הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ביציאה מהופעה בנמל יפו מישהי אמרה לחברתה: "איזה באסה שאין איפה לשבת עכשיו לאכול כמו שצריך". חייכנו; זו בדיוק היתה המשימה שלנו להמשך הלילה — להגיע אל המקומות שבהם אפשר לשבת לאכול כמו שצריך, בכל שעה, גם עמוק אל תוך הלילה. וכבר בשלב התכנון התברר שזו משימה מאתגרת למדי.
לפני 20 שנה, תל אביב אכלה בלילה. צעירים שיצאו מהמועדונים במרכז העיר, עובדי משמרות ערב (ממלצרים דרך סדרנים ועד עיתונאים), סטודנטים שנמאס להם ללמוד, כל מי שהיה ער ורעב — ידע שיש לו איפה לאכול. לא רק אבולעפיה או בורקס או בית קפה, אוכל־אוכל. טעים, משביע, אפילו עם ניחוח ביתי. תחנת הדלק של גשר הירקון, יטבתה בעיר, הבראסרי, דיקסי, מי שחיו אז בתל אביב זוכרים איפה אכלו ב־3 בלילה.
זה לא ככה כבר כמה שנים. היום קשה מאוד למצוא בתל אביב באמצע השבוע אפילו בית קפה שפתוח בלילה, על מסעדות כמעט אין מה לדבר. המגמה התרחבה בקורונה והחמירה עם נסיקת עידן המשלוחים, אבל את ההתחלה ראינו עוד קודם. בגלל הכסף, אלא מה. כל מ"ר בעיר וכל מנה התייקרו מאוד. אין כבר מועדונים במרכז ואין בליינים עם מאנץ' שמסתובבים ביניהם לפני או אחרי מסיבות והופעות; צעירים בשנות העשרים לחייהם פחות גרים באזור; מלצרים, סדרנים, עיתונאים ושאר תפרנים לא ישרפו בלילה את הכסף שהצליחו להרוויח בערב. העיר הולכת לישון מוקדם יותר, ומרגישים את זה היטב ברחובות. צעירים, מבוגרים ושבורים שבכל זאת ערים מזדחלים למעט המקומות הפתוחים, לברים או לספסלים בגינות ציבוריות ומחוץ לפיצוציות / מאפיות / בורקסיות / טוסט נקניק. עם הקרייבינג לצ'יפס של הבראסרי ב־3 בלילה כבר אין מה לעשות.
ומה שקורה במרכז תל אביב קורה גם מסביב, באזורים אחרים בארץ. מקומות שעבדו 24/7 כבר לא עושים זאת, ונהיה קשה למצוא מסעדות שפתוחות לפנות בוקר; גם אלה שמותחות שעות מגיעות בדרך כלל עד 2-1 בלילה.
אנחנו לא אמריקה. אין לנו דיינרים עירוניים שפתוחים בכל שעה, ונהגי משאיות לא מחפשים אוכל בצדי הדרכים הארוכות (החיפוש הכי ארוך נגמר באלונית על כביש 6). אבל אנחנו צריכים את האפשרות הזאת, של מקום מפלט לשעות הקטנות. סיבוב במסעדות שעוד פתוחות מוכיח עד כמה אנחנו זקוקים לו, ודאי אחרי שנה וארבעה חודשים של הפרעת שינה קולקטיבית. האוכל עצמו, כמו תמיד עם אוכל, הוא רק חלק קטן מהסיפור.
כדי לא להיות לבד
"נאפיס הוא המֶכָּה של באר שבע", אומר לי אחד הסועדים ב־3 בלילה. אלה השעות שבין ראשון לשני, הלילה החלש של השבוע, רק חלק אחד במסעדה פעיל, אבל כמעט בכל רגע נתון יש בחוץ אנשים שמחכים שיתפנה שולחן, והמלצר שלומד להיות מקעקע לא מפסיק להוציא מנות, ולא מצליח לעצור לידי לדקה או שתיים כדי לענות על כמה שאלות. יש איזו תזזית ששורה על הכל, אנרגיה שמתנהלת כמו בשעות היום, דיבורים, צחוקים, ואכילה בלתי פוסקת של מנות גדושות. אף אחד לא נראה אפילו קצת עייף.
על מסך גדול בצד השני של החלל מוקרן משחק טניס נשים, ולצד שולחן קטן שתי נשים מודות שהן לא מגיעות לכאן הרבה. הן בשנות הארבעים לחייהן, וכשאני שואלת מה הן עושות פה בשעה כזאת, על חומוס, שיפודי פרגית וצ'יפס, אחת מהן מצביעה על חברתה ואומרת: "היא אשמה, היא הוציאה אותי מהפיג'מה".
