הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"אנחנו צריכים לתת להם הכל. הכלל שלנו ברור: מי שתורם למדינה יתוגמל בריבית דריבית", הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני שבועיים, עם אישורה של תוכנית התגמולים הרביעית לאנשי המילואים. "עשינו עוד צעד לקידום הצדק מול חיילי המילואים, כי מי שנושא בנטל, המדינה מחבקת אותו", הוסיף שר הביטחון ישראל כ"ץ. "זו לא רק הכרת תודה, זו מדיניות ברורה: לתגמל, לחזק ולתת גב אמיתי לחיילי המילואים… זה מוסרי, זה ציוני, וזה נכון כלכלית", חיזק את הנאמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ושר המשפטים יריב לוין התפרץ לדלת הפתוחה: "ההחלטה שאנחנו מביאים היום היא מהלך משנה מציאות".
חיבוק, ריבית דריבית, גב אמיתי, שינוי מציאות. שנה וחצי לתוך המלחמה, ראש הממשלה ושריו הבכירים משתמשים בהרבה מילים גדולות כדי לתאר את אהבתם למשרתי המילואים ואת ההטבות הכספיות שהם מעניקים להם. אבל המילים האלה נשמעות כמו אירוניה צורמת כשנזכרים שהממשלה עושה הכל כדי לא לגייס חרדים ולהקל באמת את הנטל על המילואימניקים. לפי חישובי משרד האוצר, כל אלף חרדים שהיו מתגייסים לשירות סדיר במערך הלוחם ותומך הלחימה היו מפחיתים את מספר ימי המילואים של כל האחרים ב־12 יום. כשיש 80 אלף חרדים שחייבים בגיוס לפי חוק, אפשר להבין מיד מה משמעות הגיוס אפילו של רבע מהם מבחינת הקטנת הנטל.
הנטל על מערך המילואים מאז 7 באוקטובר הוא חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. ראש מטה זרוע היבשה, תא"ל רמי אבודרהם, חשף החודש בדיון בוועדת חוץ וביטחון בכנסת כי המספר הממוצע של ימי מילואים של לוחם בזרוע היבשה בשנה האחרונה היה 170 יום — חצי שנה בממוצע. קצין לוחם בזרוע היבשה שירת בממוצע 220 יום.
אזרחים מעולם לא עשו פה כל כך הרבה מילואים, והמענה היחידי של הממשלה הוא לשפוך עליהם המון כסף. אנשי המילואים נתפסים כמשאב בלתי מוגבל, שאת בעיית המוטיבציה שלהם אפשר לפתור בעוד ועוד כסף — וכך להצניע את היעדרה המוחלט של המוטיבציה החרדית לשרת. ימים אחדים לפני פרסום תוכנית התגמול החדשה צייץ עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12: "יש שני דברים שיכולים לעזור למילואימניקים: הכרעה בעזה ואפליה בוטה לטובה בחשבון הבנק". וזה המוטו של הממשלה: לא חלוקה שוויונית בנטל, אלא שתי אפליות מנוגדות: אלה לא ישרתו כלל, ואילו אלה ישרתו המון ויקבלו המון כסף.
לכן התוכנית הממשלתית הרביעית שאושרה ב־11 במאי, גם היא תחת הכותרת "הוקרה, סיוע ותגמול לחיילי מילואים", הוסיפה עוד 3.4 מיליארד שקל. בסך הכל הקצתה מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר סכום עתק של כ־21 מיליארד שקל לתשלומים, מענקים, הטבות, סבסודים וסיוע למשרתי מילואים: ממענק על כל יום מילואים עד מענק על ילד מעל גיל 14; מתגמול מיוחד על יותר מ־60 יום עד מענק לבן זוג; מארנק דיגיטלי צובר עד מימון קייטנות וכלכלת בית. רוב המענקים והתגמולים מועברים ישירות לחשבון הבנק, חלק מהם משולמים בצורת שוברים לחופשות, טיפולים, לימודים, זיכוי נקודות ממס, העדפות במכרזי דיור ועוד עשרות סעיפים (ראו טבלה מפורטת).
