הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
חוף פולג בשבוע שעבר, שש בערב. השמש שוקעת אל קו המים וצובעת את הים בזהב ובכתום פסטורליים, אבל עשרות בני הנוער שמטפסים במעלה הדיונה אדישים למחזה המרהיב. הם מזיעים ומתנשפים בזמן שהם רצים ספרינטים, סוחבים שקי חול וזוחלים. במבט ראשון זה נראה כמו עוד קורס הכנה לקראת שירות ביחידות הקרביות של צה"ל, אך במבט שני אי אפשר לפספס את העובדה שכמעט מחצית מהמתאמנים הן נערות.
לפני עשור המראה הזה היה חריג, אבל בשנים האחרונות — וביתר שאת מאז 7 באוקטובר ושנות המלחמה שהגיעו אחריו — רואים אותו בכל מקום. אין נתונים מספריים על היקף התופעה, אבל כל מי שמסתובב על חופי הים, בגינות ובפארקים ברחבי הארץ רואה שיותר ויותר נערות משתתפות בקורסי כושר קרבי. הן מתאמנות פעמיים ולעתים שלוש פעמים בשבוע, וחולמות שהכסף והזיעה שהן משקיעות ומגירות יאפשרו להן להשתבץ בבוא היום בתפקידי לחימה בצה"ל. לא רק ביחידות כגון גדוד קרקל, שהוקם ב־2004 כדי לבצע משימות ביטחון שוטף והיה הראשון שבו שירתו יחד נשים וגברים בתפקידי לחימה, אלא גם ממש בחוד החנית של מערך הקומנדו הצה"לי: יהל"ם, יחידת החילוץ 669, יחידת הכלבנים עוקץ, ואפילו בסיירת מטכ"ל, שבה השלימה לאחרונה לוחמת ראשונה את מסלול ההכשרה המפרך של היחידה.
דניאל אלקובי, המנהל המקצועי של חברת אקספרט כושר קרבי, מזהה גם הוא את השינוי שחולל 7 באוקטובר בנפשם של הצעירים שמגיעים לקורסים שלו, ואומר שהשאלה אינה אם נשים יכולות להיות לוחמות אלא אילו נשים ואילו גברים מתאימים לכך. "יש בנות שלא מתאימות, כמו שיש בנים שלא מתאימים. ויש בנות שמסוגלות להגיע הכי רחוק שאפשר. לפני עשור היו לי שתיים או שלוש בנות בצוות. היום יש צוותים עם 15 בנות. מה שקרה ב־7 באוקטובר יצר אצל הצעירים מוטיבציה חדשה ותחושה שהשאלות על שירות קרבי כבר אינן תיאורטיות. ראינו ב־7 באוקטובר מה הדור הזה עשה. במבחן המציאות הוא הוכיח את עצמו".
אלא שהשתלבותן של עוד ועוד נשים במערך הקרבי של הצבא — לא פחות מ־21.2% מהכוח הלוחם של צה"ל מבוסס כיום על נשים — מעלה גם שאלות אחרות, שכמעט אינן נשמעות בשיח הציבורי. לאחר שבמשך עשרות שנים נאבקו נשים כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהשתלב ביחידות הקרביות, כיום, כשהיא נסדקת בהדרגה, נראה שהוויכוח מתמקד רק בשאלה כיצד לשלב נשים בלחימה. איש כמעט אינו מתעניין בסוגיה רחבה יותר: מה משמעות השאיפה של צעירים וצעירות להשתבץ בתפקידי לוחמה, והאם הדור הצעיר - ולמעשה החברה הישראלית כולה - מקבלים על עצמם בהכנעה ואפילו בששון את חזון המלחמה התמידית והרב־חזיתית שהציע לא מזמן ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום "סופר־ספרטה" שלו.
על החוף היה קשה למצוא מי שמהרהר בשאלה אם השינוי שחל בצה"ל ובחברה הישראלית הוא ניצחון של השוויון המגדרי, או סימן לכך שגם הדור הצעיר, נשים וגברים כאחד, מפנים שמלחמות כבר אינן תקלה היסטורית שיש למנוע, אלא מציאות קבועה שיש להתאמן לקראתה מגיל 14. עבור הנערות חדורות המוטיבציה שפגשתי, האפשרות להגיע ליחידת עילית אינה נתפסת כהקרבה אלא כהגשמה של ייעודן כישראליות.
