הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
כשג'רי הזמין את סופי לארוחת ערב במסעדה שבה יצאו לדייט הראשון שלהם, היא היתה בטוחה שהוא יציע לה נישואים. אחרי חמש שנים יחד, היא אהבה אותו מאוד, אף שהיתה מודעת לאתגרים: ג'רי לא היה בשל למחויבות כמוה, לא הביע עניין באינטימיות רגשית, ובדרך כלל נסגר כשהעלתה נושאים כאלה, וסופי חשה אשמה על כך שהיא "לוחצת" עליו. ואז, בארוחת הערב, ג'רי אכן שלף קופסת תכשיטים קטנה. סופי התרגשה, אבל כשפתחה אותה לא היתה בה טבעת, רק פתק עם סימן שאלה. "עכשיו את יכולה להגיד לחברות שלך שסוף סוף 'שאלתי'!", אמר לה ג'רי בחיוך. כשסופי סיפרה על כך לאמא שלה, האם חשבה שזה משעשע. "זו בסך הכל בדיחה!", היא אמרה. רק כשסיפרה את הסיפור לפסיכולוגית שלה, סופי הבינה שג'רי ואמא שלה דומים בחוסר הרגישות שלהם. ולא רק במקרה הזה: בכל פעם שניסתה לדבר איתם על הרגשות שלה, היא הרגישה שאין לזה מקום. שניהם הפגינו חוסר אמפתיה. בעצם, עם ג'רי היא שחזרה את אותה בדידות רגשית שחוותה כילדה.
לפסיכולוגית של סופי, ד"ר לינדזי גיבסון, היה שם לילדות כזאת — היא דיברה על חיים עם "הורים חסרי בגרות רגשית". למעשה, גיבסון היא מי שטבעה את המונח, ברב־מכר מדובר ששמו "ילדים בוגרים להורים חסרי בגרות רגשית: כיצד להתגבר על הורים מרוחקים, הודפים או מרוכזים בעצמם", שיצא ב־2015, נמכר ביותר ממיליון עותקים בכמעט 40 שפות, וכעת רואה אור גם בעברית (הוצאת אופוס). הספר היה נקודת מפתח בשיח מתפתח בציבור, ברשתות החברתיות ובחדרי הטיפול, וכמו אנשי מקצוע אחרים ברחבי העולם, גם גיבסון מסייעת לאנשים בוגרים להבין מה עבר עליהם בעבר ומה עובר עליהם בהווה, ואיך להתמודד עם הורים כאלה, באמצעות ריחוק ואפילו ניתוק.
"אנשים מתעוררים ואומרים: 'רגע, משהו כאן לא מסתדר'", אומרת גיבסון בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". ההתעוררות הזו באה לידי ביטוי בגל סרטוני טיקטוק ויוטיוב שנולד בעקבות הספר, סרטונים שבהם אנשים משתפים בחוויות החיים עם הורים שלא היו בשלים לגדל ילדים, ומתארים איך רק כעת, לראשונה בחייהם, הם מרגישים "נראים" ו"נשמעים".
האופן שבו גידלו אותנו מעצב את חוויותינו לכל החיים, ולא צריך לשלוט בהגותו של זיגמונד פרויד כדי להבין את זה. אבל נדמה שהסרטונים הנוכחיים מציעים משהו אחר: טקסטים חשופים, מעמיקים, חדים, שממוקדים באופן ספציפי בהורים לא בשלים רגשית. המשתתפים בהם מחפשים ומציעים תיקוף לתחושות של חיים עם הורים כאלה, ומציעים כלים להתמודדות. שני אלה יחד עשויים לצמצם את המחירים הכבדים שנלווים לילדות כזאת.
"המטופלים האלה מגיעים אליי כשהם סובלים מחרדה, מבעיות בדימוי העצמי, מתסמונת המתחזה, מקושי ביחסים בינאישיים", מפרטת גיבסון. "הם מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שבהן הם כל הזמן דואגים לאחרים, מנסים לרצות ומאבדים את תחושת העצמי. הם לא נכנסים לקליניקה שלי ואומרים: 'אני רוצה לספר לך כמה נורא ההורה שלי', וזה גם לא מה שהם יוצאים איתו. המטרה שלי היא לא להפוך אותם לקורבנות, אלא לתקף להם את החוויות האמיתיות שהם עברו, שהשפיעו על הדימוי העצמי שלהם ועל סוג האנשים שהם בחרו להכניס לחייהם כמבוגרים".
