הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
עד ששמעו את הדיווח החדשותי הראשון על אודות נפילתו של יקירם — לוחם גולני סמ"ר גור קהתי — לבני משפחתו שלא היה להם שמץ של מושג לגבי הנסיבות שבהן נהרג בנובמבר האחרון. השעה היתה שמונה בבוקר, שעות אחדות לאחר שנציגי צה"ל הודיעו להם על מותו בהיתקלות עם חוליית חזבאללה בלבנון, והוריו של קהתי, רון ומעיין, רק חזרו לביתם שבמושב ניר בנים עם אחיו, לוחם גולני אף הוא, שהם אספו מבסיס צה"ל ברמת הגולן כדי לבשר לו את הבשורה המרה באופן אישי. שלוש המילים שחתמו את הדיווח ברדיו — "המחדל עוד ייחקר" — הבהירו להורים ולסבו של גור, תא"ל (במיל') אסף אגמון, שמשהו בסיפור שסיפרו להם נציגי צה"ל לא מתחבר.
כדי להבין במה דברים אמורים פתחו בני המשפחה האבלים את הטלפונים שלהם בפעם הראשונה באותו בוקר, והחלו לעקוב אחר הדיווחים. גור, נכתב בהם, נפל בהיתקלות עם לוחמי חזבאללה שארבו לכוח צה"ל שאליו הצטרף "ארכיאולוג בן 71" לצורך בדיקת כתובת עתיקה במבצר צלבני מעבר לגבול.
ארבע שעות לאחר מכן, בשעה 12 בצהריים ביום ההלוויה, מספר הסב אגמון, הגיע לבית משפחת קהתי קצין בדרגת רב־סרן, סמג"ד במילואים. הוא סיפר שהגיע במקום מפקדיו של קהתי שנותרו בלבנון, ותיאר בפני בני המשפחה קרב גבורה "שייכנס למורשת גולני, כמו תל פאחר וכיבוש החרמון". "בנכם היה גיבור שבגיבורים", אגמון נזכר שאמר להם. רון, אביו של גור ששירת בעבר כמ"פ בגולני ונלחם במלחמת לבנון השנייה, שאל אותו בשקט: "מה עשה שם אדם בן 71?". התשובה, לדברי אגמון, היתה "לפעמים אנחנו לוקחים אנשי מקצוע לייעוץ טופוגרפי". אך כשנשאל מדוע אותו אדם — חוקר ארץ ישראל זאב "ז'אבו" ארליך שנהרג גם הוא בהיתקלות — היה בחזית, החל הסמג"ד לגמגם. בשלב זה מעיין קהתי חתכה את השיחה: "תודה רבה, לא נרצה להעמיס על הילדים", אמרה לו.
אגמון הנרעש לקח את הקצין לחדרו של גור כדי לשוחח עמו בפרטיות. "אני מעריך את האומץ שלך לבוא ולספר למשפחה שלוש שעות לפני קבורה אבל אני מבקש ממך דבר אחד — תגיד למפקדים שלך: אל תשקרו. תגידו שאתם לא יודעים, תגידו שזה תחת חקירה — אבל אל תשקרו", הוא מספר שאמר לקצין.
במוצאי שבת, שלושה ימים לאחר האסון, הגיע לבית משפחת קהתי קצין שהיה בזירה — סא"ל (במיל') אורי ספיר, מנהל הלחימה של גולני. לדברי בני המשפחה, הוא הציג את עצמו כאב לשישה ילדים ממושב נטור ברמת הגולן, והדגיש שהוא חבר קרוב של ראש מטה החטיבה, אל"מ, (במיל') יואב ירום, שהיה הקצין הבכיר בשטח ושנפצע בעצמו בהיתקלות. ספיר, מספר אגמון, תיאר בפניהם קרב הרואי שכלל כוח פלוגתי ושנעשה בו שימוש בריכוך ארטילרי, במיסוך עשן ובמזל"טים, אך הכחיש כי הוא, המח"ט והמג"ד היו מודעים לכך שארליך הצטרף לכוח. לטענתו, רק לאחר ההיתקלות הם הבינו שאל החיילים התלווה אזרח.
כמה ימים לאחר מכן ביקרו בבית משפחת קהתי המח"ט והמג"ד של גור שחזרו על אותה גרסה, אך בתום השבעה הגיעו אל ההורים חבריו של גור מהמחלקה. הסיפור שהם סיפרו היה שונה לחלוטין מזה שסיפרו הקצינים הבכירים. "סיפור על הפקרה", מכנה אותו אגמון.