למה?
"סתם, דודא", מסבירה החברה.
בניגוד אליהן, הסועדים האחרים די קבועים. ד' ור', חברים בשלהי שנות העשרים לחייהם, מספרים שלפעמים הם כאן שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אחד מבאר שבע, השני מהעוטף, ממושב שפונה וכבר חזר, כ־50 דקות נסיעה מנאפיס. הלילה הם הגיעו לכאן אחרי שכבר ישבו לקפה בתחנת דלק, אופציית הבילוי העיקרית הנוספת בעיר. וכשזו החלופה, לא פלא שנאפיס הוא המכה שאליה עולים לרגל. "באים מכל הגילים, מבני נוער ומעלה", אומר ר', "ובחמישי ב־4-3 בכלל מפוצץ, כולם באים מהפורום". ד' ור' לא צריכים את מועדון הענק הזה כדי לצאת, הם פשוט מעבירים ווטסאפ בין החברים, "מי רוצה נאפיס?". לרוב יימצא מי שיבוא, בכל שעה. ד' תמיד מזמין כנפיים, ר' שניצלונים (אם הוא רעב) או כרובית מטוגנת (אם הוא רעב פחות). שניהם לא עובדים כעת, אז שעות השינה יותר גמישות, "ואני עם אינסומניה כבר שנים", מסביר ד'.
אתם כאן מרעב לכנפיים ושניצלונים באמצע הלילה?
"לא, באים בשביל החברה, בשביל האווירה, צ'יל פה. יותר נעים להיפגש עם חברים כשיש אנשים מסביב".
ואחרי ארוחה כזאת יותר קל לישון?
"זה לא עוזר לשינה, אבל זה עוזר לכל השאר".
מה זה אומר?
"כשאנחנו פה לא רע, כשחוזרים הביתה שוב רע".
זה חלק מהכוח של מקומות ליליים טובים: יש בהם חיים. הם מציעים את מה שהבית והרחוב לא מצליחים להציע. הם מאפשרים זמן מוגן עם אנשים זרים — מדי פעם נקשרות שיחות בין השולחנות — ועם החברים המוכרים. כי חברויות הן הקשר המרכזי שמפרנס את מסעדות הלילה. פה ושם רואים זוגות, אבל בעיקר פוגשים חברים, שניים־שניים, שתיים־שתיים, שלושה, ארבעה. "זה לא מקום לדייט ראשון", אומר אביחי (23), שיושב בשולחן סמוך עם חברו סאני. "כשכבר יש זוגיות לפעמים באים לפה, אבל דייט ראשון עושים בפיקניק, זה הדבר הכי יפה בעולם". וסאני (19) מפרט: "עם סלסילה ושמיכה באגם של ירוחם".
שניהם מירוחם, אבל שם אין איפה לאכול בלילה (אביחי: "גם בצהריים אין שם איפה לאכול"). סאני חייל, משרת 5-9 (תשעה ימים בצבא, חמישה בבית), אביחי "עובד בחיי הלילה, עושה הגברה לזמרים ומתופף בלהקה", והם חברים "כמו אחים". גם הם בנאפיס כמה פעמים בשבוע, "כל פעם שאנחנו בבאר שבע", כי כאמור אין מקום אחר. "אנחנו באים רעבים, ואנחנו באים כדי להשתחרר", אומר אביחי. "מנקים ת'ראש, מדברים על הכל", משלים סאני.
נאפיס לא כשרה, אבל יש בה הלילה לא מעט דתיים. גם סאני חובש כיפה, והשניים הגיעו מההילולה של הבאבא סאלי בנתיבות ("אל תשאלי מה עברנו כדי להצליח להגיע שם לרב"). לא מפריע לו שהמקום לא כשר, הוא פשוט לא מערבב חלב ובשר. "אבל צריך עוד מקומות, צריך מקום שגם פתוח 24 שעות אבל כשר", אומר אביחי. בינתיים, כמעט תמיד הם אוכלים המבורגר, לפעמים שניצל, מדי פעם מגוונים.
זה לא מצטבר להוצאה גדולה, לאכול פה כמה פעמים בשבוע?
אביחי: "מצטבר, אבל אבא שלי אמר לי משפט: 'כשאתה רעב — תאכל'".
סאני: "על זה לא מתחשבנים".
אביחי: "לא חושבים על מחר, חיים את הרגע".