"קחי לדוגמה אמא שהבת שלה משתפת אותה בבעיות שיש לה עם בן זוגה. האמא קוטעת אותה ואומרת: 'אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת. אבא היה עושה לי את זה כל הזמן. אני זוכרת את הפעם ש...', וכל השיחה מתמקדת בזיכרונות של האם. גם כשהבת אומרת: 'אמא, דיברנו עליי', היא לא שמה לב שהיא עושה את זה"
1 צפייה בגלריה
ד"ר גיבסון. "רציתי לתאר קבוצות מסוימות של התנהגויות כדי שאנשים יוכלו להגיד: 'זהו, זה מה שקרה לי, סוף סוף יש שם לחוויה הזו'"
(צילום: Leah Ariel)
לזהות את ההורה
בואי נתחיל לפרק מה זה אומר "הורים חסרי בגרות רגשית".
"כשאני מתחילה לדבר עם מטופלים על הילדות שלהם יש להם תחושה של הארה שעיקרה: 'כן! לעתים קרובות חשבתי שאמא שלי היא כמו ילדה קטנה', או 'תמיד הרגשתי שאני ההורה', או 'תמיד הרגשתי לבד רגשית ולא הצלחתי לגרום להורים להבין מה ניסיתי להגיד'. ההורים האלה לא מתעניינים באחר, גם לא במה שהם עושים לילד שלהם או לבן הזוג שלהם. הם עושים ואומרים כל מה שהם מרגישים נוח לעשות ולומר באותו הרגע — כאילו הם האדם הכי חשוב במערכת היחסים. הם אוהבים את הילדים שלהם, אבל גורמים להם הרבה בעיות".
במה זה שונה מהורים אחרים שהיו לא רגישים או קשובים, פחות כשירים או פחות תפקודיים?
"סימן ההיכר המרכזי של אדם לא בוגר רגשית הוא שהוא לא התקדם בהתפתחות האישית שלו עד לרמה שבה יש לו תחושת עצמי מוצקה, שליטה עצמית טובה, מודעות לרגשות של אנשים אחרים ושליטה טובה במציאות. לכן הוא תמיד עסוק בניהול היציבות הרגשית והערך העצמי שלו, פשוט כי אלה דברים שהוא חייב לטפל בהם לפני כל דבר אחר. וההורה כל כך שביר מבחינת הדימוי העצמי שלו והתגובות הרגשיות שלו שהוא פשוט לא מסוגל לשאת ביקורת או עימות, זה מפרק אותו מבפנים. אז הוא תוקף בחזרה כדי להסיט את האשמה ממנו ולנסות להחזיק את עצמו. אלה הורים לא עקביים, וזה מבלבל — הם אומרים דבר אחד ואחר כך דבר אחר, וגם אם תסב את תשומת לבם לכך הם ימשיכו הלאה, זה בכלל לא מפריע להם, כי זה קורה ברגע, מתוך האימפולסיביות. זה לא צריך להיות הגיוני, רק להרחיק מהם את הלחץ לאותה השנייה. זה לא פסיכופתי, זה לא מתוכנן, זה לא גזלייטינג, זה מנגנון הגנה".
אנשים כאלה, מסבירה גיבסון, "מתקשים מאוד במערכות היחסים הבינאישיות שלהם וביכולת שלהם להתמודד עם סטרס. הם הורסים אמון, גורמים לאחרים להרגיש עצובים ובודדים. ואין להם שום מודעות לכך שהם עושים את זה. אנחנו לא באמת יודעים איך לקרוא להם, אז אנחנו אומרים שהם 'קשים', או ש'קשה להסתדר איתם', אבל הרגשתי שנדרשת קטגוריה או תיאור כלשהו לחוסר ההתפתחות הפסיכולוגית הנרחב הזה באוכלוסייה העולמית, כפי שעולה מהעובדה שהספר תורגם לעשרות שפות".
בספרה היא מוסיפה כי הורה חסר בגרות רגשית "עסוק בעצמו עד כדי כך שאינו שם לב לחוויות הפנימיות של הילדים שלו. הוא מתייחס לרגשות בביטול וחושש מאינטימיות רגשית. הצורך הרגשי שלו עצמו מעורר בו אי־נוחות, ולכן אין לו מושג איך להציע תמיכה ברמה הרגשית. הורה כזה עלול להתרגז או לכעוס כשהילד שלו נרגז, ולהעניש אותו במקום להציע נחמה. תגובות כאלה מכבות את הדחף האינסטינקטיבי של הילד ליצור קשר וסותמות את הגולל על חיבור רגשי". בטווח הארוך, הן מייצרות בדידות רגשית.