אגמון (77), טייס קרב מעוטר, התבלט בשנים האחרונות כאחד מפעילי המחאה הנחושים ביותר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומותו של נכדו האהוב חידד אצלו את תחושת הדחיפות במאבקו על צביונה של המדינה. כך, מיד לאחר שהוא וחתנו שמעו לראשונה את חבריו של גור, החלו השניים בתחקיר עצמאי לבירור נסיבות מותו.
"אנחנו כבר יותר מ־7 חודשים מאז האסון, ועדיין אין מסקנות של חקירת מצ"ח לגביו, וגם לא מסקנות סופיות של התחקיר המבצעי", אומר אגמון בתסכול. "מה שברור לגמרי הוא שהנטיה האינסטינקטיבית של צה"ל מרגע שהאסון קרה היתה למרוח, לטייח. הצבא הגדיר את מה שקרה כאירוע מבצעי שבמהלכו התרחש מקרה טרגי, מסגר את גור כגיבור וקיווה שמכיוון שאנחנו משפחה ערכית שאצלה הגנת המדינה היא ערך עליון, נתנחם בכך, ואולי זה יקל עלינו להתמודד עם האובדן".
אלא שזה לא מה שקרה.
"לא. כי אנחנו יודעים את רוב העובדות, והן מאוד ברורות, על אף שמה שאנחנו יודעים מבוסס רק על מה שהחיילים סיפרו. זה מה שהופך את המצב לכל כך קשה — הגרסה שלהם סותרת את השקרים שסיפרו לנו מפקדים בכירים מאוד, בניסיון לחפות על האסון הזה. מנקודת מבטי, זה ברור לגמרי: מה שהוביל למותו של נכדי גור הוא הפקרה — מבצעית, פיקודית ומוסרית. אני לא אומר את זה בקלות דעת אלא אחרי שעברתי על כל העובדות, דיברתי עם כל החיילים ושמעתי את הסיפור שוב ושוב. זה בלתי נסבל".
"למחרת ההלוויה קיבלתי הודעה מישראל הראל, ששלח לי ציוץ של עמית סגל: 'אזרח מבוגר מקבל פנייה מצה"ל כדי לסייע במשימה מבצעית, ובמהלכה נהרג. אבל בגלל שהוא חובש כיפה ומתנחל - יוצאים נגדו'. עוד לא יבשה האדמה על הקבר של גור - וכבר מישהו מנסה לשכתב את הנרטיב"
5 צפייה בגלריה
זאב (ז'אבו) ארליך (מימין) וקהתי. "ז'אבו לא היה חייל. הוא לא היה אמור להימצא בלבנון, וכל שרשרת האירועים החלה ממנו"
(צילומים: דובר צה"ל)
עניין משותף בעתיקות
הגרסה של אגמון להשתלשלות האירועים מתארת כיצד ארליך, מתנחל מעפרה שכבר שנים אינו משרת במילואים, נכנס ללבנון כשהוא לבוש במדים אף שכלל לא חויל (חיולו נעשה בדיעבד, לאחר מותו, והוא הוכר כחלל צה"ל — א"ל), ובלי שקיבל אישור רשמי לכך. לדברי אגמון, כשבוע לפני האסון הגיע ארליך לגדוד אחר של גולני כדי "לחזק את רוח הלוחמים", כפי שהגדיר זאת ירום לאחר מכן. אגמון אומר שארליך שמע על קיומה של כתובת על קיר מבצר צלבני בסמוך לכפר שמע שמעבר לגבול, ופנה לירום שאותו הכיר על רקע עניינם המשותף בעתיקות, כדי לאפשר לו להתרשם ממנה. ירום, טוען אגמון, נענה לבקשה, וכדי להוציא אותה אל הפועל יצר קשר עם המ"פ של גור, שבתורו פנה למג"ד וביקש אישור לצאת לפעולה מבצעית. תכליתה: סריקת מסגד סמוך למבצר, שבו נהרג חמישה ימים קודם לכן חייל ממחלקת בני הישיבות בפלוגה שבה שירת קהתי.