שתי בנות 14, נועה דבוריינסקי ואביגיל גגר, תלמידות כיתה ט', הן דוגמה טובה להלך הרוח הזה. הן משכשכות במים הרדודים, לבושות במדים שקיבלו מחברת הכושר הקרבי רוח הלוחם: טייץ שחור וחולצה שחורה שעל גבה כתוב "אנחנו לא משתמשים במכונות, אנחנו יוצרים אותן". שתיהן משקיפות לעבר קבוצת המתאמנים שעל הדיונה. הן משתתפות באימונים, אך בשל גילן הצעיר הן לוקחות חלק בתוכנית מצומצמת יותר מזו של הנערים והנערות המבוגרים מהן. למרות שהגיוס לצה"ל עדיין רחוק, שתיהן משוכנעות שבעתיד ירצו להיות לוחמות קרביות.
"הסיבה היחידה שהן טובות מאיתנו כרגע היא שהן מבוגרות מאיתנו", אומרת אביגיל ומצביעה לעבר קבוצת הנערות שרצה על החול. חברתה נועה מוסיפה מיד: "אנחנו עוד נגיע לרמה שלהן. אנחנו רוצות להיות ביחידות הכי מובחרות".
גגר אומרת שעבורה הכושר הקרבי הוא הרבה יותר מאימון גופני. בעבר שיחקה כדורסל והתנסתה במסגרות ספורט אחרות, אבל כאן, היא מספרת, מצאה משהו שלא הכירה קודם. "זאת חוויה מתקנת. לא תמיד הרגשתי שייכת בקבוצות אחרות אבל פה יש תחושה של ערבות ואחריות הדדית. זה לא רק ספורט", היא אומרת. "יש פה גם ערכים. של אחווה, של הקרבה ושל ציונות. את מרגישה שאת מתכוננת למשהו שהוא גדול יותר ממך".
המשפט הזה, שיוצא מפיה של נערה בת 14, ממחיש היטב את עומק השינוי. עבור דור שגדל בצל הטראומה הקולקטיבית של 7 באוקטובר והמלחמה שאחרי האסון, השירות הקרבי לא נתפס רק כחובה אזרחית או כמסלול צבאי יוקרתי, אלא גם כחלק מהזהות — משהו שמתאמנים לקראתו, חולמים עליו ומעצבים סביבו את הגוף ואת תפיסת העולם, בגיל שבו דורות קודמים עדיין התלבטו מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים.
ליבי כהן: "המצב במדינה לא מותיר הרבה ברירות. יש לי יכולת לתרום ובסופו של דבר אנחנו חיים בישראל. כל הזמן יש מלחמות, וזה מלווה אותנו כל החיים. מדברים על זה בבית, שומעים על זה בחדשות, זה תמיד איתך"
4 צפייה בגלריה
כהן (למעלה) סוחבת שקים על חוף פולג, וחבריה לקורס (למטה). "ככה עושים את זה!", המדריך אומר בהתרגשות ומצביע עליה
(צילומים: עידו ארז)
"זו לא רק שאיפה לשוויון אלא מחויבות לתרומה קולקטיבית"
פרופ' אלישבע רוסמן־סטולמן, חוקרת יחסי צבא־חברה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, אומרת שקיימת נטייה רווחת להתייחס ל־7 באוקטובר כאל נקודת המוצא של התופעה, אך בפועל מדובר בהאצה של תהליך עמוק ומתמשך שהחל שנים קודם לכן. לדבריה, "מה שאנו רואים כיום הוא מפגש בין הרחבת האפשרויות שנפתחו בפני נשים בצה"ל לבין שאיפתן הגוברת של צעירות להיות חלק מן הזירות הנתפסות כלב העשייה והתרומה הלאומית. במשך עשרות שנים השירות הקרבי היה אחד ממוקדי היוקרה, ההשפעה וההון הסמלי המרכזיים בחברה הישראלית. ככל שנפתחו בפני נשים תפקידים נוספים, כך גבר גם רצונן להשתלב במרחבים הללו. לא מדובר רק בשאיפה לשוויון, אלא גם ברצון להשתתף במרחבים שבהם מתעצבים נרטיבים של אחריות, מחויבות ותרומה קולקטיבית".
