הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
כשלילך ניגשה לדיילת הקרקע הקפריסאית בדלפק הצ'ק־אין, שקיבלה את פני העולים לטיסת ה"חילוץ" מלרנקה לתל אביב, ואמרה לה שלא נעלה על הטיסה, הדיילת חשבה שהשתגענו.
"אתם בטוחים?", היא התעקשה. "יש כאן הרבה אנשים בלי כרטיסים שממש נואשים למקום על הטיסה לישראל".
"אני בטוחה", אמרה לילך בשקט אבל בלי היסוס.
כבר שעת לילה. הטיסה היתה אמורה להמריא ב־22:55 וסביבנו אכן היו עוד כ־100 ישראלים טרוטי עיניים שהתאספו מרחבי העולם לנקודה הקטנה המסוימת הזו בקפריסין, בדרך חזרה לישראל. גם אנחנו נחתנו בלרנקה רק כמה שעות קודם לכן, מלונדון, אחרי ביקור משפחתי של עשרה ימים אצל בתנו ובני משפחה נוספים שלי שחיים באנגליה. הגענו לשם ב־27 בפברואר, לשבוע בלבד, אבל למחרת פרצה המלחמה, הטיסה חזרה הביתה בוטלה, וללרנקה הצלחנו להגיע רק ביום שני, היום העשירי למלחמה, בדרכנו אל המקלטים בישראל. או שלא?
הרגשנו כאילו ההחלטה שעלינו לקבל לא מסתכמת רק בשאלה אם לעלות על הטיסה, אלא אם לחזור בכלל. כאילו שם, בלילה, בלרנקה, מול דלפק הבורדינג הגועש, נדרשנו להכריע איפה נכון לנו לחיות
3 צפייה בגלריה
לילך בנמל התעופה בלרנקה. כשאמרנו שאנחנו לא עולים על טיסת ה"חילוץ", הדיילת חשבה שהשתגענו
(צילום: יונתן בלום)
***
כבר עברתי את המסע המנטלי הזה. 36 שנה קודם, בסוף 1990, הייתי בחור צעיר ונחוש, בן 25, שהחליט לעלות לישראל כי נמאס לו משמי לונדון האפורים ומהאיפוק החברתי והרגשי החונק של הבריטים.
זה היה רגע לפני מלחמת המפרץ הראשונה — פרקי זמן בישראל נקצבים לפי מלחמות — ועליתי לבד, עם כמה תיקים, רק קצת יותר מאלה שאיתם הגענו לנמל התעופה בלרנקה. סיימתי תואר במשפטים באנגליה אבל החלום שלי היה להיות צלם. להיות צלם בישראל. כשאתה צעיר, המרדף אחרי החלום הוא תכלית החיים, רק כשאתה מתבגר הוא הופך לחשש מרפה ידיים מפני האכזבה. אז השארתי מאחור את הוריי, את אחי ואת חבריי. עד לאחרונה, חשבתי שזו ההחלטה הקשה ביותר שנדרשתי לקבל.
***
לא גדלתי בבית עם אידאולוגיה ציונית חזקה. היינו משפחה טיפוסית של יהודים חילונים מאיסט לונדון, שהולכת לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, אבל גם אוכלת בייקון ופירות ים במסעדות (רק לא בבית). הייתי מוקף חברים יהודים ולא יהודים, גדלתי על הערצה לישראל, אבל מעולם לא עודדו אותי לחיות בה. ההחלטה לעלות היתה כולה שלי.
ובכל זאת, הרגשתי שישראל היא התשובה הנכונה לי. חייתי בה שנה בגיל 18, בקיבוץ, לפני לימודי המשפטים, וכשעברתי לחיות בה באופן קבוע התחושה הזו רק התחזקה. הרגשתי מחובר למזג האוויר, לאידאולוגיה, לפתיחות ולדיבור הישיר של האנשים. זו המדינה, חשבתי, שבה אוכל לשנות את חיי, ואולי גם להשפיע יותר על מה שמתרחש סביבי, בחברה קטנה ולא בארץ גדולה. זה המקום שבו ילדיי לא יידרשו לקבל החלטות כואבות כמו אלה שאני נאלצתי לקבל. וחוץ מזה, זו היתה הרפתקה גדולה.