אכן, חיילי מילואים שמתנתקים ממשפחותיהם, בתיהם והקריירות שלהם למשך חודשים ארוכים — רבים מהם גם מסכנים את חייהם — זכאים לפיצוי ראוי. אפשר לטעון שגם הפיצוי המוגדל שמחולק כיום אינו מממש מפצה על כל הנזקים והעבודה הקשה — ודאי לא על סיכון חיים שאי אפשר לתמחר. אבל כאשר מנגד רבים כל כך פטורים מהחובה הזו, בניגוד לחוק ובתמיכה מפורשת של הממשלה, המשמעות היא שהכסף שהממשלה שופכת אינו רק פיצוי ראוי, אלא גם מכשיר פוליטי של השתקה.
תקציב של 21 מיליארד שקל עד כה, יחד עם ההיקף העצום של מגויסי המילואים ומספר ימי השירות הגבוה יוצרים מצב שמדמה מעין צבא שכיר, מקצועי: חיילים שמתוגמלים בנדיבות תמורת השירות ושימור המוטיבציה שלהם, במלחמה שוחקת שאין לה תאריך סיום. נכון, ערכים כמו אהבת מולדת, ערבות הדדית, חברות והצורך להגן על הבית ממשיכים להיות המניעים המרכזיים להתגייסות. אבל כשההקרבה האישית גבוהה כל כך, המטרות אינן ברורות והאפליה כה בוטה, אפשר להסתכל על מה שצה"ל והממשלה עושים כעת כעל ניסוי צבאי וחברתי: האם תגמולים כספיים נדיבים יכולים לבנות מחדש מוטיבציה שנשחקה ולמתן ביקורת על השלטון?
"השיקול הכלכלי נעשה מרכזי בהחלטה מי בא ומי לא"
"לצה"ל חסרים לוחמים, ובמקום להתמודד עם זה באופן שורשי, המערכת בוחרת להכביד עוד יותר על מי שכן מתגייס, ולפצות אותו בכסף", אומר עפר שלח, בעבר יו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בוועדת חוץ וביטחון בכנסת. וזה אפילו לא מוסתר, אלא נאמר במפורש. ב־25 ביוני 2023, שלושה וחצי חודשים לפני 7 באוקטובר ובשיא המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הממשלה נאלצה להגיב לדרישה הציבורית הגוברת לגייס את החרדים. הפתרון המעשי שלה מופיע בסעיף 1.ב' להחלטה שקיבלה: "להנחות את שר הביטחון, בתיאום עם שר האוצר, לקדם מתווה ממשלתי בנושא השירות בצה"ל והוקרת המשרתים, שיכלול, בין היתר... הרחבה ניכרת של הזכאויות הניתנות למשרתים, בסדיר ובמילואים, כחלק מהבעת ההוקרה על שירותם ועל מנת לצמצם את אי השוויון בשירות". כלומר הפתרון לאי השוויון בשירות אינו יותר שוויון, אלא יותר הטבות למשרתים.
גם אחרי 7 באוקטובר השיטה נשמרה, אבל המספרים זינקו: ניקח לדוגמה סטודנט שאינו עובד, ששירת בצו 8 במערך הלוחם 170 יום ב־2024. אותו סטודנט קיבל מהמדינה מענקים ותגמולים בסכום של 50,615 שקל, ועליהם התווספו שוברים, הטבות ומימון שנת לימודים מלאה בסכום של 19,796 שקל. בסך הכל הוענקו לו יותר מ־70 אלף שקל (נוסף על שכר מינימלי שמשולם למי שאינם עובדים, בגובה 6,450 שקל לחודש, שהם עוד כ־38 אלף שקל). לו אותו סטודנט היה מתגייס לפרק הזמן הזה לפני פרוץ המלחמה, הוא היה מקבל בסך הכל 10,925 שקל — כך שהסכום כיום גדול פי 6.5! (ראו טבלה).