גם בציונות הדתית, שכמה מרבניה הביעו ממש לאחרונה התנגדות קולנית לשירות משותף?
"אחת הטעויות הנפוצות בשיח הציבורי היא ההתייחסות לציונות הדתית כאל מקשה אחת המתנגדת לשירות נשים בכלל ולשירות קרבי בפרט. בפועל מדובר בשדה מגוון ורב־קולי. לצד רבנים המתנגדים למגמה הזו, קיימים גם רבנים ידועים התומכים בה, ובהם הרב אוהד טהרלב ואחרים. הם רואים בשירות הצבאי של נשים ביטוי לערכים דתיים ולא סתירה להם. הוויכוח בתוך הציונות הדתית הוא ויכוח פנימי אמיתי, המשקף מחלוקות עמוקות ביחס למעמדן של נשים, למשמעות השירות הצבאי וליחסי דת ומדינה. אם בעבר הוויכוח נסב סביב עצם האפשרות של נערה דתייה להתגייס לצה"ל, הרי כיום השאלה השתנתה באופן מהותי. בחלקים רחבים של הציבור הדתי־לאומי הגיוס הפך לנורמה, והדיון עבר לשאלת אופי השירות, היקפו והמסלולים שאליהם ניתן וראוי לשאוף. במובן זה, עצם קיומו של הוויכוח סביב שירות נשים בשריון, ביהל"ם, ב־669 או ביחידות עילית אחרות מעיד עד כמה גבולות השיח השתנו בעשורים האחרונים".
את סבורה שהמגמה הזו תתגבר?
"ככל שיותר נשים משתלבות בתפקידים שבעבר היו סגורים בפניהן, כך מתרחב גם אופק האפשרויות הנתפס בעיני נערות צעירות. טייסות, לוחמות, מפקדות וקצינות בכירות אינן רק סיפור אישי של הצלחה; הן מייצרות תבניות הזדהות חדשות ומרחיבות את גבולות הדמיון החברתי. הדבר בולט במיוחד בחברה הדתית. כאשר נערה דתייה נחשפת לאשה דתייה המשלבת מחויבות הלכתית עם שירות משמעותי, היא אינה רואה עוד סתירה בין הזהויות הללו. המודל הזה מעניק לגיטימציה, יוצר אפשרות ומאפשר לדמיין מסלול חיים שבעבר היה נדמה בלתי אפשרי. במובן זה, למודלים לחיקוי יש תפקיד מכריע בעיצוב שאיפותיהן של צעירות ובהרחבת גבולות האפשרי בעיניהן".
4 צפייה בגלריה
פרופ' רוסמן־סטולמן. "כשנשים משתלבות בתפקידים שבעבר היו סגורים בפניהן, מתרחב גם אופק האפשרויות הנתפס בעיני נערות צעירות"
(צילום: באדיבות אוניברסיטת בר־אילן)
"7 באוקטובר גרם לי להבין שעוד מעט זה התור שלי"
על החוף בולטת ברית טולדנו, בת 16 מנתניה. בניגוד לדבוריינסקי ולגגר, שעדיין נמצאות בתחילת הדרך, אצל טולדנו העתיד כבר מסומן בבירור. היא לא רק רוצה להיות לוחמת אלא כבר מתכננת לעצמה קריירה צבאית. "המטרה שלי היא להיות מפקדת בחובלים או ביהל"ם", היא אומרת בלי היסוס. "אני אוהבת אחריות ואוהבת להוביל אנשים. בשביל זה אני כאן".
טולדנו מתאמנת במסגרת הכושר הקרבי כבר כשנתיים ואומרת שהחשש הראשוני שלה להתאמן לצד בנים חזקים ממנה התחלף במהירות בנחישות. "הבנתי שכדי להגיע למטרה שהצבתי לעצמי צריך לעבוד קשה. ניסיתי לשכנע חברות להצטרף, אבל רובן פחות התחברו לכל הסיפור של חול, ריצות וזחילות. היו לי חששות בהתחלה, במיוחד להתאמן לצד בנים, אבל מהר מאוד התגברתי עליהם. אני יודעת שאם יש לי יעד שאני רוצה להגיע אליו, אף אחד לא יעצור אותי. גם אם בהתחלה לא אצליח לרוץ מספיק מהר, לעשות מתח או לזחול כמו שצריך, אני יודעת שלאט לאט אני אשתפר ואהיה טובה יותר", היא אומרת.