***
שלושה מארבעת הסבים והסבתות שלי היגרו מפולין ורוסיה לאנגליה בראשית המאה הקודמת. הם קיבלו את ההחלטות שלהם, בעיקר מתוך אילוצי המציאות. אני נולדתי וגדלתי באנגליה, אבל עם תחושה גוברת של אאוטסיידר. תמיד קיננה בי הרגשה שהעובדה שנולדתי שם אקראית לגמרי, ושאני בריטי רק זמנית. לא חשתי חיבור עמוק למקום, וקינאתי באנשים שחיו בקהילות ותיקות, של דורות על דורות, שבהן שאלות של זהות, של איפה לחיות ובקרב מי, אינן דילמות קיומיות.
והיה עוד עניין: בחמש השנים הראשונות שלי בארץ, ישראל החלה לעשות שלום עם שכניה. היה מוצדק להיות אופטימי. קשה לדמיין את זה עכשיו, אבל באותם ימים החברים שלי באנגליה קינאו בי על שאני חי בישראל, מדינה צעירה, רב־תרבותית, אהודה, שפניה לאופק. עכשיו גם האופטימיים ביותר שבינינו מקווים לכל היותר לעתיד שבו נוכל ליהנות מכמה שנים של שקט בין כל סבבי המלחמה.
3 צפייה בגלריה
מראות מחופשה בצל המלחמה. דיסוננס בלתי נסבל בין להרים את העיניים ולהתבונן בנופים הירוקים של אנגליה לבין להוריד את העיניים ולהעיף מבט בטלפון כדי לקבל עדכונים אחרונים מישראל
(צילומים: יונתן בלום)
***
ועכשיו, בלרנקה, בהמתנה לטיסה שנועדה להוביל אותנו אל המקלטים בישראל, הבת שלנו איוי, ששוהה עם החבר שלה בביתנו בגבעתיים, מתקשרת: "הרגע יצאתי מהמקלט, אנשים אומרים שיש פגיעה בשכונה".
גם כך היינו חרדים מהחזרה אל תוך המלחמה, והטיימינג של ההודעה הזאת דחף את לילך אל מעבר לקצה. "אנחנו עדיין יכולים להתחרט", היא התחננה.
כשהתור לצ'ק־אין התחיל להתקדם, הדילמה שלנו התעצמה. הפחד של לילך מהטילים משך לכיוון הישארות באנגליה. אותי, כמי שנולד שם והחליט לעזוב, תקפה חרדה הפוכה: להיות תקוע בלימבו, ב"חופשה" כפויה באנגליה, רחוק מהבית ובלי עבודה שתסיח את דעתי.
הדיסוננס שבו עברו עלינו הימים הקודמים — בין להרים את העיניים ולהתבונן בנופים הירוקים של אנגליה, לבין להוריד את העיניים ולהעיף מבט בטלפון כדי לקבל עדכונים אחרונים מהמלחמה בישראל — יצר אצלי מתח בלתי נסבל. כצלם, קל לי יותר לחוות את המציאות הישראלית בימי מלחמה כעד, מבעד למצלמה, מאשר לראות אותה ממרחק, מעוצבת בידי ההיסטריה של כלי התקשורת.
באופן עמוק יותר, הרגשנו כאילו ההחלטה שעלינו לקבל לא מסתכמת רק בשאלה אם לעלות על הטיסה, אלא אם לחזור בכלל. כאילו שם, בלילה, בלרנקה, מול דלפק הבורדינג הגועש, נדרשנו להכריע איפה נכון לנו לחיות. זה היה גדול עליי. הייתי צריך לעצור את כל זה לרגע. כשהרגשתי שאנחנו לא מצליחים להגיע להכרעה, ביקשתי מלילך שפשוט נתחבק. עמדנו שם כך, ליד התור ההולך ומתקצר, ממתין לנו, מחובקים, נושמים לרגע בלי לחשוב.
***
אחרי שעליתי לישראל התחתנתי עם לילך, ילידת הארץ, וגידלנו יחד שלוש בנות. דיברתי איתן אנגלית, לימדתי אותן להעריך את מונטי פייתון ואת הביטלס, הרבינו לבקר את המשפחה שלי באנגליה. אבל החיים שלי היו בישראל. שלנו.
בשנים האחרונות הוודאות הזו קצת נסדקה. בתנו מרים, אחותה התאומה של איוי, עברה ללונדון במאי שעבר כדי ללמוד עבודה סוציאלית — וגם כדי להתרחק ממדינה שנמצאת במלחמה, און־אוף, רוב חייה, ושנהפכה לקיצונית מאוד. כהורה, המרחק הפיזי כואב כמובן, אבל ההחלטה שלה היתה אמיצה, ואני גאה בה על שהיא לוקחת אחריות על עתידה, כפי שאני עשיתי בזמני. מצד אחר, אני לא יכול שלא לראות במעבר שלה עדות לכך שהחלומות שלי, כשאני עברתי לישראל בערך בגילה, היו תמימים. שהרעיון של המשכיות הוא כנראה רק אשליה רומנטית.
