רעש הגנרטורים עדיין ממלא את האוויר בחניון הקרוואנים שבחולון, אבל עכשיו מתערבב בו צליל שונה לגמרי. שריקה חדה בשמים ואחריה נשמע קול חבטה רחוקה. לפעמים שתיים. כבר שנים שהחניון משמש מרחב ביניים לאלה שחייהם נשברו: גירושים, חובות, שכר שנשחק, אנשים שהחליקו כמה מדרגות למטה ונאחזו בבית על גלגלים עד שיעמדו שוב על הרגליים. לפני שש שנים הסתובבתי כאן בין הקרוואנים והאיקליפטוסים ושמעתי בעיקר סיפורים של הישרדות כלכלית מאנשים שקמים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב לקרוואן ומקווים שזאת תחנה זמנית בלבד. שום אידאולוגיה של חיים מינימליסטיים, שום חלום על נדודים. רק פתרון דחוק למציאות שהפכה יקרה מדי.
אבל בשבועות האחרונים החניון הזה מסמל משהו נוסף, במלחמה שבה מתחדד הפער המעמדי בין הממוגנים לאלה שאין להם הגנה. כי המגרש האפור שבפאתי אזור תעשייה, בין כבישים מהירים למוסכים, הפך למעין מטווח ברווזים של האיראנים. ביום שישי נפלו כאן שברי טילים. ובראשון בבוקר זה קרה שוב, שעה בלבד לפני שהגעתי למקום.
כשאני חוזר לכאן עכשיו, הקרוואנים עומדים כמעט באותו סדר. אותם שבילים מאולתרים, אותם עצים, אותם אנשים שמנסים להיאחז באיזו שגרה. רק שהשמים שמעליהם הפכו לאיום קיומי. צוות חבלנים מתכופף מעל שבר מתכת שננעץ באספלט והותיר אחריו חור עגול בצורת ראש של פגז. סרט אדום מתוח סביב המקום, כמה שוטרים עומדים בצד, והקרוואנים שמסביב נראים לפתע קטנים ופגיעים יותר.
שי כהן (48), אחד מבעלי הקרוואנים במתחם, נראה נסער מאוד. הוא ניגש אליי כמעט בריצה. "זה נפל ממש פה, כמה מטרים ממני", הוא אומר ומצביע על החור באספלט. "אם זה היה פוגע קצת אחרת, אם זה היה נוחת על הקרוואן שלי או אפילו מטר קדימה, כנראה שלא הייתי פה היום. פשוט לא הייתי חי". הקרוואן שלו חונה כמה צעדים משם, בשורה של קרוואנים צפופים. המרחק בין הבית המאולתר שלו לבין המקום שבו ננעץ השבר קטן כל כך, עד שקשה להאמין שהסיפור נגמר רק בחור באספלט. "אין פה מרחב", הוא אומר ומביט שוב בזירת הנפילה. "אנחנו חיים פה אחד על השני. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי". הוא שולף את הטלפון שלו ומראה לי קרוואן שרסיס ריסק לגמרי ביום שישי. "במזל לא היה שם אף אחד".
בזמן שאנחנו מדברים נשמעת עוד אזעקה. כהן מסתכל רגע לשמים ואומר לי "בוא, תיכנס לאוטו". אנחנו נוסעים כמה מאות מטרים בלבד, אל תחנת דלק ברחוב הסמוך שמולה יש ירידה למקלט. נסיעה קצרה אבל מורטת עצבים, בייחוד ברמזור, בייחוד כשברור למה האזור הזה נמצא על מפת הירי. "פה ממול יש מפעלים", כהן אומר בשקט. כמה דקות אחר כך אנחנו יוצאים וחוזרים לקרוואנים. כהן מצביע על הקרוואן שלו, שחונה לצד אחרים. "אני לא גר פה", הוא אומר. "הוא פשוט עומד כאן כבר שנים, כמו אצל הרבה אנשים. באים, מחנים, יוצאים לטיולים עם המשפחה".