שכיר עם ילד ששירת 170 יום בצו 8 במערך הלוחם ב־2024 היה מקבל מהמדינה 65,253 שקל (נוסף על שכרו הרגיל שממשיך להיות משולם) — פי 6 מכפי שהיה מקבל לפני המלחמה. ולא רק לוחמים, גם אנשי מילואים שאינם במערך הלוחם זכאים למרבית המענקים, אם כי חלק מהן בסכום נמוך יותר.
"מה שהממשלה עושה לא יפרק את מודל השירות, אבל הוא יעוות אותו, ואנחנו כבר רואים את זה בקצונה, במילואים, ובמוטיבציה הכללית", אומר שלח, שמשמש כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "כשאתה לא מצליח, מטעמים פוליטיים, להאריך את שירות החובה, ואתה גם כל הזמן מגייס אנשים בצו 8 כי גם לא הצלחת להעלות את תקרות ימי המילואים המותרות בחוק, אתה בעצם כל הזמן זורק כסף על הבעיה. התוצאה היא שאתה גם לא פותר אותה וגם מבזבז כסף. אני שמח מאוד שנותנים למילואימניקים כסף, והלוואי שהייתי חושב שהעובדה שזה עולה כסף תשנה את המדיניות של מדינת ישראל".
לדברי שלח, כשאנשים לא מתייצבים למילואים, לא מדובר בהכרח במחאה: "יש שחיקה אדירה, יש לוחמים שראו לחימה שאף דור בצה"ל לא חווה. ויש גם שיקולים כלכליים ברורים: כשאתה מושך מילואימניקים ל־150 או 200 יום, יש גבול למה שיכולים לשאת עצמאים, שכירים וסטודנטים. המשוואה ברורה: ככל שהשירות מתארך ונעשה תובעני יותר, כך השיקול הכלכלי נעשה מרכזי יותר בהחלטה מי בא ומי לא".
עפר שלח: "כשהממשלה לא מצליחה, מטעמים פוליטיים, להאריך את שירות החובה, וכל הזמן מגייסת בצו 8, היא בעצם כל הזמן זורקת כסף על הבעיה. התוצאה היא שהיא גם לא פותרת אותה וגם מבזבזת כסף"
3 צפייה בגלריה
לוחמים במרחב ג'באליה שבעזה, מרץ. לדברי י', ששירת 250 יום במלחמה, "מענקים הם לא פתרון לטווח הארוך. לסבב הקרוב כבר לא אגיע, ויש עוד כמוני. שיגייסו את אלה שלא רוצים לצאת מהישיבה הממוזגת, אין ברירה"
(צילום: דובר צה"ל)
"לא מוותרים בקלות על עשרות אלפי שקלים"
כשהממשלה שופכת כסף ויוצרת מוטיבציה דרך הארנק, יש מי שמתעניינים. הרשתות החברתיות מלאות במודעות "דרושים" צה"ליות של יחידות שמשוועות לכוח אדם. אבל בצדן יש גם אינספור מודעות של חיילים דווקא, שמחפשים עוד ימי שירות עם עבודה לא מסוכנת מדי, שבצדה תגמול כספי משתלם. "סיימתי מילואים של שלושה חודשים ולא בא לי לחזור לעבודה, מחפש גדוד מילואים להצטרף אליו", כותב מילואימניק אחד בקבוצת הפייסבוק "מילואים". "מחפש מילואים בצפון, אזור נהריה, רובאי 07 עם רישיון צבאי והיתר סוואנה", נכתב בהודעה אחרת. "מחפש מילואים יומיות בדרום אזור נתיבות, פתוח להצעות, נייד עם רכב רובאי 03", כתב חייל נוסף. "היי לכולם, מחפשת מילואים באזור הצפון, העדפה לתפקידי חמ"ל ומנהלה, תודה לעוזרים", כתבה מישהי השבוע.