איך נראות התנהגויות כאלה? ספרה של גיבסון משובץ דוגמאות. היא מספרת, למשל, על לואיז ואמה השתלטנית. הדרישות המוגזמות של האם הובילו את בתה למחשבות אובדניות, עד שהמטפלת שלה הסבירה לה שהיא חייבת לתפוס מרחק. כשלואיז בת הכמעט 30 אמרה לאם שהיא עוזבת את הבית, האם ענתה: "זה לא יקרה. את תרגישי נורא עם עצמך. חוץ מזה, אני לא יכולה להסתדר בלעדייך". או פרידה, שגם היא הצליחה לצאת מהבית ולהתרחק מאב שנע בין אלימות להפגנת אהבה. כשעברה לבית משלה הוא בנה לה נדנדה למרפסת, שתפסה לה את כל המרחב, ושהאב כל הזמן דרש לקבל עליה מחמאות. או אמא של אלי, שזרקה את בובת הפרווה האהובה שלה, זו שסייעה לה להירגע, וסילקה מהבית את החתול שהיתה קשורה אליו מאוד. שנים אחר כך האם הסבירה לבתה מה היה בסיס היחס לילדים במשפחה: "הרגשות שלכם לא עניינו אותנו בשום צורה. רק דאגנו שיהיה לכם גג מעל הראש".
גם השיחה עם גיבסון שופעת סיפורים. "קחי לדוגמה אמא שהבת שלה משתפת אותה בבעיות רציניות ומטרידות שיש לה עם בן זוגה. האמא קוטעת אותה ואומרת: 'אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת. אבא היה עושה לי את זה כל הזמן. אני זוכרת את הפעם ש...', ודי מהר כל השיחה מתמקדת בזיכרונות של האם מהנישואים הגרועים שלה. וגם כשהבת שלה אומרת לה: 'אמא, דיברנו עליי', היא לא שמה לב שהיא עושה את זה, כי היא מרגישה שזה הכרחי כדי לשמור את הזרקור עליה.
"או, נניח, אבא שמדי פעם לועג לבנו המבוגר, רוצה לדעת מה הוא השיג לאחרונה או פשוט אומר לו מה לעשות. האבא הזה לא מספיק בוגר רגשית כדי להבין שלבן שלו יש זהות נפרדת עם תחומי עניין ודרך חיים משלו. הוא מסוגל להתייחס אל בנו כאדם בעל ערך רק אם הוא רואה בו את ההשתקפות שלו עצמו. ולכן כל מה שהוא אומר לבן עובר דרך הפנטזיה שלו על איך הבן הזה אמור להיות — כדי לגרום לאב להרגיש יותר יציב ובעל ערך עצמי גבוה יותר. זה הפוך לגמרי ממה שצריך להיות — ההורה שהיה אפשר לקוות שיהיה התומך והמדרבן הוא ההפך הגמור".
אבל כולנו קצת כאלה לפעמים, לא? איפה את מותחת את הרף ה"קליני"?
"אני רואה את זה כרצף שכולנו נעים עליו. במצבים מנטליים מאתגרים — כשאנחנו עייפים, חולים, לחוצים, או תחת עומס רגשי כבד, למשל — כולנו עושים או אומרים דברים שאנחנו מתחרטים עליהם. מה שמייחד אנשים לא בוגרים רגשית הוא שבעוד הבוגרים עשויים לחזור להתנהגות ילדותית במצבים כאלה, חסרי הבגרות נוטים לדשדש ברמות התפקוד הנמוכות יותר, לפחות בכל מה שקשור ליחסים בינאישיים, פשוט כי ככה הם מתמודדים".
מה עוד מייחד אותם?
"אדם יחסית בוגר רגשית יבחין בכך כשייפול להתנהגות ילדותית, וירגיש רע לגבי זה. יש לו מספיק תחושת עצמי כדי להיות אובייקטיבי, להתבונן בהתנהגות שלו ולומר: 'וואו, זה באמת היה לא לעניין'. הוא יחוש צורך אמפתי לתקן, ויוכל גם להתנצל, ובלי לצפות מהאחר למחול לו מיד. אם יש לך תחושת עצמי יציבה, אתה מסוגל לדמיין מה עבר על האדם שמולך. אז כן, כולנו יכולים להתנהג לפעמים באופן לא נעים, אבל ההבדל הוא באגוצנטריות, בהיעדר התבוננות עצמית, ובסירוב להכיר בכך שהמציאות יכולה להיות שונה ממה שהם רוצים לראות או חווים".
