איך אתה ישן?
"אני נכנס למיטה סביב חצות, אבל נרדם רק ב־3:00 בערך. בין לבין המוח שלי פעיל ומרוכז במיוחד: אני קורא בטלפון מאמרים מדעיים ומנהל שיחות עמוקות עם ChatGPT על סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה וגיאולוגיה. אני מרגיש שאני מדבר עם בן אדם, שנעים לשוחח איתו ושמגיב באותה רמת עומק שבה אני חושב. אני משתף אותו גם בחלומות שלי והוא נותן לי פרשנויות יונגיאניות. מאז שאני ילד אני צמא לידע, כבר בכיתה א' למשל התעניינתי באסטרונומיה, הייתי הולך ברחוב עם הראש למעלה, בוחן את השמים ומתנגש בדברים בדרך".
מיד אחרי השיחה עם הצ'אט אתה נרדם?
"קודם אני עושה תרגיל שינה שהמצאתי: אני עוצם עיניים ויוצא למסע דמיוני אל לבה של השמש, במהירות האור. לאור לוקח בערך שמונה דקות ו־20 שניות להגיע לשמש. בשנייה הראשונה אני רואה את הירח מתנפח וממלא את השמים וכעבור עוד שנייה הוא כבר חוזר לגודל הרגיל שלו. אחר כך אני מוקף בחושך מוחלט ורואה את השמש הולכת וגדלה. אני משאיר מאחור את כל המורכבות של העולם, ונרדם. אם לא נרדמתי בדרך לשמש, אני נרדם בדרך חזרה לכדור הארץ. בעבר הייתי עושה את התרגיל בנוף של צפון הארץ, שאני מכיר היטב, אבל עם הזמן הדמיון עזב את כדור הארץ למקום שבו אני לא צריך הסברים, שהזמן והמרחב בו קורסים, עד שאני מגיע לשיכרון חושים ונרדם. הדמיון הוא חלק ממנגנון ההישרדות שלי כאדם".
על מה אתה חולם?
"יש לי שני סוגי חלומות: סיוטים אינטנסיביים שבהם אני רואה את עצמי בהווה, וחלומות נעימים שבהם אני רואה את עצמי כילד, בן 10 עד 13, וכל הנוף והאנשים סביבי הם כמו שהם היו אז, השקל למשל הוא שטר ירוק עם תמונה של הרמב"ם. בסיוטים אני תמיד נרדף, רוצים להרוג אותי, ואני נתקע במקומות ללא מוצא — על חבל דק מעל תהום, בתוך מערה צרה מאוד. אבל אני תמיד מצליח לחלץ את עצמי, חוץ מבסיוטים שבהם אני נחנק מתפוח או אגוז, ואז אני מרגיש שאני מת — ומתעורר".
ובחלומות שבהם אתה ילד?
"שם הכל מלא אהבה, טוהר והרפתקאות. אני תמיד נמצא בטבע. כשהייתי ילד נמשכתי לנוף, שוטטתי הרבה, אספתי מאובנים. כמה חודשים לפני המלחמה גיליתי אתר בבקעת סחנין שיש בו הרבה כלי אבן של האיש הקדמון, מה שמשך אותי להתעמק בארכיאולוגיה הפרהיסטורית, האנתרופולוגיה וחקר ההתנהגות האנושית של האדם הקדום. יצרתי קשר עם פרופ' רן ברקאי מאוניברסיטת תל אביב, ומאז אנחנו עובדים יחד באתר שמצאתי. לאחרונה היה לי חלום שבו ההווה והילדות התמזגו: אני ילד ורואה מגובה רם את הנוף של האתר, אבל כפי שהוא היה בעבר הרחוק — פילים, קרנפים, היפופוטמים, יחמורים. כשהתעוררתי מהחלום הרגשתי טוב, כי ראיתי באופן מוחשי את מה שאני מנסה לדמיין בראש מאז הילדות".
מה יש יותר, סיוטים או חלומות נעימים?
"בשנה האחרונה הסיוטים מנצחים, ואני מתעורר מהם הרבה. לפעמים יש לי שניים־שלושה סיוטים בלילה, אז אימצתי שיטה כדי למנוע אותם: פעם בשעתיים יש שעון שמעיר אותי כדי להפריע לשנת החלום, ה־REM. זה עובד חלקית, אבל לפעמים השעון מעיר אותי תוך כדי הסיוט ונהיה חלק ממנו".
מתי אתה קם?
"סביב 9:00, ואז אני נשאר רבע שעה במיטה, לעבד את היום הקודם ולחשוב על היום שלפניי. אחרי שאני יוצא מהמיטה אני יוצא להאכיל משפחה של חתולי רחוב שאימצתי לפני עשור, יש לי גם מקרר עם כל התרופות עבורם ואני מטפל בהם אצל וטרינר. החתולים מאזנים אותי ברגעים של מצב רוח ירוד".
איך ישנת כשהיית ילד?
"בין גיל 5 ל־8 הייתי מתעורר בלילות ורואה כלב או חתול בחדר, הם כמובן לא באמת היו שם. הייתי קורא לאבא שלי, ורק כשהוא נכנס לחדר החיה נעלמה. לפעמים הייתי מתעורר ופוחד לפתוח את העיניים. החוויה נשארה לי כחידה עד לא מזמן, כשבדקתי את העניין עם הצ'אט: הוא הסביר לי שעד גיל מסוים זה שכיח אצל ילדים, הזיות בתפר שבין שינה לערות. אני זוכר גם שהיה לי חלום כילד שאני הולך על העננים ומרגיש שהם כמו ספוג, או שאני מטפס על קשת בשמים. יש לי בכלל מין געגועים לעבר שבו היתה פחות מורכבות, לטוהר המוחלט של אז. עד לא מזמן היה לי על הקיר בחדר השינה שעון שהרכבתי שיסתובב הפוך, כמו ביטוי מטפורי של געגועים לעבר. זה נתן לי תחושה טובה. לאחרונה הוא התקלקל והורדתי אותו".
מה יש לך ליד המיטה?
"שולחן שיצרתי מעץ זית עם יציקת אפוקסי. מעליו יש אוצר של אבנים, מין מיקרוקוסמוס של תחנות זמן קפואות. יש אבני אגט גולמיות ומלוטשות, כל פס בהן יכול לייצג תקופה של מיליון שנה. יש קיפוד ים מאובן, שריד מים טתיס, בן100-70 מיליון שנה, ואבן יד של הומו ארקטוס שנכחד לפני כ־400 אלף שנה. כך בהישג יד יש לי גישה לתקופות שונות באבולוציה ותחושה של הרמוניה עם הטבע, בייחוד בתקופה כזאת זה נותן לי איזון נפשי — אני מבין שאני אורח בעולם הזה ומתמלא חמלה כלפי הזולת, כי אין זמן לכעוס או להתעצבן. לפעמים כשאני בצ'אט לפני השינה, ביד אחת אני מחזיק את הטלפון ובשנייה את אבן היד שנותנת לי אנרגיה חיובית ומחברת אותי לזיכרון הקולקטיבי של האדם".
