הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 הדבר האחד שהכלכלה מלמדת אותנו שוב ושוב הוא מה ערכה של ודאות. תשאלו כל אשת עסקים אם היא מעדיפה עולם תנודתי ובלתי צפוי, שעשוי להוביל לצמיחה מטורפת של העסק שלה אבל גם לקריסתו, או עולם יציב, עם ודאות גבוהה אבל צמיחה נמוכה בהרבה; רובן יבחרו באפשרות השנייה. כי לוודאות יש ערך משל עצמה — היא מאפשרת לנו לתכנן תוכניות, לקבל החלטות שקולות, אחרי מחשבה, למידה והרהור. בעולם כזה גם קל יותר לייצר תחרות: כולם יודעים מה הכללים, ולכן לחברות חדשות קל יותר להבקיע, להציע מוצרים ושירותים חדשים, לתת ערך מוסף.
אנחנו לא חיים בעולם כזה. אנחנו חיים בעולם כאוטי. זה תמיד היה כך במידה מסוימת, אבל נסבלת. ידענו למצוא כללים בשיגעון. אבל מאז סוף 2018 הכאוס השתלט עלינו. היו בזה פיקים — שרשרת הבחירות האינסופית, הקורונה — והיו נסיגות. מאז 7 באוקטובר מידת הכאוס עלתה לשיאים חדשים. אבל בשבועות האחרונים, וביתר שאת בשבוע האחרון, וממש ביתר שאת ביממות האחרונות, הכאוס הגיע לדרגות בלתי נסבלות, כואבות ממש.
כל יום, לעתים כל שעה, מביאים איתם תפנית דרמטית חדשה בעלילה. רגע זה דונלד טראמפ, רגע בנימין נתניהו, רגע חמאס. הדעת לא יודעת כיצד להכיל, הנפש לא יודעת לאן להתכוונן. ואם אתם חושבים שלכם זה מכאיב ומורט את העצבים, חשבו על כל בני המשפחות של החטופים שאמורים להשתחרר עוד בשלב א' של העסקה ועוברים את הימים האלה, את השעות האלה, בכאבי תופת.
שנה וחצי של מלחמה התישו כמעט כליל את הציבור, והשבועות האחרונים השאירו אותנו מוטלים המומים על הרצפה. כשהמצב כל כך יוצא משליטה, איך אפשר לתכנן תגובה או דרך פעולה?
1 צפייה בגלריה
נתניהו וטראמפ בוושינגטון, בשבוע שעבר. נתניהו אוחז בכאוס של טראמפ כמוצא שלל רב. הוא מאפשר לו מרחב אינסופי כמעט של הדבר המועדף עליו: חוסר פעולה
(צילום: AFP)
2נשיא ארצות הברית החדש־ישן הוא סוכן כאוס. כשהבן שלי ביקש להבין אם המדיניות שלו היא ימין או שמאל, התקשיתי לקטלג אותו. למנות מתנגד חיסונים לתפקיד שר הבריאות של אמריקה זה ימין או שמאל? למנות פרשן ביטחוני לתפקיד שר ההגנה זה ימין או שמאל? לחנון את מתפרעי גבעת הקפיטול זה ימין או שמאל? להעלות מכסים ולחדש את מלחמת הסחר הגלובלית שאיש לא מעוניין בה (כולל עם קנדה!) זה ימין? זה שמאל? מה זה? ולנפץ סוכנויות ממשל אמריקאיות שמביאות ערך אדיר לצרכן — למשל ה־CFPB, הרשות הפיננסית להגנת הצרכן, שהוקמה כלקח מהמשבר הפיננסי של 2008 — זה ימין או שמאל? דמיינו שראש הממשלה היה מכריז בוקר אחד שהוא סוגר את הפיקוח על הבנקים (ההשוואה לא מדויקת אבל תזרמו איתי), פשוט כי ככה בא לו. בין שאתם מחזיקים בתפיסת עולם ימנית או שמאלית, זו היתה נראית לכם מדיניות סבירה?
