הממשלה
מפירה את ההסכם
אין על העם שלנו, בעיקר ברגעי משבר. אנחנו מוכנים לישון במקלטים, לדחות את החתונה לאחרי המלחמה, לוותר על הטיול הגדול של אחרי צבא, לצאת בפעם השביעית למילואים, העיקר שננצח. מה הם החיים מול החובה להביס את האויב. בלי ציניות, זה הסכם בלתי כתוב בין ממשלות לאזרחים: ברגעים קשים, אתם האזרחים צריכים לתת יותר מעצמכם — לשלם יותר מסים כי צריך להתחמש; להימנע מלהגיע לבתי חולים כי אולי נצטרך מיטות לפצועים; למצוא תעסוקה לילדים כי סגרנו את מסגרות החינוך; וכמובן להתגייס, כי מישהו צריך להיכנס ללבנון.
הבעיה היא שהממשלה מפירה את הצד שלה בהסכם. היא הבטיחה שקט בצפון, ועכשיו שוב יישובים מפונים; היא הבטיחה שהסיגה את איראן עשר שנים לאחור, ועכשיו שוב טילים; היא הבטיחה "מהפכה אמיתית" בגיוס חרדים, אבל הם רחוקים מלהצטרף ללוחמים; היא הבטיחה לקצץ במשרדים ממשלתיים מיותרים כדי לתרום למאמץ המלחמתי, ורק הגדילה את תקציביהם; היא הבטיחה להעביר כסף למיגון בתי חולים — עניין ראשון במעלה במלחמה — אבל הכסף לא עבר במלואו ונותב למקומות אחרים. וכל זה בזמן שתקציבי מקוואות ותמיכה בתלמידי ישיבות מחו"ל ופעילויות הדתה הוגדלו מעבר ליכולת לבלוע.
מול הפרה כה גורפת של ההסכם עם האזרחים, בנקודת זמן כלשהי הם היו אמורים להבין שמרמים אותם ולומר "לא מוכנים עוד". היה אפשר לצפות לנקודת שבירה שבה הציבור הרחב יגיד שנמאס לו וידרוש לקבל תשובות. בינתיים זה לא קורה. הנרטיב המשיחי והלא־רציונלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושופרותיו מכסה על הכל. מי שמלין על הקושי להמשיך לרוץ למקלטים בלילות, מי שרוצה להבין מה מטרות המלחמה, מי שרוצה להבין למה לילדים שלו אין מסגרת חינוכית רציפה כבר שש שנים, נתפס כחלש, שמאלן, בוגד שפוגע בחוסן הלאומי בשעת מלחמה.
אבל מתישהו היום הזה, שבו לא נסכים עוד ונבקש תשובות וגם נקבל אותן, יגיע. ההיסטוריה מלמדת שממשלות שזלזלו בציבור במשך זמן רב כל כך לא החזיקו מעמד. // גלית חמי
זיני ואוריך
הבריונים מתקרבנים
בצלאל זיני שוחרר השבוע למעצר בית, ויונתן אוריך חזר לחיקו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם התקבלו בזרועות פתוחות, שמתעלמות כליל מחומרת המעשים שבהם הם מעורבים לכאורה, כשלפחות על חלק מהעובדות אין עוררין: זיני מואשם שהיה חלק מרשת מבריחים שהכניסה סחורות לעזה בזמן מלחמה וחיזקה את חמאס, ואוריך קיבל כסף מקטאר עבור מבצעי תודעה והשפעה, בין השאר נגד בת בריתנו מצרים. שתי הפרשות אולי מגרדות מלמטה את סעיף הסיוע לאויב במלחמה, אבל מרחפות גבוה מעל הסף של זיהום ציבורי, ערכי ומוסרי בסדר גודל אפי. ולמרות הכל, הסביבה שלהם מחבקת אותם כאילו היה מדובר בדרייפוסים חדשים.
המניעים העיקריים שמאחורי החיבוק של נתניהו ברור — הוא לא רוצה שאוריך ייהפך לעד מדינה, כמו כמה מעובדיו הקודמים של ראש הממשלה, והוא מזהה כאן הזדמנות להלהיט את מסע הדה־לגיטימציה וההסתה נגד מערכות האכיפה והמשפט. רוח ה"רודפים אותנו" מפעמת היטב גם אצל מי שמחבקים את זיני. זה הנרטיב שנתניהו ואנשיו מנסים לכפות על כולם, על כל אירוע של מחאה, על כל חקירת שחיתות, על כל אירוע טרור בואכה בגידה: מי שלא בצד שלנו — אשם, מי שבצד שלנו – קורבן של רדיפת שווא. מדינת כל דרייפוסיה. // משה גורלי
התקציב
דובוני לא אכפת לי
בתום כמעט שלושה שבועות של מלחמה, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, אחרי 78 שנים של מלחמות, הציבור הישראלי קהה חושים. אנחנו כמעט אדישים. ודאי שלא מתרגשים מדברים שפעם היו מטלטלים אותנו. זה מאפשר לנו להמשיך לתפקד, יחסית, אבל זה גם מסוכן. וזה מסוכן בעיקר כשזה חורג מהציבור ומגיע להנהגה. הנהגה לא יכולה להרשות לעצמה קהות חושים, בשום מצב. היא חייבת להישאר חדה, ערנית, מבחינה בין עיקר לטפל, מבינה את המשמעויות וההשלכות של כל צעד.