צילום: אוראל כהן
שי כהן: "פתאום החליטו בעירייה שלא רוצים פה יותר קרוואנים, ומאותו רגע מי שאין לו טסט בתוקף חייב להזיז את הקרוואן או שהוא מקבל דו"ח של 250 שקל, כל יום. אם העירייה רוצה לפנות זה מקובל, אבל לא בזמן מלחמה. אנשים גרים כאן, אין להם מקום אחר"
"מזל שהרסיס נפל בחתיכה אחת"
לאנשים שגרים כאן אין מיגון משום סוג. היה אפשר להציב בחניון מיגוניות, שהיו מספקות הגנה מסוימת לפחות, אבל לדברי התושבים, עיריית חולון לא רק שלא עשתה זאת, אלא דווקא מנסה לסלק אותם מהמקום.
כהן אומר שבמשך שנים העירייה העלימה עין מהחניון המאולתר, שמשמש גם חניה למשאיות ונגררים, אבל לפני עשרה ימים הדברים השתנו. "יום בהיר אחד החליטו שלא רוצים פה יותר קרוואנים", הוא אומר, "ומאותו רגע מי שאין לו טסט בתוקף חייב להזיז את הקרוואן. כל יום שאתה עומד פה בלי טסט אתה מקבל דו"ח — 250 שקל, כל יום".
הבעיה, לדבריו, היא העיתוי. "אם העירייה רוצה לפנות אותנו, זה מקובל. אבל לא בזמן מלחמה. קרוואן זה לא דבר קטן שאתה מזיז מהרגע להרגע. אנשים גרים כאן, אין להם מקום אחר. היה אפשר לחכות קצת, לתת לנו זמן, ואחרי שהכל יירגע נמצא מקום אחר.
בסופו של דבר אנחנו לא מבקשים הרבה. הנה, אני לקחתי את הקרוואן לעשות לו טסט כדי שלא אקבל קנס, חזרתי לפה עם האוטו והקרוואן, פחות או יותר לנקודה הזאת, ואז היה בום מטורף. היתה אזעקה, אבל אני חוסם פה עם הקרוואן את כל המעבר ואין לי לאן לברוח. יצאתי מהאוטו, ואני רואה את הבור הזה עם עשן שיוצא ממנו", הוא מצביע על מקום הנפילה הסמוך. "המזל היחיד שלי זה שזה הגיע בחתיכה אחת. אם היו רסיסים קטנים שעפים לצדדים, לא הייתי פה היום.
"פניתי לעירייה כמה פעמים בניסיון להבין מה עומד מאחורי ההחלטה", הוא מראה לי הודעות ששלח לראש העירייה שי קינן. "בעבר כשכתבתי לו ישירות בווטסאפ על כל מיני נושאים הוא ענה לי ואפילו היה מאוד נחמד. אבל כשזה מגיע לקרוואנים, הוא פשוט לא מגיב".
צילום: אוראל כהן
יעקב אהרון: "אני לא מפחד למות. הייתי בשתי מלחמות, וראיתי כבר דברים בחיים. מה שעושים לנו פה עכשיו לא הגיוני. אני אומר לראש העירייה שיבוא בעצמו להוציא אותי מפה. גם אם ייקחו לי את הקרוואן, אני אביא אוהל ואשאר פה. אין לי מקום אחר"
"אנחנו כאן כדי להישאר"
את יעקב אהרון (72) פגשתי כאן גם לפני שש שנים, כשגר כאן שמונה חודשים בלבד, כבר אז הוא היה הדייר המבוגר ביותר במגרש. לכן הוא מרשה לעצמו לקרוא למקום פשוט "בית".