ליבי כהן, שחגגה את יום הולדתה ה־17 בדיונה ועקפה כמחצית מהבנים שסביבה בריצת אלף מטר, עובדת קשה לא פחות. המדריך קובי לימור גאה בה במיוחד: "ככה עושים את זה!", הוא אומר לי בהתרגשות כשהוא מצביע לעברה. השניים הכירו כשלימור לימד את כהן אזרחות ומנהיגות כשהיא היתה בכיתה ח', ולאחר שהוא פתח קבוצת כושר קרבי בנתניה זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, היא הצטרפה אליה מיד.
כהן מדברת על שאיפתה לשרת ביחידה קרבית כאילו מדובר במסלול חיים טבעי. היא חולמת להגיע ליחידת החילוץ 669, וכדי לעשות זאת היא משקיעה מאות שקלים בחודש באימונים ובחדר כושר. היא גאה מאוד בכך שבשנתיים קיצרה ביותר משתי דקות את זמן ריצת ה־2,000 מטר שלה, ומבחינתה זו רק תחילת הדרך. "תמיד רציתי להיות לוחמת ואחרי 7 באוקטובר הבנתי שזה כבר לא משהו רחוק. שעוד מעט התור שלי", היא אומרת. כשהיא נשאלת מדוע היא רואה דווקא בלוחמה את מיצוי רצונה לתרום למדינה, היא מתקשה להבין את השאלה. "אם אני יכולה לתרום, אז מי אני שלא אבוא ואעשה את זה? היו אנשים לפניי, ועכשיו זה התור שלי", היא מסבירה לי ולעצמה מדוע המוני נערות שרק עד לפני כמה שנים חלמו חלומות שונים בתכלית, מפנטזות כיום על גיבושים ליחידות מיוחדות.
מה גרם לך לשאוף לשירות ביחידה קרבית?
"אני חושבת שהמצב במדינה לא ממש מותיר הרבה ברירות. אני יודעת שיש לי יכולת לתרום, ובסופו של דבר אנחנו חיים בישראל. זאת המדינה הכי טובה שיש, אבל היא לא מדינה קלה. כל הזמן יש מלחמות, וזה משהו שמלווה אותנו כל החיים. מדברים על זה בבית, שומעים על זה בחדשות, זה תמיד איתך".
ומדוע דווקא 669?
"אני רוצה להיות במקום שבו מצילים חיים. להגיע לרגעים הכי קשים ולעזור ללוחם פצוע לחזור הביתה. הוא עשה משהו שבזכותו אני חיה פה, אז אני צריכה לעשות הכל כדי שהוא יחיה".
את פוחדת להיפצע או להיהרג?
"זה מפחיד, אבל זה לא מה שירתיע אותי. אם יש משהו שאני מוכנה לסכן את עצמי בשבילו, זאת המדינה שלי".
איך ההורים מתייחסים לכל זה?
"ברור שהם דואגים, אבל הם גם רוצים שאגיע הכי רחוק שאני יכולה".