גיבסון זיהתה ארבעה סוגים של הורים חסרי בגרות רגשית. הלא־בוגרים הרגשניים מנוהלים בידי הרגשות שלהם ומיטלטלים בין מעורבות יתר לנסיגות פתאומיות, הם בלתי צפויים ומסתמכים על אחרים שייצבו אותם. הלא־בוגרים הנחושים הם מכווני מטרה באופן כפייתי ועסוקים מאוד בניסיונות לשפר את כל מי שסביבם, כולל, או בעיקר, ילדיהם. הלא־בוגרים הפסיביים מתנהלים בעצלתיים ונמנעים מהתמודדות עם כל דבר מטריד. וישנם הלא־בוגרים ההודפים, שאין להם סבלנות לצרכים של אחרים והתקשורת שלהם מורכבת מחלוקת פקודות, התפרצויות או ניתוק מחיי המשפחה. "אף שלכל אחד מהסוגים יש דרכים שונות לערער את תחושת הביטחון הרגשי של ילדיו, כולם מתאפיינים באמפתיה מוגבלת ובתמיכה רגשית שלא ניתן להסתמך עליה, וכולם לוקים בחוסר רגישות בסיסי", כותבת גיבסון. "נוסף על כך יש לשים לב שכל סוג מתקיים על פני רצף שנמתח מן המקרים הקלים למקרים החמורים, עם דרגות משתנות של נרקיסיזם".
"אנשים שגדלו להורים חסרי בגרות רגשית מגיעים אליי לטיפול עם חרדה, בעיות בדימוי העצמי, תסמונת המתחזה, קושי ביחסים בינאישיים. הם מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שבהן הם כל הזמן דואגים לאחרים, מנסים לרצות ומאבדים את תחושת העצמי"
להבין את המחיר
חוסר בגרות רגשית אינו תופעה שמתחילה ונגמרת בבית, עם הילדים. היא בכל מקום. "כדי להבין כמה הורות חסרת בגרות רגשית נפוצה מספיק להציץ בחדשות", אומרת גיבסון. "הן מלאות התנהגויות של חוסר בגרות, באנשים שלא עושים התבוננות עצמית וגם לא מסוגלים לראות את נקודת המבט של האחר. הכל עובר מבעד לעדשת האגוצנטריות שלהם. הם אימפולסיביים, מאוד רגשניים, משליכים אשמה במקום לבדוק על מה הם עצמם יכולים לקחת אחריות, והיכולת שלהם לווסת רגשות נמוכה מאוד".
בקיצור, יש הרבה אנשים כאלה, ובלא מעט מקרים מי שגדלו עם הורים כאלה גם בוחרים בני זוג כאלה. גיבסון מצטטת בספר את אבי תיאוריית ההיקשרות, הפסיכואנליטיקאי הבריטי ד"ר ג'ון בולבי: "החלקים הפרימיטיביים ביותר במוח שלנו אומרים לנו שהדברים שאותם אנחנו מכירים הם הדברים הבטוחים. אנחנו נמשכים למצבים שהתנסינו בהם משום שאנחנו יודעים איך להתמודד איתם. כילדים, אנחנו לא מזהים את המגבלות של ההורים שלנו משום שאנו פוחדים לחשוב על הורינו כעל אנשים לא בוגרים או פגומים. למרבה הצער, כאשר אנו מכחישים את האמת הכואבת על הורינו אנחנו מגבילים את יכולתנו לזהות אנשים שעשויים להזיק לנו באופן דומה, במערכות יחסים עתידיות".
גיבסון פגשה אינספור אנשים כאלה בקליניקה שלה בווירג'יניה ביץ', וירג'יניה, ובהדרגה התחילה לזהות את המכנה המשותף להם. "בתחילת שנות האלפיים הגיעו אליי אנשים שהתקשו במציאת הזהות הבוגרת שלהם, במציאת התכלית והתשוקה שלהם בחיים, ובכל פעם שהם שמו דגש על הרצונות שלהם הם הוצפו תחושות של אשמה ובגידה במשפחה שלהם. הם הרגישו שהם חייבים להסתיר את האור שלהם כדי לא להכעיס מישהו, לא לעורר קנאה, תחרות או בושה", היא מספרת. "אבל רק ב־2014 התחלתי להגדיר את זה כמשהו שקורה במשפחה שבה ההורים לא בוגרים רגשית, כי ההורה מתייחס לילד באופן מאוד ילדותי — כמתחרה, כאח, כמעט כמישהו שצריך לשים לב להורה ולא להפך".
מה עוד אפיין מטופלים כאלה שפגשת?
