הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1באחד הלילות בזמן המלחמה עם איראן היה איזה רגע אחד שפתאום תקף אותי שעמום. הגוף והנפש התכוננו לטילים בליסטיים כמו בכל הערבים הקודמים, אבל אלה לא באו. השעות נקפו. 8 בערב. 9 בערב. 10 בלילה. 11. ואין טילים. ישבתי על הספה בסלון, וכתבתי בקבוצת החברים שלי מילה אחת — "מצ'עמם".
התיאור הספק־פסיכופתי הזה לא היה רק מנת חלקי. בזמן המלחמה היו לא מעט דיווחים, ספק משועשעים ספק רציניים, על תחושת אכזבה, בעיקר של ילדים, מכך שעד שרצו למקלט ונערכו כמו שצריך, הטילים בוששו להגיע. האכזבה הזו, השעמום הזה, הם לא אכזבה ולא שעמום. הם ביטוי למשהו אחר: עלייה לא סבירה ברמות הסטרס, לזמן ממושך. כשהדריכות המתמדת פוגשת רגעים נורמליים שמתארכים יותר מן המצופה כי הטילים לא מגיעים, הנורמליות הזו נדמית לנו לרגע כשעמום. משהו שלא עובר את סף הריגוש.
אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, שבתוכה לפחות עוד שתי מלחמות מובחנות (בלבנון ובאיראן), הדבר המקובל להגיד הוא שהתרגלנו. התרגלנו לאיומים, התרגלנו לכך שמדי פעם יש אזעקות וכולנו רצים לממ"דים, התרגלנו לעובדה שישנם 50 חטופים בשבי. התרגלנו. אירועים שהיו ממלאים את מהדורות החדשות במשך שבועות בכל מדינה נורמלית, נראים אצלנו בתור slow news day.
בפועל, זו אינה התרגלות, כי אם הסתגלות. כשם שהמוח מסתגל לעובדה שהאף נמצא בתוך שדה הראייה של העיניים, ועם הזמן פשוט מעלים אותו משם, במצב של סטרס מתמיד המוח יודע להתעלם ממה שלא עובר את סף הריגוש, כדי להישאר דרוך ומוכן לקראת הסכנות האמיתיות שתכף יגיעו (הטילים אכן הגיעו בסוף אותו לילה, ופגעו באזור הרצליה, ללא נפגעים). רק שלמנגנון הזה יש מחיר. גופני, נפשי וחברתי.
חלק מאיתנו הרגישו לרגע את המחיר הזה בסיום המלחמה עם איראן. אנשים רבים שהתבקשו לחזור לשגרה ולעבודה כאילו לא היינו כולנו תחת איום של טילים בליסטיים שנופלים מהשמים עד לפני רגע, הרגישו עייפות בלתי רגילה. לאות, תשישות, בחרו את התיאור המתאים עבורכם.
התחושה הזו מקורה בהורמוני הסטרס שנשטפים מהגוף. אחרי כמעט שבועיים כאלה, אחרי כמעט שנתיים כאלה, זו חתיכת שוק. גופני ומנטלי. בוודאי כשבאותה נשימה שבה פוקדים עלינו לחזור לשגרה, כותרות החדשות מבשרות על עוד שבעה חיילים הרוגים במלחמה ברצועת עזה.
1 צפייה בגלריה
ילדים חוגגים את סוף שנת הלימודים בתל אביב השבוע. אלו מביניהם שסיימו השנה את כיתה ו' לא חוו שנת לימודים נורמלית אחת
(צילום: הרצל יוסף)
2השבוע סיימו תלמידי היסודי את שנת הלימודים. הבן הצעיר שלנו סיים כיתה ו'. מאז שעלה לכיתה א', בקושי היתה לו שנת לימודים נורמלית אחת. זמן קצר אחרי שעשה את צעדיו הראשונים ביסודי פרצה מגפת הקורונה. את כיתות א' וב' הוא העביר בין סגרים, קפסולות, למידה בקבוצה, למידה א־סנכרונית, "למידה מרחוק", ויתר שמות משונים שמשרד החינוך העניק לסיטואציה הבלתי סבירה הזו. כיתה ג' היתה כיתה יחסית נורמלית, אם מתעלמים לרגע מאינספור מערכות הבחירות, ההפיכה המשטרית והמחאה החברתית שהיא הציתה והסטרס שכל אלה הביאו איתן, שחלחל גם אל הילדים. ואז הגיעה כיתה ד', ואיתה המלחמה (וכל המיני־מלחמות שבתוכה) שנמשכת עד היום, כשהוא מסיים את כיתה ו'. זה מעייף רק לכתוב את זה, ודאי לחיות את זה.