הוא נהג משאית ואב לארבעה, שהתגלגל לכאן אחרי מסלול חיים לא פשוט: בגיל 42 הוא התגרש וחזר לגור עם אמו. כשהיא מתה, נמכרה הדירה והוא שכר דירה בדרום תל אביב, ולבסוף, לפני עשר שנים, קנה קרוואן. "לא רציתי להיות תלוי יותר בבעלי דירות", אמר לי אז. "רציתי מקום משלי, אולי גם קצת לחסוך. אני צריך כסף לזיקנה. אני ממליץ בלב שלם לכל הצעירים לקנות קרוואנים ולזמבר את בעלי הדירות, שלא ישכחו לעולם את העוול שהם עושים לנו".
כשאני פוגש את אהרון שוב היום, הוא מזהה אותי מיד. "אנחנו כאן כדי להישאר", הוא אומר, "לא הלכנו לשום מקום". גם לדבריו, דברים השתנו אחרי הנפילה האחרונה. "פתאום, אחרי שנפל פה פגז וריסק קרוואן, החליטו שזאת הזדמנות. שלוש פעמים שמו לי דו"חות של 250 שקל, כי פתאום שינו את המדיניות".
מה הסיבה?
"עכשיו אומרים שאנחנו יכולים להיפגע".
אהרון החליט לא לשלם את הקנסות, וזמן קצר אחר כך, "הגיע פקח של העירייה כשהייתי בארוחת שישי ופשוט לקח את הקרוואן. ביום שישי בא ולקח אותו". ביום ראשון הלך לעירייה כדי לנסות לשחרר את הבית שלו, ולדבריו ביקשו ממנו ערבויות שלא היו לו. בינתיים הוא מתגורר בקרוואן קטן שקיבל, קטן בהרבה מזה שהיה לו.
כשפגשתי אותו לפני שש שנים, הוא גר בקרוואן קטן. לאחר שלוש שנים הצליח לחסוך ולשדרג לקרוואן גדול יותר, מעין בית קטן על גלגלים עם מטבח ומים חמים. עכשיו הוא מוצא את עצמו שוב בנקודת ההתחלה הנמוכה ההיא.
כשיש הפגזה, לאן אתה הולך?
"אין לי לאן ללכת. כשנופלים טילים אני נשאר פה, לאיפה אלך? אני אפילו לא יוצא החוצה. לפעמים אני אומר לעצמי 'תמות נפשי עם פלשתים'. אני לא מפחד למות. הייתי בשתי מלחמות, יום כיפור ושלום הגליל, ראיתי כבר דברים בחיים. מה שעושים לנו פה עכשיו לא הגיוני. אני אומר לראש העירייה שיבוא הוא בעצמו להוציא אותי מפה. גם אם ייקחו לי את הקרוואן, אני אביא אוהל ואשאר פה. אין לי מקום אחר. הרי אחרי שאצא מפה, כל המקום יתמלא חרא ופסולת בניין. אני כבר מספיק שנים פה כדי לדעת איך דברים כאלה נגמרים".
צילום: אוראל כהן
ברוך דוד: "כשיצאתי מבית החולים נשארתי כמעט בלי כלום. הצלחתי לחסוך מספיק כדי לקנות קרוואן ישן, וזה הבית שלי, בלי זה אני ברחוב. אין לי גם לאן ללכת באזעקות, אז אני פשוט חי עם זה"
"לאן אני אמור לרוץ?"
גם ברוך דוד (62) קיבל את הדו"חות ונדרש להזיז את הקרוואן שלו. כשביקרתי במקום, הוא בדיוק ניתק את הסנדלים מהגלגלים של הקרוואן, שנועדו למנוע גניבה, ויצא לעשות טסט כדי להימנע מעוד קנס. בשובו למתחם נשמעה שוב אזעקה, ואחריה הגיע הבום. עוד טיל נפל לא רחוק. הוא עמד אז בחוץ, בלי מקלט או מיגון אחר. "לאן אני אמור לרוץ?", הוא שואל אותי, "אין פה כלום, רק כיפת השמים".