בבוקר 20 בנובמבר, אומר אגמון, הופיע ירום בשטח והסתובב בין הלוחמים, ואחריו הגיע ארליך — אזרח מבוגר שהחיילים אומרים שלא הכירו. המ"פ, שהכיר את ירום, הרכיב כוח משימה קטן: שבעה חיילים מהפלוגה שאליהם הצטרפו מאוחר יותר חמישה חיילים נוספים ממחלקת בני הישיבות. מעדויות החיילים שהיו בשטח, אומר אגמון, עולה שכאשר הכוח המאולתר הגיע למסגד שבמתחם שבו נמצא גם המבצר העתיק, ארליך עלה על גגו והתעלם מכך שהם התריעו בפניו בצעקות כי הוא חושף את הכוח לצלפי חיזבאללה. בתוך המסגד ארליך צילם כתובות מקוראן שמצא ואת גופתו המרקיבה של מחבל שנהרג בהיתקלות שאירעה בו ימים אחדים קודם לכן. התנהגותו, לטענת אגמון, הרגיזה את חיילי מחלקת בני הישיבות שאיבדו את חברם באותו מקום עד כדי כך, שהם התיישבו בבית הקברות הסמוך, ממורמרים.
כשהכוח יצא מהמסגד והחל לעשות את דרכו בחזרה לבסיס, נטען בתחקיר של אגמון, ביקשו ירום וארליך להיכנס גם למבצר הסמוך. המ"פ הורה לרוב חיילי הכוח להמתין מאחור והמשיך קדימה עם הקשר שלו, עם ירום ועם ארליך. הם לא וידאו שהמבנה העתיק טוהר קודם לכן, ואכן בין קירותיו העבים ארבו לכוח הקטן שני מחבלים שפתחו לעברו באש. ארליך נפגע ראשון מהירי והמ"פ נפצע קשה מיד לאחר מכן. ירום, שנורה ברגלו, חילץ את עצמו למקום בטוח יותר. לפי עדותו של אחד הלוחמים בכוח שהתראיין לתוכנית "המקור" ששודרה בערוץ 13 בדצמבר, הרמ"ט כלל לא השיב אש לעבר המחבלים. "הוא היה בהלם מוחלט", סיפר שם.
מיד לאחר ההיתקלות הצליח הקשר לגרור את המ"פ למחסה והחל לזעוק לעזרה. קהתי, החובש הפלוגתי, רץ קדימה עם אחד המפקדים הזוטרים בכוח כדי לסייע, אך בדרך אל הפצועים פגע כדור בחזהו. הוא נעצר לרגע, אבל המשיך. כשהגיע אל המ"פ מיד לאחר שדיווח בקשר "נפגעתי באפוד, לא חדר", הוא התמוטט לידו.
כשכוח החילוץ בפיקודו של המג"ד קיבל את הדיווח על ההיתקלות, כך על פי התחקיר העצמאי של אגמון ושל חתנו, הגיעו אנשיו למסגד שבו הכוח שנתקל במארב היה אמור להיות, אך לא מצא בו איש. רק עם הגעתם למבצר הסמוך הם מצאו בו את הפצועים. את חייו של המ"פ שנפגע בעורק ראשי הם הצליחו להציל, אבל קהתי וארליך — שבתחילה נחשד כמחבל — כבר היו ללא רוח חיים.
"צריך להבין שתופעה כמו ביבי אי אפשר למתן. אותו ואת הביביזם חייבים למגר. אתה לא יכול לחבור לתופעה כזאת ולנסות לרכך אותה. ביבי הוא אדם ללא ערכים, ללא מוסר וללא שום עכבות. אי אפשר למתן אותו, בדיוק כמו שאי אפשר למתן את דונלד טראמפ"
5 צפייה בגלריה
אגמון מקבל דרגות תא"ל מאביו יהושע ומהרמטכ"ל אהוד ברק, 1991. "הפוליטיקאים ויתרו על שימוש במחאה כמנוף פוליטי"
(צילום: לע"מ)
מרוץ נגד הזמן ועלבונות
לאחר שתמונת ההיתקלות נפרסה בפניהם על ידי החיילים, הסב והאב היו המומים. "כשהחתן שלי", אומר אגמון, "אמר לחברים של גור שסא"ל ספיר תיאר לו קרב נגד כוח אויב גדול שכלל ריכוך ארטילרי ומיסוך עשן, החברים נדהמו: 'על מה אתה מדבר? אולי הוא מתבלבל עם קרב אחר', הם אמרו לו". הסתירה בין שתי הגרסאות גרמה למשפחתו של קהתי לחוש כי "שיקרו לנו — ובגדול", כפי שמאשים אגמון, ומאותו רגע החל מרוץ נגד הזמן. אגמון גילה שהרמטכ"ל אז, הרצי הלוי, אמור היה לקבל בתוך ימים אחדים את מסקנות התחקיר המבצעי שקבע כי ההיתקלות היתה חלק מפעולה מבצעית לגיטימית, עם "תקלות מינהלתיות קלות". עו"ד רן הוכברג, לשעבר הסנגור הצבאי הראשי, הבהיר לו כי "אם ייקבע רשמית שמדובר באירוע מבצעי — אף חייל לא יעז לספר את האמת. זה יגמור גם את חקירת מצ"ח".