ההצעות כמעט תמיד מצביעות במרומז על היתרון הכלכלי למי שיסכים להצטרף. שם הקוד הנפוץ הוא "צו 8 פתוח", שמזכה בתגמול על כל הימים, גם בחופשות. כך למשל, מודעה בפייסבוק מציעה "מהרגע להרגע: עבור משימת אבטחת בית מג''ד בתוך טול כרם דרושים לוחמים לצוות אבטחה… יציאות שבוע־שבוע... צו 8 פתוח, אפשר גם לחלק מהתקופה". או "גדוד מילואים מחפש נהגי פנתר. אזור השרון/טול כרם. יציאות שבוע־שבוע... צו 8 פתוח".
כשהתקשרנו לבדוק את אחת המשרות המוצעות, התשובה של המגייסים התמקדה באפשרות להמשיך לעבוד במקביל: "אנחנו גדוד של מתנדבים, עושים אבטחת יישובים לאורך גבול הרצועה", ענו לנו. "4 שעות שמירה, 12 שעות מנוחה, לכל היותר שתי שמירות ביממה. היציאות הן כל רבעוש שני. בזמן החופשי כשאתה בקיבוץ תעשה מה שאתה רוצה. חצי מהאנשים פה עובדים, מביאים את המחשב, אף אחד לא מגביל אף אחד. יש פה עורכי דין שעובדים מלא... אם יש לך רובאי 07 תוכל לעשות גם מעברי גבול, שם זה שבוע־שבוע. וזה שירות מילואים פתוח בצו 8".
"התגמול הכספי הוא בהחלט פקטור, למרות שאני יכול להסתדר גם בלעדיו", אומר ס', עובד במוסד רפואי גדול. הוא איש מפקדה שכבר השלים יותר מ־350 ימי מילואים מתחילת המלחמה, וקיבל צו נוסף לאמצע החודש הבא. "מקום העבודה שלי לא יכול לוותר על עובד למשך תקופה של ארבעה חודשים ברצף, ולכן במהלך כל תקופת המילואים הארוכה שלי תמרנתי בין המפקדה לבין מקום העבודה. במשך יותר משנה לא היה סוף שבוע פנוי אחד, כי את סופי השבוע העברתי במשמרות במפקדה ונשאבתי למציאות חיים מטורפת. ועדיין, עשרות אלפי שקלים הם לא משהו שמוותרים עליו בקלות".
ס' מתנגד לחידוש המערכה בעזה, שתכליתה בעיניו היא הישרדות של ממשלה רשלנית וכושלת, שמסכנת את אזרחיה ואת חייליה. עד היום התייצב לכל צו שקיבל, אבל עם הנוכחי עוד לא החליט כיצד להתמודד. "לקח לי שבוע לספר לאשתי שקיבלתי את הצו, ובשורה התחתונה אני באמת לא יודע מה לעשות עם זה. אני חושב בעיקר על החברים ש'יטחנו' יותר אם לא אבוא, אשתו של אחד מהם בהיריון מתקדם. אבל אני גם מנסה לשכנע את עצמי שאי־התייצבות שלי כפרט בודד, ולא כחלק ממסה משמעותית, לא תשנה דבר והמפקדה תמשיך לתפקד. וכמו שאמרתי, גם לכסף יש משקל".
פ', ששירת כפראמדיק כ־250 יום מאז 7 באוקטובר, אומר ש"גם לפני המלחמה הייתי לוקח מילואים כפרמדיק ליומיים־שלושה, וזה לגמרי משיקול כלכלי. עכשיו בגלל המלחמה יש הרבה יותר הזדמנויות. אני מכיר לא מעט פראמדיקים שעשו יותר מ־400 ימי מילואים, שממש רצו להמשיך בגדוד ולא לחזור לעבודה הרגילה. זה נובע מתחושת משמעות, אבל גם מהעניין הכלכלי".