הילה סבג. "קיבלתי המון תמיכה מהבית וגם מהאולפנה. מבחינתי, דווקא הדת היא מה שדוחף אותי לשירות קרבי. אני רואה בזה שליחות של עם ישראל, ואני מרגישה שזאת המשימה שלי"
ברית טולדנו. "המטרה: חובלים או יהל"ם. אני אוהבת אחריות ולהוביל אנשים. בשביל זה אני כאן"(צילומים: עידו ארז)
"אחרי שעברתי את הגיבוש היו לי התלבטויות הלכתיות"
במשך עשרות שנים היו רוב תפקידי הלחימה בצה"ל סגורים בפני נשים. נקודת המפנה הגיעה ב־1995, כשבג"ץ קיבל את עתירתה של העתודאית אליס מילר שביקשה להתמיין לקורס טיס ונדחתה רק בגלל היותה אשה. פסק הדין הפך לאבן דרך במאבק לשוויון בצה"ל ופתח תהליך הדרגתי, שבמהלכו נפתחו בפני נשים עוד ועוד תפקידי לחימה. ב־2020 המאבק הסלים כשארבע צעירות — מיקה קליגר, מור לידאני, גלי נשרי ועמר סריה — עתרו לבג"ץ בדרישה לפתוח בפני נשים את המיונים ליחידות העילית של צה"ל. בעתירתן הדגישו הארבע שהן אינן מבקשות הנחות אלא הזדמנות שווה להתמודד על תפקידים שפתוחים בפני גברים. העתירה הולידה שורה של פיילוטים, ועדות מקצועיות ודיונים משפטיים שנמשכו שנים, ובעקבותיהם נפתחו בהדרגה מסלולי התנסות לנשים ביהל"ם, ב־669, ביחידת הניוד המבצעי ובמסלולים נוספים.
העלייה המתמשכת בשיעור הנשים במערך הלחימה אינה נובעת רק משינוי חברתי ומרצון גובר של צעירות להשתלב בתפקידי לחימה, אלא גם מצורכי כוח האדם של צה"ל. המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר והעומס המתמשך על מערך הסדיר והמילואים החריפו את המחסור בכוח אדם, בעוד היקף גיוס החרדים נותר נמוך משמעותית מהצרכים שעליהם מצביע הצבא. על רקע זה גובר הלחץ להרחיב את מאגר המתגייסים לתפקידי לחימה, ומגמת שילובן של נשים ביחידות קרביות צפויה להמשיך ולהתחזק בשנים הקרובות.
במקביל, ככל שהתרחב שילובן של נשים בתפקידי לחימה, התרחבה גם ההתנגדות לשינוי. במשך השנים הזהירו רבנים ואנשי ציבור מהציונות הדתית מפני מה שהם כינו "פגיעה בכשירות המבצעית" ובאופיו של צה"ל, פקפקו וזלזלו ביכולתן של נשים לבצע משימות שעד כה הוטלו רק על גברים, התריעו מפני "פריצוּת", וטענו שהשירות המעורב ביחידות החוד מעורר קשיים ערכיים והלכתיים. ההתנגדות העיקשת הזו לא התפוגגה גם לאחר שאינספור חיילות וקצינות הפגינו תושייה, אומץ לב ויכולות גבוהות בשלל קרבות שבהם לקחו חלק — גם לפני 7 באוקטובר, וכמובן במהלך אותו יום ובמלחמה שמתנהלת מאז. תזכורת אחרונה להתנגדות העיקשת הזו התקבלה לפני שבועיים, כשקבוצת רבנים הודיעה בהתרסה שבוגרי המוסדות שבראשם הם עומדים לא יתגייסו לחיל השריון בעקבות החלטת צה"ל להרחיב את הפיילוט לשילוב לוחמות בטנקים. מאז טען גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי שילוב נשים ביחידות קרביות פוגע בכשירות צה"ל, ואף קשר בין התרחבות המגמה לבין אפשרות שצעירים דתיים לא יתגייסו בעתיד לצבא.
אבל העימות שמתנהל בבתי מדרש, בבתי משפט ובמסדרונות המטה הכללי נתפס אנכרוניסטי אצל הנערות שמתאמנות בפארק רייספלד שבקריית אונו, שבו אני פוגש קבוצה נוספת של נערות שמתאמנות לקראת גיוסן. עבורן, האפשרות להגיע ליחידות שבעבר היו סגורות לחלוטין בפני נשים אינו מהפכה, אלא נקודת מוצא. גם כשמדובר בנערות דתיות.
הילה סבג מגלמת בדמותה את המהפכה שעוברות הנערות הללו. היא בת 18 מרמת גן, מסיימת אולפנה דתית, מדריכה בבני עקיבא, ובקרוב — כך היא מקווה — תהיה לוחמת ביחידה מובחרת. אם מישהו היה מחפש דמות שתערער על כל הסטריאוטיפים המקובלים לגבי נשים דתיות, הוא היה מתקשה למצוא מועמדת טובה ממנה.