אגמון פנה מיד לפצ"רית ולרמטכ"ל ודרש לעצור את פרסום התחקיר עד שתסתיים חקירת מצ"ח והמשפחה תיחשף לממצאיה. במקביל, המכתב נשלח גם לתקשורת. בעקבות הלחץ, צה"ל הודיע שהצגת התחקיר לרמטכ"ל נדחתה כדי לערוך בו השלמות. בד בבד, המשפחה העבירה את כל ההקלטות, העדויות והמסמכים שברשותה ישירות למצ"ח, לאחר שבלשכת אלוף פיקוד צפון סירבו להתחייב לבקשתה להעביר את המידע במלואו. לאחר שהפרסום הביא לכך שחיילים נוספים מסרו למשפחה את עדותם לגבי האירועים, התמונה התבהרה מבחינתה: ההיתקלות לא היתה חלק מקרב הרואי אלא פעולה מאולתרת, חסרת אחריות, שהביאה למותם המיותר של שני בני אדם.
בזמן שאושפז לאחר פציעתו ניסח ירום מכתב התפטרות, שבו טען שארליך הוזמן להצטרף לכוח כחלק ממשימה מבצעית — אף שבפועל החוקר האזרחי לא חויל ולא קיבל את האישורים הנדרשים כדי להיכנס לשטח שבו התנהלה לחימה. אגמון מגדיר את מכתבו של ירום "שקרי לחלוטין", וסבור כי הוא נכתב לאחר קבלת ייעוץ משפטי ונועד לתאר את האירוע כמבצעי כדי למנוע אחריות פלילית.
אל גילוי הנסיבות שהביאו לנפילת נכדו התווסף כמעט מיד עוד עלבון, שאותו אגמון לא צפה. "למחרת ההלוויה, בשש בבוקר, קיבלתי הודעה מישראל הראל לווטסאפ האישי שלי", הוא נזכר. "הוא שלח לי ציוץ של עמית סגל שכתב: 'אזרח מבוגר מקבל פנייה מצה"ל, עוזב את כל עיסוקיו כדי לסייע במשימה מבצעית, ובמהלכה נהרג. אבל בגלל שהוא חובש כיפה ומתנחל — יוצאים נגדו'.
"קראתי את זה ולא האמנתי. עוד לא יבשה האדמה על הקבר של גור — וכבר מישהו מנסה לשכתב את הנרטיב. הראל כנראה הבין שאני לא עוקב אחרי סגל, אז הוא דאג לשלוח לי את זה בעצמו. בשש בבוקר. יום אחרי שקברנו את הנכד שלי", אומר אגמון.
אתה בעצם אומר שאת ההתעקשות שלכם לחשוף את האמת ניסו לצייר כתגובה פוליטית בגלל שאתה פעיל במחאה.
"בחנוכה השנה ארגנה המועצה אזורית שומרון ערב הוקרה מיוחד לזכרו של ארליך, ואנחנו, שפוצצנו את הערב בגלל השתתפותו של מח"ט שומרון בו, קיבלנו קריאות מהקהל: 'אתם! עם ההפגנות שלכם — זה בגללכם! דיברתם מספיק, תעופו!' ניסו למסגר את המחאה שלנו כבעלת אג'נדה פוליטית, בדיוק כמו שעשה סגל. כאילו שאנחנו לא מחפשים תשובות אלא רק לנגח — ולא בגלל שהשתתפות של המח"ט בערב ההוקרה היא חציית קו אדום שהיא טעות מוסרית ופיקודית. ז'אבו לא היה חייל. הוא לא היה אמור להימצא בלבנון, וכל שרשרת האירועים החלה ממנו. עצם קיומו של טקס כזה בזמן שהחקירה עדיין פתוחה, ועוד בנוכחות של מפקד בכיר, מקבע את הנרטיב השקרי עוד לפני שמיצו את הדין".