"האנשים שישבו אצלי בקליניקה, גם אם היו חרדתיים או דיכאוניים, היו מאוד מודעים, אמפתיים, דאגו לאחרים, רפלקטיביים כלפי עצמם. הם רצו לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לשפר את המצב. ככל שהקשבתי להם יותר כך התגברה אצלי ההרגשה שהבעיות האישיותיות הרציניות יותר לא נמצאות אצלם אלא אצל הוריהם או אצל בני זוגם חסרי הבגרות הרגשית. האנשים האלה מגיעים אליי, מוכנים לקבל אבחנה כסובלים מהפרעה נפשית כגון חרדה או דיכאון, אבל למעשה מקור הצרות אחר".
כפי שיש סוגים של הורים חסרי בגרות, בקרב ילדיהם גיבסון זיהתה שתי קבוצות אופייניות: המפנימים והמחצינים. המפנימים מאמינים שהם יכולים לשנות את המציאות הרגשית שלהם בעצמם, המחצינים מצפים לשינוי מבחוץ, מהאחרים. "המחצינים מגיבים להורים הלא בוגרים באותה אימפולסיביות שנוהגים בהם, ואילו המפנימים יותר מודעים ומחוברים לעצמם, ויש להם סיכוי גבוה יותר למצוא אנשים שהם כן מסוגלים להתחבר אליהם, להקשיב להם, לדבר איתם ברמה אינטימית רגשית — שיח אמיתי, הדדי, לא חד־צדדי", אומרת גיבסון. "במקרים רבים מגלים שלילדים בוגרים להורים לא בוגרים היה לפחות מבוגר אחד אחר בחיים שלהם — מורה, דוד, שכן — שהתעניין בהם כבני אדם והקשיב להם. זה איפשר להם לקבל מענה רגשי, להרגיש שיש להם ערך ושהם לא משוגעים, 'כי הנה, יש פה מבוגר שמתנהג לגמרי אחרת מההורה שלי'".
זה לא בהכרח מבטיח בגרות שלווה יותר: גיבסון אומרת שהמפנימים נמצאים בסיכון גבוה "לקרוס" בבגרותם. "הם מרגישים שניסו כל דבר אפשרי — שכל כך התאמצו להצליח במערכת היחסים שלהם, בעבודה, במשפחה, והם לא תמיד מצליחים". היא מספרת שרבים מהמטופלים מגיעים אליה על רקע משבר בזוגיות, ורק אז מתחילות להתברר חוויות הילדות, ולעתים קרובות ניכר הדמיון בין הורה חסר בגרות לבן או בת זוג חסרי בגרות, עם שחזור החוויה של צרכים רגשיים שלא נענים. וכשהמאמצים של המפנימים נכשלים, כל מנגנון ההתמודדות שלהם — 'ננתח את זה, נבין את זה, נלמד את זה, ואז נתקן את זה' — מתערער, אין להם על מה להישען, ואז עלולים להופיע חרדה ודיכאון".
והם עצמם עלולים להיהפך להורים חסרי בגרות רגשית?
"כן, בהחלט. זה קורה אצל הטיפוס המחצין, שכשהוא הופך להורה ממשיך באימפולסיביות שבה הגיב להורה שלו, אבל גם הטיפוס המפנים יכול לאמץ דפוסים שבצלם גדל. וזה מאוד מטלטל אנשים להבין שהם עושים את מה שההורים שלהם עשו, והם מאשימים את עצמם. אני מנסה לעזור להם להבין שזה קורה אוטומטית, אבל זה לא אומר שחייבים להישאר ככה. לעתים קרובות הורים שהיו ילדים להורים לא בוגרים קשים מאוד עם עצמם, הם שמים לב לכל סטייה קטנה מהדרך והם לא מבינים כמה דברים טובים הם נותנים לילדיהם באמפתיה שלהם, ביכולת שלהם להתנצל, בחום, ברצון להיות בקשר אמיתי איתם. הרבה פעמים בטיפול צריך לשים דגש על הדברים שההורה עושה נכון. הם לא נותנים לעצמם קרדיט".