אחרי שמקורבו של טראמפ אלון מאסק קנה את טוויטר הוא הפיץ תמונה של עצמו נכנס למשרדי החברה כשהוא נושא כיור, וכתב "Let that sink in". מאסק מומחה בהטרלות, אבל מה שהתחיל כסתם עוד הטרלה התברר עד מהרה כהכרזת מלחמה על הרשת החברתית שהוא קנה. מאסק קיצץ בחדות בכוח האדם, שינה את השם, שינה את הכללים לבלי הכר, ולמעשה כמעט שלא השאיר משהו מהרשת שהוא שילם עליה יותר מ־40 מיליארד דולר. המפרסמים ברחו, התוצאות העסקיות כנראה לא משהו (החברה כבר אינה ציבורית ולכן אינה מדווחת), אבל למאסק זה לא מאוד משנה. הוא השיג את מה שהוא התכוון להשיג: עוצמה פוליטית בלתי נדלית (לפחות לעת עתה). כך עובדים סוכני כאוס — הם מחריבים כסופה את כל מה שעומד בדרכם, כשמטרתם אחת: להגיע עוצמתיים יותר לתחנה הבאה. וכך הלאה, והלאה. הם אינם יודעים שובע, ואין להם כל תכלית ברורה זולת העצמה עצמית. זה כאוס בלי סוף.
אותו הדבר נכון גם ל"תוכנית" של טראמפ לרצועת עזה. נתניהו הגדיר אותה "הרעיון הטוב ביותר" שהוא שמע לגבי רצועת עזה. "רציתם את היום שאחרי? קיבלתם את היום שאחרי", הוא פנה לחברי אופוזיציה בנאום שנשא בכנסת אחרי ששב מהביקור בוושינגטון. אבל ה"תוכנית" של טראמפ היא כלל לא תוכנית. לא לחינם יועציו ודובריו לא ידעו לענות על שאלות אחרי ההצהרה שלו; גם הם לא יודעים מה השלבים של ה"תוכנית" הזו, מתי היא תצא לדרך, מה לוחות הזמנים, איך היא תתבצע, מי יבצע אותה. ואיך יהיה אפשר לשכנע את הפלסטינים? ואת המדינות הערביות שאמורות לקלוט אותם? ומה יקרה אם תהיה התנגדות? עושים את זה עם כסף או עם רובים? אולי עם הרעבה?
אני יכול להמשיך עם אינספור שאלות, אבל זה קצת מטופש — לכולם ברור שלבניין הזה אין יסודות. בכל פעם שהוא נשאל על זה טראמפ משחרר עוד איזו חצי אמירה בנושא, אבל אלה הכל הטרלות, ניסיון למשוך תשומת לב ותו לא. אין כאן אסטרטגיה ומתווה ומפת דרכים או חשיבה כלשהי, רק שליפות מהמותן. רק כאוס. מאסק הביא כיור, טראמפ מביא ריביירה. אין לזה משמעות ממשית בעולם זולת האימה והבעתה שזה מפיל על משפחות החטופים שמביטות בעיניים כלות בהסכם להשבת יקיריהם יוצא משליטה.
השילוב של טראמפ כנשיא ארצות הברית ונתניהו כראש ממשלת ישראל, שמחושק בידי בצלאל סמוטריץ' בממשלה ואיתמר בן גביר מחוץ לה (רגע, בן גביר מחוץ לממשלה? בתוך הממשלה? חיים כץ מחמם לו את הכיסא כמו שמחממים אסלה בחורף? זו ממשלה או סידור עבודה? זה גוף שעובד אצל הציבור או שחללית־האם מזמן התנתקה מאיתנו וזה כבר לא באמת מעניין מישהו?) — השילוב הזה הוא פסגת הכאוס. נתניהו אוחז בכאוס הזה כמוצא שלל רב. הוא מאפשר לו מרחב אינסופי כמעט של הדבר המועדף עליו: חוסר פעולה.