סאני, צוחק: "כן. זו הטעות שלנו".
שעה ומשהו נסיעה משם, גם בבת ים מתקשים לישון. ב־4 וחצי ראשוני הרצים והצועדים על הטיילת הם ניצני הבוקר; מעבר לכביש, בקפה בר גורילה, עדיין לילה. הווייב כאן אחר, כזה של לסגור יום ארוך מול הים, ואם אנחנו כבר כאן אולי נאכל ונשתה משהו. ליד שולחן אחד בקו ראשון למים יושבות שתי נשים, חברות, שגם הן חזרו מההילולה בנתיבות (מסקנה ממדגם קטן מאוד: הילולה מעוררת תיאבון); בפינה אחרת יושבים אביב (18) ורוי (17). היא לא אוכלת, הוא בדיוק סיים שקשוקה. הם מראשון לציון, רוי עובד בפיצרייה וכשהוא גומר משמרת הוא מתקשר לאביב, שבדרך כלל בדיוק מתעוררת (היא הולכת לישון ב־11 בבוקר, ועובדת בעיקר בסופי שבוע), אוספת אותו ("הוא החבר הכי טוב שלי") והם יוצאים לאכול איפשהו. "אבל אין הרבה אפשרויות, אין איפה להיות, בעיקר פה ובאבולעפיה". לפעמים הם מסתובבים ככה לילות שלמים, מסיבות, גורילה, ים, האגם בראשון לציון. "אני קפיץ, אני עושה סיבובים להוציא אנרגיות", מסביר רוי. "צריך לזוז, להיות בתנועה". "צריך להעביר את הלילה", אביב מוסיפה.
גם בעבר, כשהיו המון מקומות להעביר בהם את הלילה, אלה בעיקר הלקוחות שהגיעו אליהם — חסרי השקט. צעירים ופחות צעירים שלא יכולים להפסיק לזוז, אנשים שהיה להם יום ארוך ורצו להוריד אותו איכשהו לפני שחוזרים הביתה, או מי שרעב פנימי, כזה שלא קשור בכלל לאוכל, לא מאפשר להם לישון. יש צורך אנושי באיזשהו מקום ביניים בין היום והערב למיטה ולמחר, והצורך הזה לא השתנה, כנראה גם לא ישתנה, לא משנה כמה טלטלות עוד יעבור עולם המסעדנות וכמה מקומות ליליים ייסגרו.
כדי לאכול
לחלק השני של המסע בעקבות מקומות לאכול בהם באמצע הלילה יצאנו בין שלישי לרביעי שעבר. רגע אחרי מסיבת העיתונאים של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו בוושינגטון, כשהעולם ניסה להבין איך בדיוק ארצות הברית תקים ריביירה בעזה, נסים שי סיים שיעור על ספר המוסר הקבלי "תומר דבורה" בבני ברק, והגיע למפגש גרונר בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן כדי לאכול שווארמה. בכל שבוע הוא מגיע לכאן אחרי השיעור הזה, לפעמים ב־2 או ב־3 בלילה, ותמיד אוכל שווארמה.
"שני דברים מרעיבים את כולם בתרבות של החרדים: תפילות — מלא אמוציות, אתה גווע — ושיעורים, כי משתתפים בהם, פעילים. זה הרבה אנרגיות, אז אני יוצא מהשיעור עם הרבה תיאבון", הוא מסביר. "זה כמו, להבדיל, רעב אחרי סרט רגשי טוב, כשאתה סחוט ונופל על המקרר".
שי (50) גדל בבני ברק, חי עם משפחתו בזכרון יעקב אבל עובד מדי יום בעיר הולדתו, במשלוחים של טלפונים, וגם משתתף בה בשיעורים יומיים ובשיעור השבועי על "תומר דבורה". "זה ספר שמתמצת את התכונות העיקריות של אלוהים כדי להכיר אותו טוב יותר", הוא מסביר. "היום דיברנו על 13 מידות הרחמים ועל מהי אמת, דיון ארוך מאוד".
סביב השיחה שלנו על האמת ואלוהים, לקראת 3, הלקוחות כל הזמן נכנסים ויוצאים, כל השולחנות תפוסים, בכל רגע נתון יושבים כאן 20 ומשהו אנשים, כולם אוכלים איזושהי מנה בשרית — ביחידים, בזוגות ובקבוצות, ומדי פעם מגיע גם שליח של וולט. במסעדות בשריות מהסוג הזה בדרך כלל, גם בשעות היום, יש איזו תחושה של אוויר דחוס ברעב; וכאן באמצע הלילה נדמה שכל זה מוגבר. בחוץ אנדרטה לזכר דב גרונר, בפנים שלט גדול שמפרט את קורות חייו של לוחם האצ"ל שהיה אחד מעולי הגרדום. כל הלקוחות גברים, בשלל גילים, כמעט כולם דתיים או חרדים, עם מגוון סוגי כיפות ומלבושים.
