סגור
חתיכת שבוע
3.7.2025

3.7-27.6: השבוע של זיני, עודה, דמי ההבראה ושוק התעסוקה




הדחת עודה
אופוזיציה מטומטמת
ההליך להדחת יו"ר חד"ש איימן עודה יוצר דמוקרטיה חדשה, שבה חופש הביטוי קיים רק למי שחושב כמו הרוב. עודה אומר מה שבוחריו חושבים. במדינה שבה גזען כמו איתמר בן גביר יכול להיות השר לביטחון לאומי, קשה לראות איך דווקא האמירות של עודה חוצות את הקו האדום.
אלא שברור שלמהלך של קואליציית ההפיכה יש מטרה נוספת. 5 מנדטים של הציבור הערבי הלכו בבחירות הקודמות לאיבוד (בל"ד) או נשארו בבית. בבחירות הקרובות יש סיכוי סביר שהערבים ינהרו לקלפיות בהמוניהם למען רשימה מאוחדת ונגד ממשלת החורבן והגזענות. המהלך להדחת עודה מיועד להשפיל אותם, להראות להם שממילא אין להם סיכוי, ולהשאיר אותם בבית. הקולות של הערבים עשויים להכריע את גורל הבחירות. הם אפילו יכולים להכריע אם למחנה הדמוקרטיה יהיה רוב בלי המפלגות הערביות. לכן העובדה שהמחנה הממלכתי ויש עתיד משחקות את המשחק הביביסטי לא רק מביכה מצד מפלגות שמתיימרות לתמוך בחופש ביטוי, היא גם מטומטמת. // שחר אילן
2 צפייה בגלריה
להב הלוי 03.07.25 מוסף
להב הלוי 03.07.25 מוסף
(צילום: אבי מועלם)
זיני
סכנת המשיחיות
ח״כ משה סעדה הסביר שלשום מדוע היועצת המשפטית לממשלה מתנגדת למינוי דוד זיני לראש שב"כ: "הוא מאמין בביאת המשיח והיא לא". בנימוקיה — הרשמיים לפחות — של היועצת אין זכר למשיח, ועדיין, אמונתו המשיחית של זיני, שהתומכים במינויו השתוללו שלשום בדיון על חוקיות המינוי בבית המשפט העליון, מעוררת דאגה. אחד מתפקידי שב"כ לפי חוק הוא לשמור על "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו". תפקיד מרכזי אחר שלו הוא להתמודד עם חבית הנפץ של יחסי יהודים ופלסטינים בשטחים.
והנה, על רקע שתי משימות אלה ביצעו השבוע מחבלים יהודים פיגוע בחיילי צה"ל. בתקשורת מתקשים להחליט על מילה מתאימה עבורם: טרוריסטים, נערי גבעות, עשבים שוטים, ״מתַּגברים" ועוד. אבל נדמה שעל דבר אחד אין מחלוקת — כל החבר'ה האלה הם משיחיסטים: מאמינים־על־מלא בביאת המשיח.
אז חלילה מלזהות בהם את זיני, אבל האם הוא רואה בהם סכנה אמיתית לדמוקרטיה? האם הוא רק משיחיסט "תיאורטיקן" ולא פעיל מעשי כמותם? האם המשיחיסט שבו לא יפעל בנחישות הנדרשת כדי להדביר את הסכנות שנשקפות מהם לדמוקרטיה וליחסים הנפיצים בשטחים? // משה גורלי
2 צפייה בגלריה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הקיצוץ בדמי ההבראה
העושק השקוף נמשך
מי שיפתח את תלושי המשכורת של יוני, ככל הנראה יחייך בשביעות רצון: נוסף על השכר הרגיל, רוב השכירים מקבלים ביוני תוספת ימי הבראה שיכולה להגיע ל־4,239 שקל. אלא שהחיוך הזה הוא בדיוק מה שראה לנגד עיניו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', כשחיפש דרך לפגוע בציבור בלי שהוא ירגיש זאת.
בתחילת השנה החליטה הממשלה, בתיאום עם ההסתדרות, להפחית ב־2025 יום הבראה לכל עובד ולהקפיא את ערכו של כל יום הבראה — מהלך שנעשה גם בשנה שעברה. המשמעות: כל עובד הפסיד החודש בין 548 ל־761 שקל (יום הבראה שנמחק, והקפאת גובה ימי הבראה שנותרו). לכן, הפעם דמי הבראה הם לא תוספת נחמדה למשכורת אלא המחשה למיומנות הממשלה בהכשרת אי־השוויון בנטל וטשטוש המחיר הכלכלי של התנהלותה. לא רק מחיר המלחמה משתקף כאן, אלא גם, או בעיקר, סדר העדיפויות של הממשלה: במקום לבטל כספים קואליציוניים ומשרדים מיותרים, היא בחרה להעמיק את הפגיעה באוכלוסייה העובדת, שגם כך נאנקת תחת עליות מחירים ונטל השירות הצבאי.
אילו רק ימי ההבראה היו הבעיה, ניחא — אלא שהפגיעה השקטה בשכר העובדים נמשכת גם באמצעות הקפאת מדרגות מס הכנסה ושווי נקודות הזיכוי. התוצאה: אנחנו משלמים יותר מס. ואם נמשיך שלא לשים לב לכך, תהיו בטוחים שהממשלה תמשיך למצוא עוד דרכים לפגוע בנו, בעודנו מחייכים. // שקד גרין ערבה