לאחר שידור תחקיר "המקור" בדצמבר על אודות ההיתקלות, נפגשו בני המשפחה עם הרמטכ"ל, לבקשתו. את המפגש מתאר אגמון כ"דבר הכי טראומטי אחרי הרגע שבו הודיעו לנו על הנפילה של גור", משום שגם אחריו חשה המשפחה שצה"ל לא חולק עמה את כל המידע שברשותו — וגם משום שלתחושתה לא נשמעה בו אמירה ברורה שמגנה את עצם נוכחותו בשטח של אזרח.
"כשצעקתי על ביבי במשפט שלו, בא אליי עמית חדד, העורך דין שלו, ואמר: 'אני רוצה להביע את השתתפותי בצערך וללחוץ את ידך'. אמרתי לו: 'לא רוצה את ההשתתפות שלך בצערי, ולא רוצה שתחזיק לי את היד. אתה האויב שלי. אתה מגן על מי שבגללו שילמתי בחיים של הנכד שלי"
5 צפייה בגלריה
אמיר השכל (מימין) ואגמון בהפגנה מול משטרת שדרות לאחר שנעצר ונפצע בכתפו, יוני 2023. "הדור שלי הפקיר את המגרש הפוליטי"
(צילום: באדיבות המרואיין)
5 צפייה בגלריה
אגמון מטיח בראש הממשלה "תוריד את סיכת החטופים" במהלך הפסקה במשפטו של נתניהו בתל אביב במרץ
(צילום מסך מתוך פייסבוק)
קולו של "הדור שהתעורר"
אגמון נולד ביום הכרזת המדינה וגדל בקריית חיים, בן להורים שהיו ממקימי קיבוץ בית השיטה. הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה, התגייס לנח"ל המוצנח ונלחם במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התנדב לקורס טיס, השלים אותו בהצלחה במגמת קרב והחל מסלול שירות ארוך בחיל האוויר. בקריירה שנמשכה 31 שנה שירת כטייס קרב, נפצע קשה בטיסת אימון ועבר הסבה לתפקיד טייס תובלה, זכה בצל"ש על השתתפותו במבצע חשאי הרחק מגבולות המדינה, פיקד על בסיס לוד, עמד בראש מערך התובלה של חיל האוויר, ולבסוף כיהן כנספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון ביפן ובדרום קוריאה. לאחר שחרורו ניהל את המרכז הבינתחומי בהרצליה והיה ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל. בעשור האחרון היה אגמון מעורב בפרויקטים חינוכיים וחברתיים, ובשנים האחרונות הפך לדמות בולטת במחאה נגד ממשלות נתניהו — תחילה במחאת בלפור, ובהמשך גם במחאת המילואימניקים. לפני כמה חודשים הוציא לאור את ספרו "למי קראתם בוגד", שמתעד בגוף ראשון את הדרך שעבר כאחד ממובילי המחאה ומפנה זרקור אל פועלם של המוחים המבוגרים — "הדור שהתעורר", כלשונו. הספר, שכבר הודפס בשלוש מהדורות, ומתאר את הקריירה של אגמון, את החלטתו להצטרף בגיל מבוגר למחאה נגד נתניהו, את הקשיים והאכזבות בהם נתקל וגם את האינטריגות הפנימית ואת הוויכוחים בין קבוצות המחאה, עתיד להיות מהראשונים שייצאו בהוצאת "כנרית" המתמחה בספרי שמע שמקריאים שחקנים ושכוללים אפקטים קוליים.
הטרגדיה המשפחתית והאכזבה הקשה מצה"ל לא גרמו לאגמון למתן את פעילותו. הוא לא הפסיק לרגע להפגין, לנאום ולמחות נגד נתניהו בכל מקום שאליו הצליח להגיע — כולל באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב שבו מתנהל משפטו של ראש הממשלה. כטייס לשעבר הוא גם מותח כיום ביקורת נוקבת על היציאה למלחמה נגד איראן. "נצא מנקודת הנחה מקילה, שהיו ידיעות על כך שאיראן עומדת להשיג פצצה גרעינית בתוך ימים או שעות. ונגיד גם שאנחנו מקבלים את ההנחה שפצצה גרעינית בידי איראן היא איום קיומי על מדינת ישראל. אני לא מקבל את שתי ההנחות האלה, אבל לצורך הדיון נניח שהן נכונות. אם כך, כמנהיג המדינה אתה חייב לרכז את כל הצבא, את כל חיל האוויר, את כל המוסד ואת כל כוחות המודיעין וההגנה שלך למשימה הזו. וכדי שזה יקרה — אתה מוכרח לסיים מיד את המערכה בעזה. להגיע להסכם — גם אם הוא קשה ומכאיב — לשחרור החטופים, לייצב את הזירה הדרומית, להחזיר את חמש האוגדות שנמצאות בעזה לגזרות הלבנונית, הסורית, יהודה ושומרון — שם הן יידרשו אם תתפתח מערכה כוללת.