"אבל כולם באים לפה, גם חילונים, גם מתל אביב, גם נשים, אנשים שיוצאים מחתונות ונשארים רעבים, זמרים אחרי הופעות", אומר מרדכי לוי (39) מבני ברק, שמנהל את משמרות הלילה במקום, ומיד מצטרף לשיחה ג'וני (30), גם הוא מבני ברק, איש הייטק, שאוכל כאן בלילות כמה פעמים בשבוע. "יש פה מהייטקיסטים חילונים ועד חסידים, יש כאן כשרות של הרב מחפוד, מהמחמירות, אז כולם באים, במיוחד אחרי שהלו תימן" — מסעדה שהיא מוסד בבני ברק — "התחילו לסגור בחצות. ופה לגרונר יש טעם מיוחד". חגי אלבז (25) מסכים: יש לו שווארמה משלו בירושלים, וכשהוא סוגר אותה בחצות לפעמים הוא יורד במיוחד לבני ברק לאכול בגרונר. "היתה לי היום קריזה לאכול פה", הוא מסביר, "רעב לשווארמה הספציפית הזאת".
5 צפייה בגלריה
מלי ושלמה בבית הפנקייק, הרצליה. "תמיד יש פה אנשים. זה חמים, ביתי, כמו בקתה באמצע הדרך"
5 צפייה בגלריה
אלכס שטולייזן (עם הזקן) וליאור פונגבנראי, עובדי נונה, תל אביב. "אנשים באים בשביל האוכל, בשביל השתייה, בשביל הישיבה — וכי פתוח"
כדי לעבוד, להתאוורר, לחיות
בבית הפנקייק במחלף הסירה בכביש החוף, בכניסה להרצליה, גם סתיו ואיתי רעבים, וכבר 3 וחצי. הם הגיעו מביליארד בתל אביב, סתיו (18) התל־אביבי מתגייס עוד שבועיים, איתי (19) מגבעתיים מלמד מדעי המחשב, ומצליח לקום בבקרים, גם אחרי לילות כאלה של ביליארד ואוכל אל תוך הלילה, בדרך כלל עם עוד כמה חברים. הם כבר למדו היטב שאין הרבה מקומות לשבת בהם בשעות הקטנות, אז לכאן הם מגיעים פעם בשבוע־שבועיים. "זה מקום נחמד, אפשר לשבת גם בחוץ, והאוכל יותר טעים משציפינו, עושה את העבודה", אומר איתי. "הגענו גם כדי לאכול, אבל לא רק", מסביר סתיו, "זה שילוב של רעב מצטבר, ושל זה שעוד לא בא לנו לסיים את הלילה".
שני המלצרים בבית הפנקייק בשעות האלה הם בערך בני גילם של הסועדים, ומגיעים לילה־לילה מהיישוב שלהם במשולש. הם מספרים שלצד חברים וחבורות ומבוגרים רעבים וצעירים לפני ואחרי מסיבות, אפשר לראות כאן בלילות גם דייטים. והרוב, הם אומרים, אוכלים פנקייקים או מנות בשריות, לא מסתפקים רק בטוסט כמו סתיו ואיתי.
מלי ושלמה לא אוכלים פנקייקים או מנות בשריות, שלמה בכלל לא אוכל, מלי מסתפקת בחומוס (עם קצת בשר), והם גם לא בדייט. הם "שותפים עסקיים והחברים הכי טובים", כמובן. מלי (24) מהרצליה, שלמה (20) מאלעד, ויש להם עסק לשיווק רשתי בתחומי הבריאות והטיפוח שהם מפעילים ממשרד בהרצליה פיתוח, "אבל תכלס זו עבודה 24/7, עובדים עם חו"ל", אז הם ממשיכים לעבוד כאן, אל תוך הלילה, תוך כדי שיחה ונשנוש, וצחוקים שנשמעים ברחבי המסעדה. שניהם מתקתקים עניינים מהטלפונים, מנהלים רשימות במחברות, לפעמים פותחים מחשבים, "סוגרים יעדים אחרונים של היום, סוגרים לו"זים. כל יום אחרי העבודה אנחנו יושבים בתחנת דלק, לשתות שוקו, או פה", מסבירה מלי. שלמה: "אנחנו יושבים פה שעות, נוח, אפשר לעבוד, זורמים איתנו, האוכל טעים. ואני מת על המוזיקה פה, על האווירה, תמיד יש אנשים, זה חמים, ביתי, זה כמו... כמו בקתה באמצע הדרך".