הוא עובד כנהג משאית שכיר בנמל אשדוד, והקרוואן שמאחוריו הוא הדבר האחרון שנשאר לו. פעם היו לו חיים אחרים לגמרי. היו לו משאית בבעלותו ובית בבאר יעקב, "ארבע קומות שלי", הוא אומר, כמעט מתקשה להאמין בכך בעצמו. אחר כך הגיעו המחלות. ניתוח לב פתוח, ועוד אחד ועוד אחד. יותר משנתיים של אשפוזים. בזמן ששכב בבית החולים, החובות גדלו והבנק לא חיכה. "מכרו הכל, את הבית, את המשאית, את העגלה. הכל. כשיצאתי מבית החולים נשארתי כמעט בלי כלום. הצלחתי לחסוך מספיק כדי לקנות קרוואן ישן, וזה הבית שלי, בלי זה אני ברחוב".
דוד מתייחס לקרוואן שלו כאל יצור חי. זמן קצר אחרי שחזר מהטסט הוא מתכופף לצד הגלגלים ומחבר שוב את הסנדלים המתכתיים, אחד אחד, בקפדנות כמעט אובססיבית. בודק, מותח, מהדק, ואז בודק שוב. "אם אני משאיר את זה רגע בלי נעילה, זה יכול להיעלם". הפחד מגניבות מלווה אותו. על גג המכונית שלו, שחונה כמה מטרים משם, התקין מתקן נעילה מאולתר, ועל גלגליה הלביש עוד התקני מתכת שייצר בעצמו. "אין ברירה, פה גונבים הכל", הוא אומר.
במגרש אין מים זורמים, חשמל או תשתיות ביוב וסניטציה. הדיירים מביאים מים בג'ריקנים, מייצרים לעצמם חשמל בעזרת פאנלים סולאריים או גנרטורים, ומנהלים את החיים סביב פתרונות זמניים. גם שירותים הם עניין שמצריך תחזוקה מתמדת. בכל קרוואן יש שירותים כימיים שצריך לרוקן אחת לכמה ימים, וכדי למנוע ריח זורקים לתוכם אמפולה קטנה אחת ליומיים. כל אמפולה עולה כ־20 שקל, ועבור חלק מהדיירים גם זו הוצאה לא מבוטלת. לכן יש מי שמעדיפים להטיל את מימיהם בשולי המתחם, אחרים אוספים את הצרכים בשקיות וזורקים לפחים בסביבה.
את הזבל הרגיל הם משליכים לצפרדעי אשפה שנמצאות במרחק כמה דקות נסיעה. כך מתנהלים כאן החיים: בין סנדלי נעילה, ג'ריקנים של מים, גנרטורים רועשים, ופחד מטיל או רסיס שייפול מהשמים באחת ההפגזות היומיומיות.
ברוך, למה אתה לא עובר לגור עם הילדים בזמן המלחמה?
"הילדים כבר נשואים, ועם משפחות משלהם. לעבור לגור אצלם לא בא בחשבון. מה אני אכנס להם לחיים עכשיו? הם זוגות צעירים, עם ילדים, זה לא מתאים". הוא עומד ליד הקרוואן ומביט במגרש הפתוח, שבו אין שום מענה לאזעקות ששוב נשמעות. "אין לי לאן ללכת", הוא אומר לבסוף, ומוסיף כמעט בלחש: "אז חיים עם זה".
מעיריית חולון נמסר: "המתחם אינו מיועד ללינה והשימוש בשטח ללינת לילה הינו בניגוד לחוק העזר. רק בשבוע החולף ראינו באחד מאירועי הירי מאיראן כי שהות הקרוואנים במתחם מהווה סיכון משמעותי לחיי אדם. בשלב זה ולאור הסכנה הברורה והמיידית לבטיחות השוהים בקרוואנים, פעלה העירייה כמתחייב לפינויים מהשטח".