"מה שקרה במקום זה שנמשכת חקיקה שמפוררת את החברה ומחלישה את הסולידריות בעורף. הציבור לא מוכן, לא מגויס נפשית ומנטלית, וכבר אפשר לראות את השחיקה בעמידות החברתית. כך לא יוצאים למלחמת קיום. בטח לא למלחמה שעלולה להתפתח למלחמת התשה מול מעצמה אזורית עיקשת שעומד מולה ראש ממשלה חסר ביטחון עצמי, שמצהיר מעל חורבות סורוקה שנפיל את המשטר בטהרן".
בוא נחזור להתחלה, כיצד הפכת לפעיל מחאה?
"ב־2016 הוזמנתי לפגישה אצל שכנתי בסביון, הפזמונאית תלמה אליגון, שבה גיליתי שמרכז רבין נסוג מכוונתו לקיים בכיכר רבין עצרת לציון הרצח, מתוך חשש לאובדן תקציבים מהממשלה. ממשלת נתניהו — באמצעות שר החינוך אז נפתלי בנט — ניסתה לחסל את האירוע ולהחליפו ב'שולחנות דמוקרטיים'". גייסתי רמטכ"לים לשעבר, שופטים בדימוס ואנשי רוח, ובניתי מסר ממלכתי נגד הפוליטיזציה של צה"ל ובתי המשפט. אלא שדליה רבין — יו"ר מרכז רבין — לחצה על משתתפים מרכזיים לפרוש, כך שנאלצתי לבטל את העצרת. אני מאמין שהיא עשתה את זה מחשש לקיצוץ בתקציב של מרכז רבין, שממנו היא גם מקבלת את משכורתה. מי שהצילה את העצרת היתה מפלגת העבודה, אז בראשות יצחק הרצוג. הכי הפריע לי היה לראות איך הצליחו להכניע את משפחת רבין, ואיתה גם גופים כמו תנועות נוער, שפשוט קיפלו את הדגל. לא האמנתי שזה ייתכן".
אתה מתאר התקרנפות.
"בדיוק. אתה נוגע בלב הבעיה. גם היום כשאני מנתח את המציאות אני מבין: הבעיה היא שלנו. של מי שעדיין מאמין בערכים שעליהם קמה המדינה — דמוקרטיה, שוויון, ממלכתיות. זה לא בן גביר ולא סמוטריץ'. הם עושים בדיוק את מה שהם אומרים שיעשו. הבעיה היא שאנחנו נתנו להם את הכוח כי היתה לנו הנהגה חלשה, מתקרנפת, כזו שמפחדת לעמוד על עקרונות. מנהיגות שמתכופפת במקום להתייצב. אז כשאני נשאל מה באמת מטריד אותי — זה לא מה שביבי עושה. זה מה שאנחנו לא עושים. תסתכל על האופוזיציה: אין קול, אין כיוון, אין חזון. יש ואקום — וזו הסכנה האמיתית".
למה לדעתך נוצר ואקום?
"כי הדור שלי הפקיר את המגרש הפוליטי. גדלנו בבתים שבהם ההורים שלנו חינכו אותנו לערכים. אמרו לנו: תלמדו, תבנו את הארץ, תהיו מדענים, מורים, לוחמים — רק דבר אחד אל תעשו: אל תלכו לפוליטיקה. פוליטיקה זה מקום מלוכלך".
5 צפייה בגלריה
אגמון (מימין) עם ראש הממשלה יצחק רבין בביקור ביפן ב־1994. "לאופוזיציה אין קול, אין כיוון, אין חזון"
(צילום: לע"מ)
התחושה הזו קיבלה תוקף מוחשי כשאגמון הגיע לפני כעשור לאירוע לציון 50 שנה לסיום לימודיו בתיכון. "הסתכלתי סביב: 270 בוגרים שבהם חתן פרס ישראל, שגרירים, עיתונאים, מדענים, רופאים, בכירים ברפא"ל ובטכניון, אבל אף אחד לא הלך לפוליטיקה. אפילו לא לפוליטיקה מקומית. כשנתנו לי לדבר בטקס, אמרתי את זה בפה מלא: הפקרנו את השדה הזה. לגמרי", הוא אומר.