"בעזרת השם אני מתגייסת ליחידה מובחרת, וזה מאוד מרגש אותי", היא אומרת. "קיבלתי המון תמיכה מהבית וגם מהאולפנה. היו מורים שפחות התחברו, אבל הרוב חיבקו אותי ועודדו אותי. אחרי שעברתי את הגיבוש היו לי התלבטויות הלכתיות, ורציתי להבין מה נכון בשבילי. הלכתי להתייעץ עם הרב שלי והוא אמר לי: 'זה המקום שלך, את צריכה להיות שם'. מבחינתי, דווקא הדת היא שדוחפת אותי לשירות הזה. אני רואה בו שליחות לעם ישראל, ואני מרגישה שזאת המשימה שלי".
איך הבנים באימונים מתייחסים אליכן?
"בפעמים הראשונות זה היה להם קצת מוזר. הם לא רגילים להתאמן עם בנות ולהתחרות מול בנות. לפעמים הם הרגישו שהם צריכים להיות יותר עדינים, נגיד בזחילות, או שהם לא הבינו בדיוק למה התחרות היא מול בנות, כי כביכול זה לא באמת שווה, אבל אחרי כמה אימונים זה עבר להם. לגבי החבר'ה הוותיקים בצוות שלי אני יכולה להגיד שאני לא מרגישה שהם תופסים ממני פחות. אני יודעת שכשאני עומדת מולם על קו הזינוק, הם רוצים לנצח אותי בדיוק כמו שהם רוצים לנצח כל אחד אחר בצוות, ואני מרגישה את אותו הדבר כלפיהם. גם אצלי בהתחלה היתה הסתכלות של 'אני רוצה לנצח את הבנות', אבל מהר מאוד שיניתי את הגישה. היום אני רוצה לנצח, נקודה".
לא מעט רבנים נחרדים מכך שנשים משרתות בצמידות לגברים. מה דעתך עליהם?
"כשבוחרים בשליחות מסוימת, יש לה מחירים. התייעצתי עם הרבה בנות דתיות ששירתו בתפקידים קרביים, ובסוף הגעתי למסקנה שצריך אותי שם. אני אציב לעצמי את הגבולות שלי ואשמור על העולם הערכי שלי. בגלל זה אני אלך בשנה הבאה למדרשה לפני הגיוס — כדי לחזק את המקום הזה בתוכי. אני לא מתכוונת לוותר על הדת שלי או להסתיר אותה. להפך. אני דתייה וזה חלק ממה שמוביל אותי לשירות הזה. יש הבדלים בין נשים לגברים — אני לא מתעלמת מהם — אבל הם לא מבטלים את היכולות שיש לנשים. היום נשים הן כבר חמישית מהכוח הלוחם בצה"ל, והן יכולות להיות הרבה יותר. ברגע שידעו לזהות ולנצל את היתרונות הייחודיים שלהן, הצבא ירוויח מזה".
איזו דעה קדומה על נשים הכי מפריעה לך?
"שנשים נשברות בקלות רבה יותר מאשר גברים. אנשים נשברים כשהם מרגישים שאין להם מטרה. זה לא קשור למגדר. אם יש לך שליחות, רעל בעיניים ורצון אמיתי, אין סיבה שתישבר".
ממתי את שואפת להיות לוחמת?
"כשהייתי בכיתה ו' הכנתי עבודה על תמר אריאל, שהיתה נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר ונהרגה בסופת שלגים בנפאל. כתבתי שאני רוצה להיות כמוה. מבחינתי זה היה ברור".
הדרך לא היתה פשוטה. כשסבג היתה בכיתה ז' היא נפצעה בברך ומאוחר יותר נותחה ובילתה שנה בשיקום — הכל כדי לאפשר לה להיות לוחמת בעתיד. כיום, לקראת הגיוס הקרוב לקורס חובלים, היא מתאמנת שש פעמים בשבוע, מקפידה על תפריט עשיר בחלבון ומתכננת את שעות השינה שלה. "אין בן אדם שמכיר אותי ולא יודע שאני צריכה ללכת לישון מוקדם בגלל אימון, או שאני צריכה לאכול מספיק חלבון. זה כבר חלק ממני", היא אומרת.