3 שנה וחצי של מלחמה התישו כמעט כליל את הציבור הישראלי, ועליית מפלס הכאוס בשבועות האחרונים היתה נוקאאוט שמשאיר אותנו מוטלים המומים על הרצפה. כשהמצב כל כך יוצא משליטה, כשאין כל אפשרות לדעת מה יביא המחר, או השעה הבאה, איך אפשר לתכנן תגובה או דרך פעולה? עליות המחירים, המע"מ, מס ההכנסה, הארנונה, למשל — כל אלה התקבלו כאן במשיכת כתפיים. פעם אנשים יצאו לרחובות; היום הם מפרסמים סרטוני טיקטוק של עצמם מכינים קוטג' ביתי ותחליפי מילקי בניסיון להתמודד עם יוקר המחיה. הרכנו ראש, עייפנו מן המאבק.
אפילו תמונות של ישראלים מזי רעב שיצאו מבטן האדמה אחרי כמעט 500 ימים שבהם לא ראו אור יום לא הוציאו עשרות אלפי ישראלים בזעם מבתיהם. אנחנו כובשים את הזעם שלנו בבית, כמו שכובשים חמוצים. מדי פעם פותחים את המכסה, משחררים קצת ושוב סוגרים. אולי נתניהו צדק כשאמר שהחמצנו. הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר, הוא החמיץ אותנו.
השבוע דיברתי עם שני ישראלים שונים מאוד זה מזה. אחד בשנות השבעים לחייו, אחרי קריירה רבת־הישגים, אחת בשנות העשרים, הפסגות שתכבוש עוד לפניה. הוא היה אופטימי בצורה בלתי רגילה: הוא משוכנע שהתפנית נמצאת מעבר לפינה, בהישג יד. שבעוד רגע או שניים הממשלה הזו תיפול ואת מקומה תתפוס ממשלה שתבוא לעבוד עבור הציבור, שתסיים את המלחמה הזו, שתשיב את כל החטופים, שתיקח אותנו קדימה, כפי שראוי. השנייה היתה שבורה מרוב ייאוש. מעיניה ניבטה אימה כששאלה אותי אם עברנו את נקודת האל־חזור, אם מוטב לה להסתלק מכאן ולבנות את עצמה במקום אחר. סיפרתי לה מה שאמר לי אותו ישראלי מבוגר, זה שכבר ראה כמה דברים, שעבר את הקשיים האדירים שהתמודדנו איתם כעם ויכולנו להם, שחווה מהפכים פוליטיים שנחשבו בלתי אפשריים. אם הוא רואה תקווה, אמרתי לה, מדוע שאנחנו לא נראה?
וזו התשובה הטובה ביותר שיש לי כרגע לשאלה "מה עושים?". כן, נדמה שההפגנות הפסיקו לעניין, את רוב הציבור העייף ובוודאי את הממשלה האטומה הזו. כן, נדמה שהשינוי לעולם לא יגיע. אבל ההיסטוריה מעידה כאלף עדים שזה לא נכון — שגם הגרועות שבממשלות מתחלפות, גם הגרועים שבזמנים חולפים. זה לא קורה לבד. זה קורה בעיקר כי מספיק אנשים פועלים כדי שזה יקרה. בנחישות, בכוח, חרף כל הכוחות שעומדים מולם. אין כל דרך אחרת. כך הפילו את חומת ברלין, כך התחיל האביב הערבי.
ראו את תושב כפר עזה יונתן שמריז, אחיו של אלון שמריז שנחטף לעזה ונהרג מירי כוחות צה"ל. הוא קם מתוך האסון הלאומי והקהילתי והאישי של 7 באוקטובר, הקים את תנועת קומו ולא מפסיק לתור את הארץ ואת האולפנים כדי להעיר את הישראלים ולהחליף את ההנהגה. ראו את הבעלים של החומוס של טחינה בשדרות, תומר עדס, נטע קראוס ושי סיגל. הם היו יכולים להרים ידיים כבר מזמן. שי קיבל בחזרה את אביו מן השבי רק לפני קצת יותר משבוע. תומר היה נצור בממ"ד עם משפחתו במשך יותר מ־30 שעות עד שחולץ. העסק שלהם היה סגור כמעט שנה וחצי. לכו תשקמו משהו ככה. הם היו יכולים להתייאש, לקחת את הפיצויים וללכת לעשות משהו אחר. אבל הם החליטו לחזור, ולפתוח. לארח אנשים ולשמח אותם, לבנות מחדש את הקהילה שלהם.
