הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 אם אתם עובדים בחברה גדולה, מאוד יכול להיות שיש לכם ביטוח בריאות פרטי. כנראה שקניתם אותו דרך מקום העבודה, באיזו הטבה של הוועד או של מחלקת משאבי אנוש. הציעו, היה נשמע לכם טוב, בכל זאת בריאות זה חשוב, חתמתם וזהו. יכול להיות שאתם לא זוכרים אפילו באיזו חברה יש לכם ביטוח, ולא שמים לב כמה אתם משלמים כל חודש, ואם התשלום עולה. מבחינת כל הצדדים בענף, ככה זה אמור להיות. אתם לא צריכים לדעת, אתם רק הסטטיסטים במשחק הזה. יכול להיות שבשנה הבאה יציעו לכם להעביר את הביטוח לחברה אחרת, כי יש הטבה נהדרת, ואתם תעברו. והם ירוויחו. חברות הביטוח וסוכני הביטוח וארגונים גדולים שדוחפים ביטוחים לעובדים הם מה שמניע את הענף, והם מגלגלים כל כך הרבה כסף שברור שזה פתח לשחיתות, כמו זו שעולה עכשיו בפרשת הביטוחים, הליכוד וההסתדרות (לכאורה!).
2 עולם הביטוח הישראלי הוא מתנה שלא מפסיקה לתת. על ביטוחי הבריאות השונים, למשל, הישראלים משלמים כ־20 מיליארד שקל בשנה. על "ביטוח כללי" — רכב, דירה, רכוש — עוד 27 מיליארד שקל. ביטוחי חיים — חצי מיליארד. גם רוב החיסכון הפנסיוני מנוהל בידי חברות הביטוח, ושם הן מנהלות טריליוני שקלים. כן, טריליונים. משק בית ישראלי ממוצע הוציא ב־2022 630 שקל בחודש על ביטוחים; 2022 הוא הנתון האחרון שיש ללמ"ס, אבל מאז הביטוחים התייקרו מאוד, וההוצאה החודשית הזאת זינקה. ובקיצור, ביטוחים הם מאגר אדיר, מתמלא מאליו, גדל כל הזמן, של כסף. זה עטין שכולם רוצים להתחבר אליו.
ועולם הביטוח הישראלי ריכוזי מאוד. נכון, יש יותר מ־10 חברות ביטוח, אבל בפועל חברות ספורות מחזיקות ברוב השוק. בענף ביטוחי הבריאות, למשל, שלוש חברות מחזיקות בשני שלישים מהשוק. וכשמתמקדים בביטוחי הבריאות שנמכרים באופן קבוצתי דרך מקומות עבודה — שהם רוב ביטוחי הבריאות בישראל, וגם אלה שבלב פרשת השחיתות החדשה — הריכוזיות גדולה עוד יותר, עם שלוש חברות שמחזיקות 92% מהשוק.
אנשי ענף הביטוח יגידו לכם שהמספרים משקרים. שיש תחרות פרועה, שהחברות מוכרחות להתחרות זו בזו עם סכין בין השיניים. אני מאמין שהם מאמינים לעצמם. אבל התחרות מורגשת בעיקר בביטוחי הרכב והדירה, שצריך לחדש כל שנה. שם באמת הריכוזיות קצת יותר נמוכה — שלוש חברות מחזיקות "רק" ב־40% מהשוק. בביטוחים שעושים פעם־פעמיים־שלוש בחיים, כמו בריאות או פנסיה, התחרות היא לא על ליבם של הצרכנים, אלא על ליבם של המעסיקים, ושל ועדי העובדים הגדולים. אלה יכולים להסיט אלפי ועשרות אלפי עובדים מחברה לחברה בהחלטה של רגע. ובדיוק כאן סוכני הביטוח והמעאכרים הגדולים נכנסים לתמונה.
ברגע שיש גילדה ששולטת בשוק שלם, ומונעת שיפור שלו, ומונעת התקדמות, וכובלת אותנו לשיטות עבודה ישנות, אנחנו נדפקים פעמיים. גם בתשלום השוטף, וגם בכך שאין סיכוי לשינוי. וזה אחד המחירים הכבדים של שחיתות
3 ביטוח אינו מוצר צריכה בסיסי. הוא לא ברשימת הקניות לסופר. והוא לא שופינג מהנה. אף אחד מאיתנו לא אומר "יו, איך בא לי לקנות ביטוח בריאות חדש!". משפיעניות רשת לא דוחפות לנו ביטוחים, ואף אחד לא שולח קופונים לביטוחים בקבוצת הווטסאפ של הבניין. ובכל זאת, אנחנו קונים ביטוחים, משני סוגים. יש ביטוחי pull, אלה שאנחנו חייבים לעשות, בעיקר לרכב, גם לדירה. וכיוון שמחדשים אותם כל שנה יש בהם יותר תחרות, ונכנסות אליהם יותר חברות חדשות שרוצות אותנו.
אבל החברות האלה לא נכנסות לסוג השני של הביטוחים, ה־push. אלה לא ביטוחים שאנחנו מוכרחים לקנות, אלה ביטוחים שדוחפים לנו. חברות הביטוח עושות את זה בכל מיני דרכים, כשהמרכזית בהן היא אנשי מכירות שנושאים את השם המטעה סוכני ביטוח.