אביה של סבג, יגאל (58), היה מ"פ בצנחנים ולדבריו מתקשה להבין את חששם של רבנים רבים משירות קרבי של נשים דתיות. "כשהייתי צעיר בנות דתיות כמעט שלא התגייסו. הפחד הגדול היה שהצבא יקלקל אותן וירחיק אותן מהדת בגלל הסביבה המעורבת והחשש מהטרדות, אבל עם השנים ראו שבנות שרוצות לשמור על עצמן ועל הערכים שלהן יודעות לעשות את זה מצוין. לבת לוחמת יש אפילו סיכוי גבוה יותר להישאר דתייה מאשר לבת שמשרתת בתפקיד עורפי. מי שהולכת ללחימה עושה את זה בדרך כלל מתוך תחושת שליחות מאוד חזקה. וכשאת יוצאת לשליחות ערכית, את גם מקפידה יותר על הערכים שלך, כולל הערכים הדתיים", הוא אומר.
סבג גם דוחה את הטענה ששירות קרבי עומד בסתירה להלכה. "יש רבנים שחושבים כך ויש רבנים שחושבים אחרת", הוא אומר. "להגיד שיש איסור הלכתי חד־משמעי על נשים להיות לוחמות? זה פשוט לא נכון. מי שרוצה למצוא רב שיתמוך בזה ימצא אותו, ומי שרוצה למצוא רב שיתנגד לזה ימצא רב אחר".
יגאל סבג: "להגיד שיש איסור הלכתי על נשים להיות לוחמות? זה פשוט לא נכון. יש רבנים שחושבים כך ויש שחושבים אחרת. מי שרוצה למצוא רב שיתמוך בזה ימצא אותו, ומי שרוצה למצוא רב שיתנגד לזה ימצא רב אחר"
4 צפייה בגלריה
חיילות בפעילות מבצעית בגדה, דצמבר 2025. צורכי כוח האדם של צה"ל תורמים גם הם לעלייה המתמשכת בשיעור הנשים במערך הלחימה
(צילום: Anadolu via Getty Images)
"הקושי הוא לא הלחימה אלא ההתמודדות עם מה שרואים"
כל מי ששירת ביחידה קרבית יודע היטב שאימונים בתיכון לא בהכרח מכינים את המועמד לשירות ביטחון לקשיים שעמם הוא יתמודד בשטח. לקראת סוף האימון בחוף פולג נעמדים החניכים והחניכות בחצי גורן סביב לימור המדריך. השמש כבר שוקעת, הזיעה עדיין לא התייבשה, ובמקום לדבר על זמני ריצה או על גיבושים קרובים, השיחה נודדת אל 7 באוקטובר. לימור מספר להם על הימים שבהם גויס למילואים וירד לעוטף עזה. החניכים, רובם בני 15 עד 18, מקשיבים בדממה.
"כמו לכולם, 7 באוקטובר שינה לי את החיים", הוא אומר להם. "מאז אני מסתכל אחרת על הכושר הקרבי. אני לוחץ יותר חזק, מצפה מכם ליותר, כי אני יודע שיום אחד אתם עלולים למצוא את עצמכם מול קושי הרבה יותר גדול מהאימון הכי קשה שעשיתם פה. הקושי שם לא היה הלחימה. הקושי היה להתמודד עם מה שראית. יש דברים שאדם לא אמור לראות", הוא אומר להם.
בני הנוער מביטים בו מרותקים. עבורם, 7 באוקטובר אינו עוד פרק בספר היסטוריה או כותרת בחדשות אלא האירוע שעיצב את גיל ההתבגרות שלהם. עבור טולדנו, התאריך המקולל נושא עמו גם שם ופנים — של עמרי בלקין, רכז השבט שלה בצופי הים, שנהרג ב־7 באוקטובר בקיבוץ בארי. "הוא היה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי, כמו אח גדול שתמיד היה שם בשבילי", היא אומרת בקול סדוק. "תמיד רציתי לעשות את הדרך שהוא עשה — להתגייס לקרבי ולעשות שירות משמעותי. אני מאוד מקווה שכשאגיע למה שאני חולמת עליו, יהיה בזה גם משהו ממנו".