לטענת ר', שמשרת ביחידה עורפית וכבר השלים יותר מ־500 ימי מילואים מתחילת המלחמה, "המענקים שמקבלים הם דמי שתיקה, וזה עובד. אבל מי שעושה היום מילואים בגלל התגמול הכספי אלה סטודנטים שלא מבינים את הנזק שנגרם להם מכך שהם לא מקבלים את הבסיס הנכון באקדמיה. אותו סטודנט שמקבל שובר חופשה של 4,500 שקל יגיד, 'וואלה מגניב, חופשה על חשבון המדינה'. אבל זה לא צבא העם, זה צבא 'סוגרים להם פינה', ומספר האנשים שהולכים לצבא בשביל ערכים הולך ומתמעט. הדברים האלה יוצרים מצב של 'צבא שכירים', בזמן שהמוטיבציה צריכה להיות שזה צבא העם וכולם מתגייסים ומתחלקים בנטל".
י', ששירת כחובש 250 יום מתחילת המלחמה, מסכם את המצב: "עם כל הכבוד למענק האישי, זה לא פתרון. המילואים באים על חשבון החיים האישיים והלימודים - אני הייתי צריך לדחות את התואר בשנתיים - ואתה מרגיש שזה אישי, כי אנחנו הלומדים והעובדים, צריכים גם לעשות מילואים כשמגזר שלם יושב בבית. אז אני לא חושב שבלי המענק הכספי פחות אנשים היו מגיעים, אבל זה היה פוגע במוטיבציה. לכן המענקים הם יותר דמי שתיקה ופחות דמי פיצוי. קחו מענק, קחו שובר חופשה, ובואו למילואים. זה לא פתרון לטווח הארוך, ולסבבים הבאים אנשים לא מגיעים למרות ההטבות והכל. אני לסבב הקרוב כבר לא אגיע, הסמסטר הלך, ויש עוד כמוני. במקום תגמולים, שיגייסו כוח אדם שזמין בחוץ. זה נכון שהוא לא רוצה וזה לא נעים לו, כי זה לא כיף לצאת מהישיבה הממוזגת, אבל אין ברירה, כי בסוף אנחנו לא נגיע".
פ', שעשה יותר מ–250 ימי מילואים במלחמה: "אני מכיר לא מעט פראמדיקים שעשו יותר מ–400 ימי מילואים, שממש רצו להמשיך בגדוד ולא לחזור לעבודה הרגילה. זה נובע מתחושת משמעות, אבל גם מהעניין הכלכלי"
3 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל הרצי הלוי ונתניהו, דצמבר. "אנחנו צריכים לתת להם הכל", אמר נתניהו על המילואימניקים לפני שבועיים. והתכוון לומר: הכל חוץ מגיוס חרדים
(צילום: מעין טואף/לע"מ)
"אם יגידו שבאתי בגלל 8,000 שקל, אני מאבד מוטיבציה"
תא"ל (במיל') ראם עמינח, בעברו היועץ הכספי לרמטכ"ל, מתנגד לטרמינולוגיה של "תגמול". הוא מודע היטב לפלוגות מילואים שמגייסות עובדים כאילו הן מחלקות כוח אדם בחברת הייטק, וגם לאזרחים שמתגייסים למילואים במקום לחזור לעבודה כי זה משתלם להם. אבל לדברי עמינח, גם אחרי כל תוכניות הפיצוי של הממשלה, הן המעסיקים והן החיילים עצמם עדיין מפסידים כלכלית מהגיוס. "הצבא לא משפה באמת", הוא אומר, "יש אי־שוויון בנטל, הפיצוי לא מכסה על הנזק, וזה לפני שדיברנו על לימודים ומשפחה — זה פשוט לא מכסה".