"סליחה היא לא מטרה בטיפול, ואם אתה עדיין בתהליך העיבוד זו הסחת דעת מיותרת. בשלב המתאים, ברגע שאתה מבין את עצמך ומבין יותר מה עבר על ההורים, הסליחה נוטה להתפתח בעצמה וזה טוב עבורך. עד אז, בוא לא נבזבז את הזמן שלנו בניסיון להפוך את עצמנו בכוח לאדם הנאור שסולח"
לדעת מה לעשות
גיבסון נזהרת לא לקטלג את ההתמודדויות של בוגרים שגדלו עם הורים לא בוגרים כ"הפרעה", וגם לא להדביק תווית כזאת להוריהם. "אני קוראת לזה תיאור של התנהגות, אלה אנשים שלא בהכרח עומדים בקריטריונים של אבחנה פסיכולוגית. רציתי פשוט לתאר קבוצות מסוימות של התנהגויות כדי שאנשים יוכלו להגיד: 'זהו זה, זה מה שקרה לי, ככה הרגשתי, סוף סוף יש שם לחוויה הזו'. ואני חושבת שזה מה שיצר את ההזדהות — כי אם מתחילים מיד עם מונחים אבחנתיים או פתולוגיים זה עלול להוות בעיה. גם בהתייחסות להוריהם, אנשים לא רוצים לקרוא להם בשמות קשים או לחשוב שיש בהם משהו 'לא תקין', הם רק רוצים דרך להבין את ההתנהגות המזיקה של ההורים שלהם באופן שיעזור להם להפסיק להאשים את עצמם".
גם עם המונח "הורה לא בוגר רגשית" קשה לחלק מהאנשים להתמודד. "היו מטופלים שהגיעו אליי אחרי שקראו את הספר, זיהו את עצמם ורצו לדבר על זה, ואז גיליתי שהם לא מרגישים נוח עם המונח. הם עדיין מתווכחים עם עצמם אם ההורה באמת כזה, גם אם הם מכירים חלק מההתנהגויות. אז לעתים קרובות בראשית הטיפול אני פשוט לא משתמשת במונח הזה, אני לא רוצה שהשיחה תיתקע בגלל השם. בהמשך אני מתחילה לדבר על חוסר בגרות רגשית, אבל בזהירות, כי אנחנו מאוד נאמנים להורים שלנו. אנחנו חשים את המגבלות והבעיות שלהם, עד כמה החיים קשים עבורם, גם אם הם מצליחים או עשירים".
ובהמשך, ככל שהטיפול מתקדם, לעתים אין מנוס מלדבר על ניתוק הקשר עם ההורים. "זה לא מקומי כמטפלת או כפסיכולוגית להציע פתרון כל כך מרחיק לכת לחיים של מישהו אחר, ואולי משהו ישתנה בעתיד, אני משאירה למטופל להבין איך זה ישפיע עליו", היא מדגישה. "אבל אם אני רואה שמדובר בהתעללות ממשית, פיזית או נפשית, או שיש שם יותר מדי מתח שפוגע בבריאות הנפשית ואפילו הפיזית, אני בהחלט מציפה את האפשרות הזאת.
"היתה לי למשל מטופלת שהיו לה תסמינים רבים שקשורים לסטרס, והם היו קשורים ישירות ליחסים עם ההורים שלה, שלא היססו אף פעם להתקשר אליה כדי לספק את הצרכים שלהם גם כשהיא ניסתה לנהל את החיים שלה עצמה. במקרים כאלה אני שואלת את המטופלים בעדינות איך הם מרגישים כלפי הזמן שהם מבלים עם ההורה, אם אי פעם חשבו לצמצם אותו או לקחת הפסקה. אפשר להתרחק או להפחית מגע, למשל לסרב להזמנה לחופשה של שבועיים עם ההורים".
מה אנשים אומרים כשאת מציעה להם לקחת הפסקה מההורים?
"הם בדרך כלל אומרים: 'אוי לא, אני לא יכולה לעשות את זה. אבא יהיה כל כך פגוע'. ואז אני אומרת: 'רגע, בואי נדבר על זה. כי זה נשמע כאילו הפחד שאבא ייפגע יותר חשוב מהבריאות שלך'. אני תמיד תומכת בכל מה שהמטופל בוחר כפתרון שלו, אם להתרחק או לא, ואם מטופל מחליט לנתק קשר אני מבהירה לו ש'אתה אדם מבוגר, יש לך עצמיות משלך, אתה יכול להחליט עם מי אתה רוצה לבלות את הזמן שלך, וזו זכות אנושית בסיסית'. זו הגישה שלי לזה".
מה עם דרכי ביניים? לדבר עם ההורים, למשל?