תחושת הייאוש הזו גרמה לאגמון לפנות לחברים מהצבא ומהשירות הציבורי ולהקים עמם בתחילת 2018 תנועה פוליטית ששמה מהפך בשביל ישראל. אנשי המיזם התכוונו לאתגר את ההגמוניה הפוליטית בישראל מכיוון המרכז־שמאל, אך עד מהרה החזון קרס. 60% מחברי האספה המייסדת של התנועה החליטו להקים מפלגה עצמאית אבל בסופו של דבר ויתרו על הרעיון. אגמון ואחרים החליטו להצטרף למפלגת העבודה בהובלת אבי גבאי. "עבדתי שנתיים כדי להביא מתפקדים למפלגה שמראש היתה מותג שלילי", אומר אגמון בגילוי לב.
בבחירות שנערכו באפריל 2019 קיבלה מפלגת העבודה בראשות גבאי שישה מנדטים בלבד. כשעלתה אפשרות שגבאי יחבור לממשלה שהרכיב נתניהו, אגמון הרגיש נבגד ונפגש עם היו"ר. "אמרתי לו — תראה, יש לפחות אלפיים איש שאני בעצמי עברתי אצלם, אחד־אחד, ואמרתי שאתה לעולם לא תשב עם ביבי ועכשיו זה מה שאתה מתכוון לעשות. אז או שיצאתי שקרן, או טמבל, אבל תסביר לי למה". התשובה שקיבל מגבאי, הוא אומר, גרמה לו להתפכח. "'אסף', הוא אמר לי, 'הגעתי למסקנה שאי אפשר לנצח את ביבי. הדרך היחידה היא לנסות להשפיע מבפנים'. ופה, בפעם הראשונה בחיים, הבנתי את המשמעות של הביטוי 'להישתל בכיסא'. ראיתי מול העיניים מה קורה כשאדם מאבד את תחושת השליחות, ובמקום זה נאחז בכוח".
לא היה עדיף לדעתך לשבת עם נתניהו במקום לדחוק אותו לידי בן גביר וסמוטריץ' מאוחר יותר?
"צריך להבין שתופעה כמו ביבי, אי אפשר למתן. אותו ואת הביביזם חייבים למגר. אתה לא יכול לחבור לתופעה כזאת ולנסות לרכך אותה. וזאת בדיוק הבעיה של המחנה שלנו — אנשים לא מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. ביבי הוא אדם ללא ערכים, ללא מוסר, וללא שום עכבות. הוא תמיד יפעל לפי ערכים שאתה בכלל לא מסוגל להבין, או בדרכים שאתה לא מסוגל לתפוס. אי אפשר למתן אותו בדיוק כמו שאי אפשר למתן את דונלד טראמפ".
כשהיה לו פחות כוח, הוא היה יותר מתון.
"נכון, אבל מתי יהיה לו פחות כוח? כשאני אלחם בו, לא כשאני אחבור אליו. כשאתה איתו, אתה נותן לו כוח ולגיטימציה. אני אתן לך דוגמה: מי מנרמל את ינון מגל ואת עמית סגל? בן כספית. הוא יושב איתם באולפן של 103FM. אני בחיים לא הייתי יושב איתם באותו חדר. כשצעקתי על ביבי בהפסקה במשפט שלו, בא אליי עמית חדד, העורך דין שלו, ואמר לי: 'אני רוצה להביע את השתתפותי בצערך וללחוץ את ידך'. אמרתי לו: 'לא רוצה את ההשתתפות שלך בצערי, ולא רוצה שתחזיק לי את היד. אתה האויב שלי. אתה מגן על מי שרוצה להרוס לי את החיים. על מי שבגללו אני שילמתי בחיים של הנכד שלי'. מול מישהו כמו ביבי, הסיסמה 'רק לא ביבי' היא הכי נכונה בעולם. זה כמו שתגיד 'אני נגד הרוע — אז אולי אתחבר לרוע כדי למתן אותו?' לא! ברגע שאתה מתחבר לרוע — אתה חלק מממנו. אתה מכשיר אותו. הסכנה הקיומית למדינת ישראל כיום היא לא איראן, חמאס או חזבאללה. היא כאן, בתוכנו — הביביזם".