בתנו איוי, מוזיקאית שלומדת תרפיה בגינון, חיה בחיפה, בדירה שכורה בקומה רביעית, בלי ממ"ד או מקלט. אחותן הבכורה, מיתר, היא רופאה, וחיה עם בן זוגה ושתי בנותיהם בבית שכור במושב בית יצחק. למרבה המזל, בעל הבית שלהם בנה ממ"ד בשנה שעברה, אז הם חיים בתחושה שהם קצת יותר מוגנים. כמו צעירים ישראלים רבים, אילו יכלו לבודד את חייהם מהסכסוך האינסופי, הם היו שמחים בחלקם. אבל זה "אילו" גדול, והתשובה לו קצת פחות ברורה היום.
***
כששתיים מהבנות שלנו בישראל ואנחנו רחוקים, אנחנו דואגים יותר. אבל הן כבר נשים בוגרות, והעובדה שאנחנו לא באזור סכנה לפחות מורידה להן דאגה אחת מהראש. הן עצמן הפצירו בנו לא לחזור. מה הטעם להצטרף אל הריצה המבוהלת לממ"דים?
גם המחשבה הזו חולפת בראשנו מול דלפק הצ'ק־אין בלרנקה. כל הנוסעים האחרים כבר עלו למטוס, ואנחנו עדיין בעיצומו של דיון שלא הוכרע, מתקשים להחליט מה לעשות.
לכאורה התפקידים של לילך ושלי התחלפו. אני נולדתי באנגליה, אני מדבר כמו מקומי, מכיר את הכללים, יודע להתנצל כשאני חולף קרוב מדי לאדם אחר. אבל כל הקריירה שלי כצלם היא בישראל, ואם אחזור לאנגליה אצטרך להתחיל הכל מחדש, ולא בגיל 20 ומשהו אלא בגיל 60 ומשהו.
לעומת זאת לילך, שבישראל היא מורת הדרך שלי, כמעט אבודה באנגליה בלעדיי. בארץ יש לה משפחה עניפה, ועבודה משמעותית במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר. יהיה לה קשה לעבור לחיות בלונדון פתאום. אבל בארץ הייאוש שלה רק הולך וגובר.
אנחנו מסתכלים זה על זה, ואז על הדלפק עם הדיילת שמאיצה בנו, ומחליטים לטוס ללונדון בטיסה הראשונה שנמצא. בינתיים.
לפני 36 שנה, ומהר מאוד, ישראל נהפכה לבית שלי. אבל בשנים האחרונות אני רואה אותה נהפכת לפנאטית, רואה את הערכים הדמוקרטיים שלה נשחקים, ומרגיש שהמרחב שאני קורא לו בית הולך ומצטמצם, מתכווץ לארבעת הקירות של הדירה שלנו
3 צפייה בגלריה
גרפיטי "Refugees Welcome" בלרנקה. היו רגעים שבהם גם אנחנו הרגשנו כמו פליטים
(צילום: יונתן בלום)
***
את הלילה בילינו במלון סוג ז' ליד נמל התעופה, בחדר עם תאורת תקרה כחולה, ריח של ביוב באמבטיה ו"English Breakfast" בלתי אכילה. למחרת בבוקר עזבנו את המקום, גוררים את מזוודות הטרולי שלנו לאורך קו החוף של לרנקה, מרגישים כמו פליטים.
חזרנו ללונדון. אני מסתכל על החיים של אחי כאן, החיים המקבילים לאלה שלי, וקשה לי שלא לקנא. ילדיו חופשיים מאיום מלחמה מיידי, חפים מהמתח התמידי שבו בנותיי גדלו. אני לא מתחרט על ההחלטה שלי לעלות לישראל, ולבנות שלי היו ויש בארץ חיים טובים, והאופי הייחודי של כל אחת מהן עוצב גם לטובה בהשפעת המקום שבו גדלו.
ועדיין, לעתים עולים בי רגשות אשמה על כך שזו המציאות שלהן, ועל שהבאתי אותן לעולם שבו הכל מתפורר. בנותיי שחיות בישראל תוהות לגבי העתיד, אם להישאר.