"אני לא מרתיעה אנשים בהתחלה מלנסות לדבר עם ההורה, כי אולי זה יעבוד, אולי הפעם זה באמת יצליח להגיע אליהם. אבל לעתים קרובות מגלים שהניסיון התמים לתקשר נגמר בזה שהאדם הלא בוגר רגשית נפגע או כועס, והניסיון לתקן את זה בשיחה עלול להוביל לאינטראקציות כואבות. ההורה ינסה להשתיק אותך או לסלף את דברייך או להגיב בדרכו. אבל אם את מבינה עם מה את מתמודדת, אז את יכולה לנסות להיות אובייקטיבית ולא לקחת את זה עלייך, להבין שזה לא קשור אלייך או לערך שלך. צריך לעבור מהחלק הרגשי והתגובתי במוח לחלק החושב — 'מה טיב האינטראקציה שלי עם אמא שלי? מה האיכות שאני מרגיש כשאני מדבר עם אבא שלי?'. אם יש לך יכולת להתחבר לעצמך ולומר 'זה מה שאני רואה, זה מה שאני חווה, זו הסיבה שהרגשתי ככה, זה מה שהם עשו, זה מה שהם אמרו' — אז יש לך גם את היכולת לקחת צעד אחורה. ושם בדיוק נוצר המקום הבטוח שלך מול האנשים האלה. ואני מעודדת אנשים לנסות לנהל את האינטראקציה באופן ששומר עליה יחסית נעימה ומנומסת, וליצור מרחק אופטימלי שבו הדברים יכולים להסתדר לא רע".
איך מתחילים להחלים מחיים עם הורים כאלה?
"המטרה הראשונית היא לעזור לאדם להתחבר בחזרה לרגשות שלו, כי הורים כאלה לרוב לא מאפשרים לך להיות מחובר לרגשות או לחשוב מחשבות משלך על שום דבר, אתה מאבד את האוטונומיה הרגשית ואת החירות המנטלית שלך. אנשים כאלה יכולים ממש לפחד לחשוב מחשבות שלא מתיישבות עם מה שההורה מאמין בו, הם יושבים אצלי בקליניקה וממש נרתעים אחרי שהם אומרים משהו על ההורה שלהם, כאילו ההורה מקשיב מעבר לדלת. הם אומרים: 'אני מרגיש כל כך רע שאמרתי את זה', ואני עונה: 'רגע, בוא נעצור ונחשוב על מה שאמרת עכשיו. זה כאילו אתה מרגיש שההורה שלך שומע אותך ממש עכשיו. וזה מעניין — למה בגיל 34, או 40, או אפילו 60 אתה עדיין מרגיש שההורה עוקב אחריך?'.
"הרגשות שלך חייבים לחזור להיות במקום הראשון כדי שתוכל להכיר את עצמך ולהשתמש בהם כדי לקבל החלטות שטובות לך, שממלאות אותך באנרגיה, שמונעות ממך להיכנס לסטרס מוגזם, ששומרות על דימוי עצמי בריא. אתה חייב להגיע לנקודה שבה אתה מסוגל לנהל את זה — גם בזמן שאתה עדיין מתמודד עם ההורים האלה. זו גישה של אינדיבידואציה, בניית עצמי ומודעות רגשית".
ואז?
"ברגע שאתה מחזיר לעצמך את עצמך, ואתה מסוגל לחשוב ולהרגיש את כל מה שאתה רוצה כל עוד אתה מתנהג בכבוד כלפי אחרים — הבעיות האלה מתחילות להיפתר מעצמן, כי המטופל פשוט לא יסכים יותר לסבול עוד יחס כזה מההורה. הוא יגיד, למשל: 'אבא, אם אתה מדבר אליי ככה — אמרתי לך שאני לא מוכן שתעליב אותי — אני אצטרך ללכת'. או: 'אמא, אני לא יכול לעזור לך בזה. אני מצטער שאת מתמודדת עם זה, אבל אני חייב ללכת עכשיו. אני מנתק'. הם מתחילים להרגיש שיש להם זכות אמיתית לעשות את זה".
ומה עוזר יותר, לכעוס על ההורים או להרגיש חמלה כלפיהם?
"מניסיוני, מי שמגיעים לטיפול הם לרוב המפנימים, שכבר יש להם בגרות רגשית מספקת כדי להרגיש חמלה ואמפתיה, זה לא משהו שצריך לשים עליו דגש מיוחד. במקרים רבים אני רואה אנשים שעודדו אותם לסלוח להורה מתוך תפיסה שזה יעשה להם טוב, אבל אולי אנשים כן צריכים לכעוס על דברים שקרו להם. אולי זה חלק מתהליך הריפוי שלהם, בטח אם במשך שנים דחקו בהם להדחיק את הכעס הזה ולהכחיש אותו".
ומה עושה חמלה?