סוכני הביטוח חיים על עמלות שהם מקבלים מחברות הביטוח. זה המודל. וכשזה המודל, ברור שהם מנסים למכור לכם את הביטוחים שעליהם הם ירוויחו הכי הרבה. והם מרוויחים הרבה: בשנה שעברה סוכני הביטוח הרוויחו 12 מיליארד שקל בעמלות, רבע מהן על ביטוחי בריאות. ואלה כנראה לא הסוכנים השכונתיים שלכם, אלא סוכני הענק שעובדים עם מקומות העבודה. גם כאן יש ריכוזיות גדולה: 14% מהסוכנים מקבלים עמלות של יותר ממיליון שקל בשנה. זה כמו להכניס 83 אלף שקל בחודש. ועוד בענייני ריכוזיות: רוב הסוכנים, 54%, עובדים רק עם חברת ביטוח אחת או שתיים.
השאלה היא למה בעצם צריך סוכני ביטוח. אנחנו כבר לא צריכים סוכני נסיעות כדי להזמין טיסה, ואין שום מתווך שמנהל לנו את הפעילות הבנקאית. הטכנולוגיה יכולה לספק לנו השוואות מהירות בין מוצרי ביטוח שונים, ואלה יהיו השוואות חפות מאינטרסים. בשביל מה אני צריך סוכן?
האמת היא שגם חברות הביטוח לא רוצות סוכנים. מבחינתן, הם נוגסים להן בהכנסות. יש חברות שמוכרות את הביטוחים שלהן ישירות, דרך מוקדים שלהן או באינטרנט. אבל הן יודעות היטב שהן לא באמת יכולות להילחם בסוכנים, בטח אלה שמביאים להן מסות של לקוחות בבת אחת. למכור אלפי ביטוחי בריאות בבת אחד זה לא אותו דבר כמו למכור לכם ביטוח נסיעות אחד לפני שאתם קופצים לארבעה ימים בקפריסין. אז מוטב להן לשלם לגילדה, ולהמשיך ליהנות מההכנסות. וגילדה, כל גילדה, תמיד נגועה בפוליטיקה. סוכני הביטוח החזקים יודעים את זה. הם הבינו מזמן איפה הכוח. עזרא גבאי, שנעצר השבוע, הבין מזמן איפה הכוח.
4 עזרא גבאי הוא מגה סוכן ביטוח. הוא בטוח שייך לעשירון העליון של הסוכנים, זה שמגלגל לכיסו את העמלות הגבוהות ביותר. ברחבי האינטרנט תוכלו למצוא אינספור תמונות שלו — מחזיק ספר תורה עם יולי אדלשטיין, מחובק עם גדעון סער באיזו שמחה משפחתית, מחובק עם מיקי זוהר במסיבת תחפושות. והוא גם חבר קרוב של יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד כבר 30 שנה. על פי החשד, הוא ניצל את קשריו וכוחו כדי למנות מקורבים לתפקידי מפתח בחברות ממשלתיות, רשויות מקומיות וגופים נוספים, ואחר כך אותם גופים וחברות, באמצעות ועדי העובדים שלהן, העבירו או פעלו להעביר את עובדיהן לסוכנות הביטוח שלו, כדי שהוא יוכל למכור להם ביטוחים ויגזור את העמלות. זו תמצית פרשת השחיתות (לכאורה!).
אבל זה לא נגמר בכך. ב־15 השנים האחרונות משרד האוצר ניסה, פעם אחר פעם, לקדם רפורמה הגיונית מאין כמותה ונדרשת מאין כמותה בתחום הביטוח — ולהפוך את הסוכנים מאנשי מכירות ליועצים נייטרלים, אובייקטיביים, נטולי פניות. כדי שהאינטרס שלהם להרוויח לא יהיה מנוגד לאינטרס שלנו לקבל כיסוי טוב יותר במחיר נמוך יותר, צריך בעצם לעשות רק דבר אחד, פשוט — לאסור עליהם לקבל עמלות מחברות הביטוח. אם הם יקבלו כסף מהמבוטחים ולא מהמבטחים, הם ידאגו לאינטרסים של המבוטחים ולא של המבטחים. כן, זה הרגע שבו עוצרים וחושבים על זה — בעצם אתם לא משלמים כלום לסוכן הביטוח, נכון? אז מה, הוא עובד בחינם? לא. כשהמוצר בחינם, אתם המוצר.
סוכני הביטוח מתנגדים לשינוי. מאיתנו, הלקוחות, הם בחיים לא יוכלו לקבל מה שהם מקבלים מהחברות; אם נצטרך לשלם להם על השירות, נשתמש בהם פחות, ובכל מקרה נשלם להם פחות. וכשיש מגה סוכנים כמו עזרא גבאי שמקושרים למפלגת השלטון, מה הסיכוי שהרפורמה של האוצר תעבור? אותם אנשים שחולבים אותנו לא יאפשרו שום שינוי שיגרום להם לחלוב פחות.
5 ברצף האינסופי של פרשות השחיתות שנחשפות כאן, קל לשכוח שאנחנו, האזרחים, הנפגעים העיקריים של כל פרשת שחיתות. בחלק מהפרשות אנחנו פחות מרגישים את הפגיעה — ועדיין, אם שחיתות הובילה לאישור בניין איום ונורא שלא היה צריך לקום, אנחנו אלה שצריכים לחיות איתו מול עינינו — בחלק אנחנו סופגים אותה באופן ישיר, למשל כשאנחנו משלמים על ביטוחים בעיקר כדי שהסוכן ומקורביו ירוויחו. אבל זה לא נגמר כאן: ברגע שיש גילדה ששולטת בשוק שלם, ומונעת שיפור שלו, ומונעת התקדמות, וכובלת אותנו לשיטות עבודה ישנות, אנחנו נדפקים פעמיים. גם בתשלום השוטף, וגם בכך שאין סיכוי לשינוי. מערכת רקובה שמתעקשת לא להשתפר היא בסוף אחד המחירים הכבדים ביותר של שחיתות. כל שחיתות (לכאורה!).
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