ראו את האמהות. את עינב צנגאוקר. את ניבה ונקרט. את עידית אהל. שמעו את זעקתן. הן לא מפסיקות לרגע. הן לא ירימו ידיים לעולם. גם הוריו של הירש גולדברג־פולין, רייצ'ל וג'ון, ממשיכים להיאבק להשבת החטופים אף שאת בנם כבר מאוחר מדי להציל. ראו את כל משפחות החטופות והחטופים ששבו בשבועות האחרונים במסגרת ההסכם. ואת השבים עצמם. את דורון שטיינברכר, שאמרה שברגע שתוכל תתייצב בכיכר החטופים עם שלט. אם הם לא הרימו ידיים, אם הם ממשיכים למחות ולהיאבק, גם לנו אין זכות להתייאש.
4 עמדתי השבוע ברמזור מאחורי מכונית שעל החלון האחורי שלה היה תלוי השלט הצהוב "נהגת חדשה". מתחתיו תלתה הנהגת שלט צהוב נוסף: "הנהגה חדשה". היא צודקת — אחרי השבת כל החטופות והחטופים שעדיין בשבי, זו צריכה להיות המטרה העיקרית שלנו. הפחד מפני הנהגה חדשה הוא מה שמניע את נתניהו וסמוטריץ' ובן גביר להילחם בעוז נגד סגירת שלב ב' של העסקה, גם אם המחיר יהיה חבלה ביישום שלב א', כלומר להשאיר בשבי חטופים שאמורים לשוב.
כשסמוטריץ' ומתנגדי עסקה אחרים מדברים על זה שהם חרדים לגורלם של אנשים בעקבות שלב ב' של העסקה והפסקת המלחמה, הם מדברים על אנשים תיאורטיים ומתעלמים מהאנשים שלנגד עינינו. הם דבקים בתרחיש אימה שנמצא בראש שלהם, וממש מתעקשים, מתאמצים חזק, להתכחש לאימה שלנגד עינינו. הם בוחרים לא להיות חרדים לגורלם של אלה שכולנו למדנו להכיר, שיש להם פנים ושמות, ילדות וילדים, הורים, אחיות ואחים, חברות וחברים. חלק מהם מתו בטבח ב־7 באוקטובר או נרצחו בשבי או נהרגו כתוצאה מפעילות צה"ל. אנחנו לא יודעים, אולי לעולם לא נדע. חלק צעירים שעולם ומלואו עדיין לפניהם, חלק מבוגרים שלא נשארו להם עוד הרבה שנים. לכולם מגיע לחזור הביתה. איציק אלגרט, הישאם א־סייד, שירי, כפיר ואריאל ביבס, שגיא דקל חן, יאיר הורן, עומר ונקרט, סשה טרופנוב, אוהד יהלומי, אליה כהן, עודד ליפשיץ, אברה מנגיסטו, שלמה מנצור, צחי עידן, טל שהם ועומר שם טוב אמורים להיות כאן כבר בשבועות הקרובים; לא בתיאוריה בראש של סמוטריץ', אלא כאן, בחיק משפחותיהם. עוד 59 מחכים לשלב ב' של העסקה.
בשבועיים האחרונים קיבלנו כולנו המחשה מצמיתה לתנאים שבהם הם מוחזקים בשבי. המשך הפקרתם שם מנוגדת לאתוס שעליו הוקמה מדינת העם היהודי. שלעולם לא עוד, שמוכרח להיות מקום אחד על כדור הארץ שבו היהודים יהיו בטוחים וערבים זה לזה, כי אף אחד אחר לא יהיה ערב לנו. אנחנו מוכרחים להשיב אותם, כי אחרת אין תכלית למדינה הזו. כי אחרת אותה צעירה בת 20 ומשהו תבין שעברנו את נקודת האל־חזור, שבאמת שאין לה מה לחפש כאן, חרף התקווה. אנחנו מוכרחים להשיב אותם, ואז להביא הנהגה חדשה. אי אפשר לחיות יותר בהטרלוקרטיה הזו. לא במזרח התיכון, ולא בשום מקום אחר. אנחנו מוכרחים להילחם בסוכני הכאוס שלנו, ולהחליף אותם. זה התנאי לתקומה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