אלה לא רק המלחמות. עדיין אפשר לדמיין חיים בארץ ללא איומים קיומיים ומלחמות בכל כמה שנים, אבל הדילמה עמוקה יותר. השינוי החברתי המהיר, התחזקות השמרנות, הדתיות והקיצוניות, נראים כתהליך עומק בלתי נמנע, או לפחות כזה שלא ייעצר בזמן הנראה לעין.
לפני 36 שנה, ומהר מאוד, ישראל נהפכה לבית שלי. אבל בשנים האחרונות אני רואה אותה נהפכת לפנאטית, רואה את הערכים הדמוקרטיים שלה נשחקים, ומרגיש שהמרחב שאני קורא לו בית הולך ומצטמצם, מתכווץ לארבעת הקירות של הדירה שלנו.
***
בינתיים, באנגליה, אני זר עכשיו. אני לא חי כאן כבר עשרות שנים, וגם אנגליה משתנה, אני כבר פחות ופחות מכיר אותה, אני רק מבקר. כפי שעם השנים משתנים הביקורים בבית שבו גדלת, ונהפך רק לבית ההורים — זה כבר לא הבית שלך, אתה כבר לא חלק מהמקום, הוא בעיקר זיכרון.
אני בר־מזל שיש לי מקום להיות בו, בבית של אחי, שאליו הוא מתייחס, חצי בצחוק, כבית מחסה לפליטים ישראלים. זה בית חמים ונעים, מחוץ לחלונות הכל ירוק, אבל החיים שלי בישראל, ואני לא יכול לחיות בלימבו לנצח (גם אילו יכולתי להרשות את זה לעצמי כלכלית).
אנחנו רוצים לחזור לעבודות שלנו, ואנחנו רוצים לראות את הבנות ואת הנכדות, המרחק מהן קשה לנו.
לילך עדיין חוששת מאוד לחזור. הבניין שבו אנחנו חיים בגבעתיים ישן, ללא ממ"ד או מקלט. באזעקות אנחנו צריכים לרוץ אל מעבר לרחוב, למקלט שכן. כדי להימנע מכך, חשבנו שאולי נלך לישון בבית של חברה עם ממ"ד, באזור עם פחות אזעקות. אבל גם אם נעשה זאת, אנחנו עדיין עובדים באזור המרכז המטווח, ונצטרך לבלות לא מעט זמן בנסיעות. בלבי אני מבין שאלה מחשבות הישרדות, לא מחשבות של שמחה טהורה של שיבה למולדת.
אנחנו מבינים שככל שאנחנו דוחים את ההחלטה, היא רק הולכת וגדלה, מתנפחת, מסתבכת. בחלוף יומיים נוספים אנחנו מזמינים שוב טיסת "חילוץ", הפעם ישירות מלונדון, מה שמקל על ההחלטה ומפחית את הסיכוי שנתחרט בדרך. אולי בשבת כבר נהיה בבית.
***
אני כותב את הדברים, וקורא אותם מחדש, אחרי שכבר קיבלנו החלטה. אין בי שמחה, גם לא הקלה מובהקת, רק תחושה של פתרון אפשרי שנבחר, כמעט בלית ברירה, מרבים שיכלו להיות. נעבור את המלחמה הזאת, כמו את כל האחרות. בתוך תוכי אני מקווה שפשוט ננחת, נחזור לעבודה, לשגרה שלנו, למשפחה, ואחרי שהמלחמה תסתיים נשכח הכל, עד הפעם הבאה.
אבל נדמה שהפעם הזאת בכל זאת שונה. שהשאלה הגדולה נהפכה מוחשית יותר, נוכחת יותר. כשהמלחמה הנוכחית תיגמר, נצטרך להחליט באמת איפה אנחנו רוצים לחיות. איפה העתיד שלנו, ואם נכון לנו לעזוב — או להישאר ולהמשיך להיאבק כאן, עד שיהיה לנו עתיד אחר בארץ. ואם לא, האם נדע לזהות את הרגע שבו הכל כבר אבוד? הרגע שבו ישראל תגיע לנקודת האל־חזור?
אני מקווה שזה לא יקרה. אני אוהב את המדינה הזאת, אני אוהב הרבה מקומות בארץ, את החיים שלי כאן ואת האנשים שבחיי. הדברים הטובים בישראל מדהימים בעיניי. אבל האם משקלם ימשיך להכריע? השאלה הגדולה נשארת איתנו, נפרקת ראשונה מהמזוודה שנפתח כשנגיע סוף סוף הביתה.