הדבר החיובי היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהבן שלי ובני גילו למדו מכל הטלטלות האלה הוא איך מסתגלים במהירות לשינויים קיצוניים. אבל זהו, בערך. כל שאר הדברים נפגעו קשות. נפגעה הלמידה עצמה, נפגעה הלמידה איך ללמוד, איך מתרגלים, איך עובדים בקבוצות, איך יוצרים קשרים חברתיים מתמשכים. ומצבנו בירושלים עוד יחסית טוב. אצלנו היו יחסית מעט אזעקות. אותנו לא פינו בשום שלב לשום מקום. חשבו לרגע על אלפי הילדים שניצלו מן הטבח ביישובי עוטף עזה, שדרות ואופקים, שרבים מחבריהם נרצחו, ואחרים נחטפו. חשבו לרגע על עשרות אלפי הילדים שפונו מבתיהם בקריית שמונה ויישובי הצפון. שהעבירו שנה וחצי בנדודים בין מרכזי פינוי, מלונות, דירות שכורות, ומה שזה לא יהיה. חשבו על הנזקים ארוכי הטווח שנגרמו לילדים האלה, על הטלטלות שהם חוו, על הפערים הלימודיים שרבים מהם פתחו ולא ברור מתי ואיך יצמצמו אותם בחזרה, אם בכלל.
הבן שלי, ויתר בני גילו, לא מכירים חוויית לימודים אחרת. מבחינתם, הלימודים זה זה. ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. לפעמים הם קורים. לפעמים הם לא קורים. הנה, אפילו השבועיים האחרונים של השנה, אפילו סיום בית הספר היסודי, הצ'תקמקו להם בגלל המלחמה עם איראן. מה הפלא שהשבוע, כשהתחדשו הלימודים לכמה ימים אחרונים, בעיקר לחזרות לטקס הסיום, הבן שלי היה מותש, עצבני ועייף. בכל בוקר, כשהגיע הזמן ללכת לבית הספר, הוא רב איתי מחדש שנמאס לו כבר ודי, הוא רק רוצה לנוח קצת. אמרתי לו ששבועיים הוא היה בבית ונח, והוא תקע בי מבט כועס. הוא צודק. זו לא היתה מנוחה בשום אופן.
3 השבוע, כשדיברתי עם חיילת שנמצאת לקראת סוף השירות הצבאי שלה, הבנתי שכל השירות שלה נעשה בתקופת מלחמה. זה המצב עבור כל הבנות האחרות בשנתון הגיוס שלה (בנות 20 פלוס מינוס). עבור הבנים, מי שהתגייסו בקיץ 2023 ידעו מאז רק מלחמה, ולמרות שכשני שלישים מהשירות שלהם כבר מאחוריהם, המלחמה עוד רחוקה מסיום.
לרבים מהישראלים יצא לשרת בזמן מלחמה, או מבצעים, או אירועים. אבא שלי עלה לישראל מיד אחרי מלחמת יום כיפור, אבל השתתף במלחמת לבנון הראשונה בתור מילואימניק, וחלק משירות המילואים שלו היה בתעסוקה מבצעית בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אני שֵׁרַתִּי בשטחים כשהתלקחה האינתיפאדה השנייה, ורבים מבני המחזור שלי שירתו במציאות המדממת של רצועת הביטחון בלבנון, ואחר כך במילואים בתקופה מלחמת לבנון השנייה.
אבל אף אחד מאלה לא דמה למלחמה רצופה, עצימה, שנמשכת כבר כמעט שנתיים, וטרם הסתיימה. ההשפעה של הימשכות המלחמה לתקופה ארוכה כל כך ניכרת בכל. ראשית, בצד המבצעי. אחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה, כלים כבדים יוצאים משימוש ובמקומם משתמשים בצה"ל בכלים מוגנים פחות; אחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה הדריכות המבצעית פוחתת וחושפת את הכוחות להתקפות קטלניות שלא היו צריכות להתרחש לו הלקחים שכבר הופקו מהתקפות קודמות היו מיושמים בשטח; אחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה, שבתחילה הרגישה צודקת מאין כמותה ובשלב מסוים נהיתה מלחמת דשדוש שהתכלית המדינית שלה לא ברורה, גם החיילים בשטח כבר לא תמיד מבינים מה בדיוק תפקידם.
הימשכות המלחמה ניכרת גם בגוף ובנפש, ובקרב המילואימניקים — גם בהשפעה על חייהם באזרחות. מרוב שרף הריגוש של כולנו עלה, כבר קשה למצוא כתבות על הפגיעה במילואימניקים, על העסקים שנסגרו, על המחיר שמשלמות המשפחות. כל אלה עדיין שם, הם פשוט נהיו רעש לבן. בסופו של דבר, כשהמלחמה תיגמר, יהיה כאן דור של חיילים שלא יכירו שירות צבאי אחר. כשזה ייגמר, בתקווה שכבר ייגמר, והחיילים ישתחררו, הפקודה תהיה — חזרה לשגרה. אבל החיילים האלה מעולם לא ידעו שגרה. כיצד יסתגלו אליה? האם הצבא מתכוון לממן להם טיפולים אחרי השחרור, גם למי שלא מוגדרים פצועי נפש? האם מישהו ידריך אותם שגרה מהי וכיצד עוברים אליה, בעדינות, ממצב של סכנה חיים תמידית?