חוסן המשק במלחמה
זמן להודות לכלכלנים
על המבצע המוצלח באיראן כמעט כולם כבר קיבלו או לקחו קרדיט, אבל מעצבי המדיניות הכלכלית בעשורים האחרונים, שהתעקשו על גירעון נמוך, ממשלה רזה, התערבות יעילה ומינימלית בכוחות השוק וצמצום תמריצים שליליים בשוק התעסוקה — לא זכו למילה טובה — והם ראויים לה. הכלכלה הישראלית מצליחה לממן בריבית נמוכה יחסית מלחמה ממושכת ויקרה שמנהלת ממשלה פופוליסטית וחסרת כישורים, בזמן שהחברה קרועה ומפולגת.
לכן, כשמנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם מפרסם הודעה צינית "אני מקווה שמשרד האוצר לא שכח שאנו במלחמה", הוא מגלה לנו שהוא עצמו שכח, או מעולם לא הבחין בכך, שהמלחמה הזו התאפשרה רק בזכות ניהולם הזהיר של כלכלנים. אילו הם היו נענים לכל הדרישות התקציביות של צה"ל במשך השנים, כלכלת ישראל לא היתה מצליחה לממן אפילו את טילי היירוט שכבר שוגרו, שלא לדבר על אלה שצה"ל דורש עכשיו. // שלמה טייטלבאום

מילת השבוע מוסף
האם טראמפ עוזר לישראל או מהמר על עתידה?
בשבועיים האחרונים הנשיא האמריקאי לא מפסיק להתערב בענייני מדינת ישראל. זה התחיל במעורבות במערכה נגד איראן, כשבפקודתו של דונלד טראמפ נשלחו מפציצים לפורדו. יומיים אחר כך, טראמפ התערב בשמירה על הפסקת האש ועצר מתקפה ישראלית. והוא לא עצר שם אלא המשיך להתערב בעניין פנימי לחלוטין, כשכתב שבושה וחרפה שעורכים לבנימין נתניהו משפט.
זו כמובן לא פעם ראשונה שבה נשיא אמריקאי מתערב בעניינים ישראליים. נשיאים רבים, מקנדי עד ביידן, התערבו לא אחת, ולא רק בישראל. אבל ההתערבות של טראמפ בעלת גוון אחר. האקראיות וההפכפכות רומזות לכך שמבחינתו מדובר בכלל בהתערבות שלקוחה מעולם ההימורים שבו צמח. טראמפ בעצם מתערב עם חברים על גורלנו וגורל אומות אחרות, ומהמר פעם כך ופעם כך. וכשהוא דורש לאכוף את הפסקת האש על ישראל זה קצת כמו ההתערבות שעושים למכורים – ישראל מכורה למלחמה והוא יגמול אותה. גם בהתערבות במשפט נתניהו, נשמע שהוא רוצה להציל אותנו מעצמנו וממה שאנו מעוללים למנהיגנו (עד שנזכרים שהתערב גם במשפטו שלו בארצות הברית וחיסל אותו).
מהזווית שלנו, מה שמדהים הוא שינוי הסנטימנט בקרב המחנה שעד היום התייחס לכל ביקורת של מנהיגים מבחוץ על ישראל כאל התערבות פסולה. לפתע אותו מחנה מוכן לקבל בחישה עמוקה בעניינינו, בשם אינטרס שלטוני צר. אפשר כבר להתערב מה יקרה קודם – נשמור על הריבונות שלנו, או נקריב אותה כדי לשמור על נתניהו. // דור סער־מן


באנר