וככה כל לילה?
שלמה: "כל הלילות שלנו נראים ככה, עם אנרגיות כאלה. עובדים, לא ישנים".
מלי: "חיים, נהנים. אני ממלצרת בבוקר ואחר כך עובדת בעסק שלנו, אז הזמן הפנוי היחיד שיש לי הוא הלילה. אנחנו אנשי לילה. אם אני אפתח מסעדה היא בטוח תהיה פתוחה 24/7".
אולי זה בכלל הקהל שהשתנה. אולי יש כאן פחות אנשי לילה מלפני 20 שנה. כי עובדים קשה יותר? כי מתברגנים מוקדם יותר? כי החיים פה מעייפים? כי יותר קל (וזול) לרוקן את הראש מול סדרה בטלוויזיה בבית מאשר באמצעות המבורגר במסעדה? לא ברור. אבל עדיין יש כיסי התנגדות שעומדים איתנים מול המעבר לחיים רק ביום, והם נאחזים במשלטים שלהם בדבקות.
נונה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, למשל, הוא אחד כזה. הוא מוגדר קפה, אבל מציע תפריט אוכל עשיר ומגוון, ובעיקר את האפשרות לשבת פה שעות, בנחת, בלי האכילה המהירה של השווארמה, ואם אתם מהאזור גם בלי התלות ברכב שמאפיינת את יושבי נאפיס או בית הפנקייק. המקום מתנהל לאיטו, בקצב לילי מתנגן שכזה. וגם בו, מתברר, נוח לעבוד.
ב־4 וחצי, למשל, היו בו שישה שולחנות תפוסים, ליד שלושה מהם ישבו אנשים לבדם עם הלפטופ שלהם. שני המבוגרים שבהם סירבו להשיב על שאלות, היו שקועים בעבודה וגם עם המלצרים מיעטו לתקשר. הצעיר היה איתי (18), שגר קרוב, לומד שנה ג' במדעי המחשב ומתכונן כאן לבחינה שיש לו מחר. "אני לומד כאן כמה פעמים בשבוע, שותה קפה או אוכל תפוחי אדמה", הוא מספר. "יותר קשה ללמוד בבית, כאן יותר שקט, הרבה יותר קל להתרכז".
הצוות הלילה כולל את אלכס שטולייזן (36) וליאור פונגבנראי (20). שטולייזן מספר שתמיד יש בנונה אנשים שעובדים בלילה עם לפטופים, לצד "אנשים אחרי יציאה, או שזו היציאה שלהם — לשבת ברגוע, לעשן, לנשנש, לשתות שוקו בחורף וברד בקיץ. הם באים בשביל האוכל, בשביל השתייה, בשביל הישיבה — וכי פתוח". פונגבנראי מוסיף שאוכלים בעיקר שניצלים, גם טוסטים, ולפעמים ארוחת בוקר או שקשוקה.
הגילים מגוונים, כפי שמדגים הקהל הלילה, מהקשיש שמנמנם על אחת הספות עד שני שולחנות של צעירים. מעיין (18) ואלה (18) מתל אביב מספרות שהן יושבות פה הרבה, מכירות כבר את הקהל — "יש את אנשי הלפטופ, יש קבוצות גדולות של אנשים עם רולרבליידס שמגיעים לפה, ויש הרבה חבר'ה בגיל שלנו". מעיין מספרת שהיא מתגייסת בעוד חודש ואלה בעוד חודשיים, "אז אנחנו מנצלות את הזמן שנשאר עד הצבא, ואלה השעות שלנו". הלילות עם החברים עוברים בבתים, מדי פעם באיזה בר, אבל בלא מעט מקרים הם פשוט כאן. "לפעמים אוכלים, לפעמים רק שותים", אומרת אלה. "יותר כיף לשבת במקום כזה מבבתים. חבל שאין עוד כאלה".
אולי עוד יהיו. אולי זה רק גל כזה, שנים שחונות גם במסעדות ליליות. אולי עוד לפני שתהיה ריביירה בעזה נוכל לחזור לישון, ואם לא, לפחות יהיה לנו איפה לאכול, לעבוד, לשבת עם חברים, לנשום.