כשהמאבק עלה לירושלים
אכזבתו מהפוליטיקה הממוסדת גרמה לאגמון לחבור לפקודו מחיל האוויר, תא"ל (במיל') אמיר השכל, שבאותה תקופה כבר התבלט כפעיל מחאה נחוש ועיקש. בתחילת 2020 הם נפגשו והבינו שהגיעו בנפרד לאותה מסקנה: המאבק חייב לעבור לירושלים, מול בית ראש הממשלה. "הרעיון היה פשוט אבל חזק — נאזוק את עצמנו לשערי בלפור וכך נעורר את דעת הקהל. תיאמנו את זה כמו מבצע צבאי כי חששנו שיגלו ויעצרו אותנו, ולכן גם לא שיתפנו צעירים — כדי לא לפגוע להם בעתיד. מה שקרה זה שהשוטרים לא הצליחו לפתוח את האזיקים, וכשמפקד המחוז הבין שאין מה לעשות, הוא אמר: 'תנו להם להתייבש בשמש' וכך היה. נשארנו שלוש שעות בשמש, מול מצלמות". מאוחר יותר הצטרף אגמון לחברו שהכריז על שביתת שבת מול מעון ראש הממשלה, ונוכחותם הקבועה במקום במשך עשרה חודשים היוותה את גרעין תנועת המחאה שהתפתחה. לטענת אגמון, היא גם הניחה את התשתית לנפילת ממשלת נתניהו ולהקמת ממשלת השינוי ביוני 2021.
כיום, הוא סבור שהיה תמים. "האמנתי שברגע שנתניהו ייפול, המדינה תחזור למסלול. היום אני מבין שהריקבון עמוק בהרבה, וש'רק לא ביבי' כבר לא מספיק. כשהפוליטיקאים ויתרו על שימוש במחאה כמנוף פוליטי הם ויתרו על הכוח שלה. לפיד, גם כשהפך לראש ממשלה, הונחה לא לעסוק בדבר מלבד התנהלות ממלכתית. הוא היה ראש ממשלה מצוין אבל מכיוון שהוא לא התעסק בפוליטיקה, הוא נותר ללא בסיס כוח. גנבו לו את הסוסים והוא נשאר לבד. הראשונים שהבינו את זה היו נעמה לזימי וגלעד קריב. הם במחאה. הם ממנפים אותה כדי שהיא תהפוך לכוח פוליטי שלהם".
מה עם אנשי יש עתיד והמחנה הממלכתי?
"גם כשהפוליטיקאים שלהם באו להפגנות, הם היו נואמים והולכים. לא נשארים לשמוע את הנואמים האחרים, לא מסתובבים עם הקהל. וזה הרי אל"ף בי"ת של מנהיגות. זה כמו ללכת לבר מצווה או לחתונה — אנשים רוצים להרגיש קשר אישי. הם לא הבינו את זה. בני גנץ למשל אמר לי שהוא לא בא להפגנות כי אנחנו יורדים לאיילון ועוברים על החוק. בחייך! הממשלה הזאת עושה עבירות פי אלף יותר חמורות. ניסיתי להסביר לו שאני לא שולט באנשים שירדו לאיילון, ושיש מפגינים שחושבים שזה מה שצריך לעשות. אז מה, בגלל זה אתה לא במחאה? הוא גם אמר לי שפעם הוא יצא מהכנסת כדי לדבר עם אנשים ומישהי צעקה עליו, אז הוא החליט לא לצאת יותר. מה אתה, ילד?! זה תפקיד של פוליטיקאי. יאיר גולן הבין את זה — הוא נמצא גם במחאה וגם בפוליטיקה, ולכן הרבה יותר מזדהים איתו. זה מה שלפיד וגנץ היו צריכים לעשות, אם הם באמת רצו להחליף את ביבי. זו גם אחת הסיבות שכתבתי את הספר — כי חייבת להיות תנועת מחאה במדינה. גם אם תקום מחר ממשלה טובה, בכל פעם שהיא תעשה משהו שלא מקובל על הציבור, צריכה להיות מחאה נגדה. זה חלק מדמוקרטיה. וזה לא קיים פה".
מדובר צה"ל נמסר: "בעקבות המקרה נפתחה חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת אשר עודנה מתנהלת. במסגרת החקירה מתבצעות פעולות רבות ובסיומה יועברו הממצאים לבחינת הפרקליטות הצבאית. כמו כן, בוצע תחקיר פיקודי שסוכם על ידי הרמטכ"ל לשעבר והוצג לרמטכ"ל".
אל"מ (במיל') יואב ירום מסר: "אני מצר מאוד על הטרגדיה ומשתתף בצערה של משפחתו של גור קהתי ז"ל. לגופם של דברים, אני משתף פעולה באופן מלא עם התחקיר של צה"ל ועם חקירת מצ"ח".
דליה רבין לא היתה מעוניינת להגיב לכתבה.