אנשים רבים שהתבקשו לחזור לשגרה ולעבודה כאילו לא היינו כולנו תחת איום של טילים בליסטיים שנופלים מהשמים עד לפני רגע, הרגישו עייפות בלתי רגילה
4המצב התמידי הזה של הסטרס משגע גם את המערכת הפוליטית שלנו, שמלכתחילה לא היתה נורמלית במיוחד. אחרי שכולנו ראינו את נשיא ארצות הברית מנהל את השלבים הסופיים של המלחמה באיראן מול המצלמות ובציוציו ברשת החברתית שבבעלותו (עובדה משוגעת בפני עצמה); אחרי שהוא קילל בשידור חי את ישראל ואיראן על כך שהן נלחמות כל כך הרבה זמן שהן כבר לא פאקינג זוכרות על מה הן נלחמות; אחרי שזה הפך להיות רף הריגוש החדש, מה עוד יכול לרגש אותנו בדיוק?
כמו ילדים קטנים שבוחנים את הגבולות של ההורים שלהם, ולעתים מעלים את עוצמת הטנטרום רק כדי למשוך תשומת לב, כך גם הפוליטיקאים. כשמנהיג העולם החופשי, האיש החזק בעולם, קובע את סף הריגוש בשמים, מה צריך לעשות פוליטיקאי מן השורה כדי לזכות בתשומת לב ציבורית? השבוע ראיתי את מושל קליפורניה משיק בנימוס רפורמת דיור מדינתית שהוא הגדיר היסטורית שתשים קץ לתופעת הנימבי שמעכבת פיתוח של פרויקטי דיור. באותו הזמן ממש טראמפ צייץ ברשת שלו ציוצים ארסיים נגד אלון מאסק, החבר הכי טוב שלו לשעבר, ואיים לפגוע בחברות שלו. איזה אירוע קיבל לדעתכם יותר תשומת לב ציבורית?
התמכרנו לפוליטיקאים מסובבים לחלוטין, והפוליטיקאים, בתורם, הבינו שהם צריכים להיות מסובבים לחלוטין כדי לזכות בתשומת לב. חיינו כפרק של סופר־נני. המציאות הזו דוחקת לקצה פוליטיקאים רציניים שבאו לעבוד, ונותנת את הבמה לפוליטיקאים נבובים, חסרי תוכן, שכל כישרונם הוא לצעוק. וכן, גם אנחנו בתקשורת אשמים, חד־משמעית.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
- מותו המיותר של נכדו חשף בעיני תא"ל (במיל') אסף אגמון את מה שהוא מזהיר מפניו במשך שנים של מחאה נגד נתניהו: שבר מוסרי, התרסקות ערכית וטיוח מוסדי
- "זרקו אותי, אבל אני רואה את מקום העבודה הקודם מלמעלה": מנכ"ל אלקטרה פאוור דניאל ספיר מדבר בכנות על פיטוריו מסלקום
- השבוע של זיני, עודה, דמי ההבראה ושוק התעסוקה
5 אחרי "החזרה לשגרה" בתום המלחמה עם איראן, כשניסיתי להסביר לעצמי מדוע אני כל כך עייף, פוסט שנעשה ויראלי של אלמוג חולות משך את תשומת לבי. "כולם מצפים מכם להיות האנשים שהייתם לפני שבועיים, לתפקד כאילו כלום לא קרה. אל תנסו בכלל. הגוף והנפש והנשמה לא מסוגלים, ממש כמו שמכונית לא יכולה לעצור ממהירות 180 לאפס בלי מרחק עצירה מסוים, ואם לוחצים על הברקס חזק מדי אז יש הדף פנימי שעשוי להכאיב מאוד. זה מה שאתם צפויים להרגיש בשבועות הקרובים — הדף פנימי", היא כתבה.
במובנים רבים, את ההדף הפנימי הזה התחלנו להרגיש עוד לפני המלחמה. ההפיכה המשטרית, המחאה כנגדה, התפוררות הלכידות החברתית הן כולן הדף פנימי של עשרות שנים של טלטלות וחיים במתח (השוו את אירועי 1948–2020 בישראל לאלה שבכל מדינה אירופית אחרת), ששיאם הגיע בתקופת הקורונה. לראיה, גם השנים שאחרי המגפה השחורה באירופה הביאו איתן טלטלות פוליטיות וחוסר יציבות. כעת, אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, כשילדים רבים ולוחמים רבים ואזרחים רבים כבר לא זוכרים או לא מכירים מציאות אחרת גם אם המלחמה תסתיים מחר — גלי ההדף הפנימי יורגשו עוד זמן רב. הם ישפיעו על הגוף ועל הנפש, על החברה ועל הפוליטיקה. כולי תקווה שאופן ההתמודדות של החברה הישראלית לא יהיה להקצין עוד יותר את מה שמוקצן, בניסיון להעלות עוד קצת את סף הריגוש. כולי תקווה שנשכיל לעשות משהו ממה שאלמוג חולות הציעה — לאמץ גישה של חמלה עצמית. "לשחרר כל ציפייה. להכריז שתעשו רק את מה שתצליחו. ולאהוב את עצמכם בכל נפילה". לחזור סתם לדבר על סרטים, ומסיבות כיתה, וספורט ואוכל. דברים מוזרים כאלה, של היום־יום, שהיינו עושים פעם.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
