בפרק השני בסדרת המדע הבדיוני "הנוסע השמיני: כדור הארץ" (דיסני+) קורה דבר מוזר: בוי קוואליר, גאון טק זחוח בסגנון אלון מאסק, מחליט לשלוח חבורה של ילדים לאתר התרסקות של חללית כדי לסייע בחילוץ נפגעים, ובעיקר כדי להשיג לו שלל נסתר. למה לעזאזל הוא עושה זאת? כי הם לא בדיוק ילדים. פרודיג'י, החברה שייסד קוואליר, בנתה אנדרואידים (סינתים, כפי שהם מכונים בסדרה), שאליהם העבירה את התודעות והזיכרונות של ילדים בשר ודם, שחלו במחלות סופניות. כך שיש להם מוח של מחשב, גוף של מכונה משוכללת, מראה חיצוני של אנשים בני 20 פלוס, אבל אישיות של ילדים בני 10 – עם כל התמימות, חוסר הביטחון, הפחדים והתפיסות הפשוטות שמאפיינים את הגיל הזה. כמובן בהמשך הסדרה היחס הזה לילדים יתפוצץ לכל המבוגרים האחראים בפנים.
"הנוסע השמיני", שעונתה הראשונה הסתיימה בשבוע שעבר, עוסקת בעולם עתידי שנשלט בידי חמש חברות טכנולוגיה. חללית מחקר של יוטאני, חברה שמפתחת סיבורגים (אנשים עם רכיבים רובוטיים), מתרסקת לתוך שטח שבבעלות פרודיג'י. קוואליר חומד את האוצרות של יוטאני, בפרט כשמתברר שבחללית יש חייזרים. אז הוא שולח את הסינתים כדי ללכוד אותם, ובהמשך גם לפקח עליהם ולחקור אותם.
הסינתים חיים בתנאים של טירונות צבאית, כשהם מנותקים מהעולם החיצון, נתונים לסדר יום שמוכתב להם, מחויבים לציית ונענשים כשהם לא. כשהם נשלחים למשימה הראשונה שלהם, הם מגיבים כמו ילדים שלראשונה מתייחסים אליהם כאל מבוגרים – מתלהבים מההזדמנות לצאת לשטח, מוחמאים מהאמונה ביכולותיהם, קצת חוששים ממה שיגלו אבל מצייתים להוראות בלי לחשוב. מה שקוואליר לא מביא בחשבון הוא שכמו ילדים בראשית גיל ההתבגרות, הסינתים גם ילמדו לפתח רצונות משל עצמם, יערערו על הסדר שנכפה עליהם ובהדרגה יפתחו זהות נפרדת מהוריהם ואפילו יצאו נגדם.
החברה הופכת ילדים לאנדרואידים ואז לחיילים. מה שהיא לא מביאה בחשבון הוא שכמו ילדים, גם הם ילמדו לפתח רצונות משל עצמם, יערערו על הסדר שנכפה עליהם ויפתחו זהות עצמאית
כך למשל מרסי, הסינתית הבולטת שבחבורה, מצליחה ללמוד את שפת הזינומורפים (אחד מסוגי החייזרים) ולדבר איתם, מה שגורם לה גם לפתח אמפתיה כלפיהם. האמפתיה הזו בעייתית לפרודיג'י, כי עבורה הזינומורפים הם מושאי מחקר, שיש לנתח ולחקור – לא משהו שאפשר לעשות ליצורים שמכירים ברגשות שלהם, כגון כאב או פחד. אבל יותר מכך, כשמרסי מזדהה עם החייזרים, היא מבינה שבעצם גם היא נתפסת בידי פרודיג'י כרכוש, ושהרצונות והרגשות שלה אינם מעניינים את מי שמתיימרים להיות המשפחה שלה.
