט כי החליט להגיש כתבי אישום נגד נתניהו, והכל הושם על הולד. ישראל נכנסה לעידן שבו לראש הממשלה לא אכפת מדבר זולת מהצורך שלו למלט את עצמו ממשפט או מעונש. דו"ח מבקר המדינה ממחיש את המחיר הכלכלי של העידן הזה — נוסף על כל המחירים האחרים שאנחנו משלמים. והסיפור הזה של הזדקנות האוכלוסייה הוא רק אחד מיני רבים. הזנחנו גם את מערכת החינוך, את התחבורה הציבורית ועוד ועוד מערכות גדולות וקריטיות. אז כן, אני מתגעגע לפרופ' קנדל. והגעגוע הזה הוא בעיקר לתקופה האחרונה שבה למישהו עוד היה אכפת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
(מקור: דו"ח מבקר המדינה "היערכות מדינת ישראל להזדקנות האוכלוסייה")