אבל לא ממשלת ישראל הנוכחית. את קהות החושים הקשה שבה היא לוקה אפשר לראות בקלות בתקציב 2026 המעודכן, שאושר בממשלה בסוף השבוע שעבר והגיע השבוע לדיונים בכנסת. ממשלת נתניהו-סמוטריץ' מלאה בבוז לתהליך של התקנת תקציב המדינה — היא מגישה אותו באיחור, ללא רפורמות ומנועי צמיחה, פותחת אותו שוב ושוב, מגדילה את הגירעון, מזניקה את החוב. אבל השבוע נרשם שיא חדש, עם תקציב שבו תחזית הגירעון גדלה ב־1.6%, והתקציב למלחמה צמח בעוד 43 מיליארד שקל, וכל זאת ללא ריסון תקציבי וללא ויתור על הורדות מסים. וכל זה קרה תוך דריסה של המלצות המומחים במשרד האוצר ובבנק ישראל.
הממשלה מנצלת את קהות החושים של הציבור, שכבר אדיש למספרים של עשרות מילארדים ולנתוני גירעון וחוב, ומרגישה שבשלב הזה אפשר לוותר אפילו על מראית עין של אחריות תקציבית. הכלכלנים אוהבים לקרוא לזה כלכלת בחירות, אבל יש כאן תמהיל רעיל של התעלמות מסימני אזהרה, אופטימיות מוגזמת ובעיקר חוסר אחריות וחזרה לקונספציה של 6 באוקטובר, שמשוכנעת שהכל יהיה טוב. // שלמה טייטלבאום
מצב המפרץ
למי יש משאית יותר גדולה
כשמצר הורמוז נחסם, הסחורה לא מפסיקה לנוע. היא פשוט מחליפה פלטפורמה. במקום להיכנס לנמלים שמעבר למצר, האוניות פורקות מחוץ לו — בנמלי סוחאר שבעומאן ופוג'יירה וחור פקאן שבאיחוד האמירויות. משם משאיות מובילות לדובאי, לערב הסעודית ולשווקים אחרים במפרץ את המכולות המלאות מזון, תרופות, חלקי חילוף וחומרי גלם. זה לא פתרון אלגנטי. זה מסלול חירום יקר יותר ואיטי יותר, אבל הכרחי. עד המלחמה 141 ספינות עברו במצר ביום בממוצע, היום יש שם לכל היותר חמש. העולם מסתכל על המספרים האלה ורואה משבר נפט, אבל במפרץ רואים משבר מזון: כ־70% מיבוא המזון לאזור מגיע דרך המצר. במזרח התיכון של 2026 כוח ויציבות נמדדים לא רק בצבא ובהגנה, ולא רק בתעופה ובתעבורה הימית. הם נמדדים גם במספר המשאיות שמסוגלות להתניע ולצאת מיד לדרך. // דורון פסקין
חוסן זה לא לרק לנשוך שפתיים ולשתוק
בשבת ימלאו שלושה שבועות למלחמה עם איראן, ובעוד מצבו הפיזי, הנפשי והכלכלי של הציבור הולך ומידרדר, בכירים אמריקאים וישראלים מפמפמים שוב ושוב שזו תהיה מערכה ממושכת — ומנהיגים ופרשנים דורשים מאיתנו להמשיך להפגין חוסן.
מה זה החוסן הזה, בכלל? איך ולמה הוא השתלט על חיינו? כבר שחקנו את הביטוי "לא לעולם חוסן", כאזהרה לאויבינו או לעצמנו, תזכורת לכך שכוח לא מחזיק לתמיד. אבל במקור, בספר משלי, המשמעות שלו היתה אחרת: "כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור", כלומר עושר כלכלי וכבוד או שלטון אינם דבר שמובטח לנצח, שיעברו לדורות הבאים. זה אולי מסר חשוב למוג'תבא חמינאי ולתומכי נתניהו, אבל זה לא החוסן שאותו כופים עלינו כעת. אלה לא משאבים כלכליים ממשיים; אנחנו נדרשים למאגרים אינסופיים של משאבים רגשיים.
העניין הוא שאין כזה דבר מאגרים אינסופיים של משאבים רגשיים, והם לא יכולים להתמלא בוואקום, אם אין להם משענת מוצקה וסביבה שתזין אותם. השלטון דורש מאיתנו לגלות חוסן, למלא את הדלק הזה שוב ושוב, אבל לא מספק לנו תחנות או משאבות. כל מיני דוברים נעים בין לומר לנו "כל הכבוד" לבין לנזוף בנו שאנחנו בכיינים, וכולם מצפים מאיתנו לנשוך שפתיים, למשוך ולשתוק. הם רוצים את החוסן שנוח להם, ושוכחים שחוסן — בכל המשמעויות האפשריות, של כוח, יכולת עמידה והתמדה, ואפילו עושר — הוא גם לדעת מה נכון לכל אחד, להתעקש על כך, ולשנות את המציאות. אחרת אלה סתם ייאוש, כניעה וחולשה. // דור סער־מן