דוגמה אחרת היא ניבס, סינתית שהותקפה במשימת החילוץ בידי אחד החייזרים, וחוזרת ממנה עם סימנים ברורים של פוסט־טראומה: היא מדמיינת שהיא בהיריון, מסרבת לדבר על מה שעובר עליה ונעשית אלימה עד כדי אובדן שליטה. גם זה נתפס כבעיה לפרודיג'י – תקלה בסינת פוגעת בתפקודי המערכת ועולה לה כסף. לכן בתגובה, הצוות מוחק מתודעתה את הזיכרונות הטראומטיים. המחיקה עוברת בהצלחה, אבל בשיחה שלה עם מרסי השתיים מבינות שהחברה פגעה בחופש הרצון של ניבס כדי למחוק את הבעיה במקום לטפל בה. כתוצאה מכך ניבס חווה משבר אמון במערכת, שמתפתח לזעם ונכונות לנקום בה.
"הנוסע השמיני" אינה ממציאה את הגלגל, אלא בסך הכל משקפת את היחס הכפול של מדינות לחיילים בעולם האמיתי: הן שולחות בני 18 לקרב, כי התמימות שמגיעה עם הגיל הזה מאפשרת להם לציית לפקודות גם בלי להבין למה או אם מוצו החלופות. וגם בישראל אנחנו קוראים לחיילים "הילדים של כולנו", עד שהקונספט הזה מתנגש עם צורכי המערכת – למשל, בגיוס מחדש למלחמה של חיילים שנמצאים בטיפול לפוסט־טראומה או ביחס למי ש"שוברים שתיקה".
כשמרסי מבינה את כל זה, היא גם מבינה שהכוח האמיתי נמצא בידיים שלה ושל הילדים־החיילים האחרים, ומחליטה לקחת את השליטה בחזרה: היא מארגנת מרד של סינתים בפרודיג'י, כולאת את בכיריה ומשחררת את החייזרים.
עד הרגע שזה קורה, קוואליר ממשיך להתייחס אליה ואל יתר הסינתים כאל ילדים – ממדר אותם, מזלזל ביכולות שלהם ולועג להם בפניהם. והוא לא המבוגר היחיד שמאכזב את הסינתים: סילביה, מדענית־פסיכולוגית שמתייחסת לסינתים באמהות לבבית ויושבת איתם לשיחות טיפוליות, היא גם זו שמוחקת לניבס את הזיכרון; מורו, קברניט החללית של יוטאני, מציג את עצמו בפני אחד הילדים כחבר, רק כדי לקבל ממנו מידע שיאפשר לו לסחוט אותו; ואילו קירש, בעצמו סינת (אבל בלי תודעה של בן אנוש), מתגלה כמניפולטור שמוכן לסכן את שלום הילדים למען האינטרסים האישיים שלו.
אפילו ג'ו, אחיה האנושי וטוב הלב של מרסי, שמשרת כחייל של פרודיג'י, מאכזב את הסינתים. כשמרסי מנסה לגייס אותו למרד שלה, הוא מהסס בטענה ש"זה מורכב". מרסי משיבה לו שאנשים – ובעצם מבוגרים שמדברים עם ילדים – משתמשים במילה הזאת כ"תירוץ כדי לא לעשות כלום".
ויש צדק בדבריה. המושכים בחוטים תמיד רוצים לשכנע אנשים שהמצב מורכב, כדי שלא ינסו לערער עליו. אך מרסי מבינה שהמצב פשוט מאוד להבנה – פרודיג'י רוצה להגדיל את רווחיה ושליטתה בעולם, ולשם כך נדרשים המוני פיונים, שיקריבו את חירותם ואת חייהם בלי להבין שהם לא עושים למען מטרה נעלה.
"אנחנו כבר לא ילדים, אבל לא רוצים לתת לנו להיות מבוגרים", אומרת מרסי בפרק האחרון ומשקפת כך את העולם הפנימי של ילדים־חיילים – משליכים אותם לסיטואציות מבוגרות להחריד, ואז מצפים מהם להגיב כמו ילדים, אפילו כמו רובוטים. מה הפלא שזה נגמר במשבר?