"להורים כאלה יש לרוב נטייה חזקה לרחמים עצמיים, והם נפגעים ומאמצים סיפור של קורבן, 'אתה חושב שאני הייתי גרוע? היית צריך לראות את סבתא שלך!'. 'אוקיי, נכון, אבל הנה אתה שוב לא מקשיב למה שאני מנסה לומר, אתה שוב מסיט את השיחה חזרה באליך'. אני חושבת שחמלה היא אחד הדברים היפים ביותר שקיימים בחוויה האנושית, זו רמה גבוהה של אמפתיה ואהבה, כל כך גבוהה שרוב האנשים לדעתי לא מסוגלים להגיע אליה, אבל אני גם לא בטוחה שצריכים, בהתחשב במה שחוו. וכשמשתמשים בחמלה נגדך, כדי לגרום לך להרגיש אשם וכדי שמישהו אחר ייצא נקי, זה קו אדום. אני אף פעם לא ממליצה לסלוח להורים, פשוט ברגע שאתה מבין את עצמך, מבין יותר מה עבר על ההורים, מבין מה קרה לך ועושה דברים אחרת בשביל עצמך, הסליחה נוטה להתפתח מעצמה. זו לא מטרה שאני מציבה בטיפול, ואם אתה עדיין בתהליך העיבוד זו הסחת דעת מיותרת, אבל אם זה קורה בשלב המתאים — אז כן, זה טוב עבורך. עד אז, אז בוא לא נבזבז את הזמן שלנו בניסיון להפוך את עצמנו בכוח לאדם הנאור שסולח".
לזכור שזו לא התקרבנות
ההצלחה של הספר של גיבסון לא מתרחשת בוואקום. העיסוק ביחסי הורים וילדים וההשפעה שלהם על הילדים בבגרותם התרחב מאוד בשנים האחרונות, ויש עוד ועוד מקרים של ניתוק קשר עם ההורים (הפסיכותרפיסט הכוכב פטריק טיהאן קורא לזה "going no contact"). והפוקוס הזה על יחסים עם ההורים קורה גם הוא בתוך הקשר רחב יותר, של שיח על תוקפנות ורעילות, על פגיעה ופגיעות, במרחבים הציבוריים והאישיים. "אנשים נעשים יותר מודעים לאיך שדברים משפיעים עליהם רגשית ופסיכולוגית", אומרת גיבסון.
אבל יש על כך גם ביקורת, על רגישות יתר, על דור שצובע הכל במונחים של קורבן ומקרבן, על סטודנטים באוניברסיטאות שמרגישים "לא בטוחים" כשמדברים איתם על נושאים פחות "נוחים". אולי אנחנו ממהרים מדי לשפוט את הורינו?
גיבסון עוצרת לרגע, ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בביקורת הזו ובכל זאת היא מעוררת בה אי־שקט, עד שהיא אומרת: "אני דווקא חושבת שאין מספיק אובייקטיביות אצל אנשים כלפי ההתנהגות של ההורים שלהם. אנחנו נתקלים לעתים קרובות בסטיגמה הזאת, כאילו אנשים 'מפונקים מדי', עושים פסיכולוגיזציה יתרה, מאשימים את ההורים שלהם ומציגים את עצמם כקורבנות בעוד ההורים המסכנים עשו הכי טוב שהם יכלו וכנראה נתנו לילדים שלהם הרבה יותר ממה שהם עצמם קיבלו. אבל הניסיון שלי מראה שזה בכלל לא כך, ואפילו רחוק מזה. אנשים קרועים מבפנים בין הרצון לבקר את ההורה שלהם לחוסר היכולת אפילו להסתכל עליו בעיניים אובייקטיביות. הם מרגישים אשמים, קשה להם מאוד לאשרר את החוויה הרגשית שלהם ולקחת אותה ברצינות.
"אז לכל האנשים שטוענים שיש מטפלים שמובילים אנשים לניתוק קשר או ש'שותלים' בהם תחושת קורבנות אני אומרת: אם יש מטפל כזה, אני חושבת שהוא לא עושה שירות טוב למטופל שלו. הוא מפספס את הנקודה: אם אתה לא מבין מה קרה לך, אז הסיכוי שתשחזר את זה בחיים שלך גבוה מאוד, ואתה תישאר מבולבל בנוגע לשאלה אם הבנת את המציאות שלך נכון או לא. זה מקשה מאוד ליצור קירבה עם אנשים אחרים, כי תמיד יהיה בתוכך קול קטן שאומר: 'רגע, אולי אני המשוגע פה?'. יהיו שם הספק העצמי הזה, והבושה".