אבל גם עמינח מזהה את הדחיפה לכיוון של צבא מקצועי בתשלום. למשל, בהארכת שירות החובה הסדיר תמורת שכר חודשי, שגם הוא קורה מסיבות פוליטיות: כל עוד החרדים אינם מתגייסים, הממשלה מתקשה למצוא רוב לתיקון החוק והארכת גיוס החובה לשלוש שנים מלאות. ומכיוון שלצה"ל חסרים אלפי חיילים, הפתרון גם במקרה הזה הוא עוד כסף: צה"ל משלם לסדירים שאמורים להשתחרר שכר מלא על ארבעה חודשים נוספים. עוד דוגמה היא פלוגות של "מילואים בתנאי קבע" שקמו אחרי פרוץ המלחמה ומגייסות כעת במרץ.
"צבא העם וצבא 'משתלם לך' לא יכולים לחיות יחד", אומר עמינח. "אם אני בא בגלל הערכה חברתית ויגידו עליי שבאתי כי קיבלתי 8,000 שקל — אני מאבד את המוטיבציה שהיתה לי. לכן חייבים לשמר את מודל צבא העם. פלוגות 'בתנאי קבע' הן פתרון לטווח קצר, כי ככל שיהיו יותר כאלו שנשארים כי משלמים להם, הציבור כבר לא יבחין בין מי שמגויס בגלל הכסף למי שמשלם על הזכות להישאר - ואז המוטיבציה תיפגע.
"מדינת ישראל לא יכולה להתקיים עם צבא מקצועי, היא חייבת את מודל צבא העם, כי היא זקוקה למנגנון 'אקורדיון', שגדל וקטן לפי הצורך. היא לא יכולה לממן בשוטף צבא בגודל שנדרש לה בעת מלחמה, ולכן היא חייבת צבא מילואים ענק שיגיע כשיידרש. לכן התנהלות המדינה וצה"ל בנושא גיוס החרדים היא בעלת השלכות רוחב אדירות. לא רק המחסור בכוח אדם, לא רק הפגיעה בכלכלה, אלא גם הפגיעה הקשה בתחושות של לוחמי המילואים. כשמישהו באכ"א שולח להם צו 8 אבל משתמט מלשלוח צווי גיוס לחרדים הרלוונטים, הפגיעה במוטיבציה דרמטית. אם אכ"א יוציא מיידית צווי גיוס ל־100% מהחרדים הצעירים, בשלב ראשון לבני 17־18, ובהמשך ל־18־19, החרדים יגיעו, יתחילו להתגייס, המוטיבציה של לוחמי המילואים תשתפר פלאים והצורך בתשלום על חודשי קבע ובכמות האדירה של צווי 8 יתייתר".
"להקים צבא מקצועי בגודל שישראל צריכה זה לא אפשרי, לא כמותית ולא איכותית", מסכים שלח. "גיוס חובה קושר לשירות הצבאי שכבות אוכלוסייה חזקות, וזה מה שהופך את צה"ל לצבא איכותי. בלעדיו אין לנו יתרון יחסי. לכן הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו יתרסק. המשאבים של כוח אדם, כסף, ציוד ולגיטימציה פנימית וחיצונית — הם לא אינסופיים. אם לא ננהל אותם נכון, השרשרת תישבר, כמו בלבנון בשנות השמונים, רק חמור יותר".
"ארנק דיגיטלי שמכוון ל־80 יום מילואים"
האזהרות מפגיעה במוטיבציה ובלגיטימציה אינן מרשימות בינתיים את הממשלה וצה"ל, שממשיכים לבנות מעטפת כספית לשימור המגויסים. חלק מהתגמולים העתידיים שכרגע עוד בתכנון מכוונים במובהק לדרבן את איש המילואים להאריך את שירותו. "התארכות המלחמה הביאה להבנה שצריך להמשיך במענקים שיתמכו באנשי המילואים ובבני משפחותיהם", אומר אייל הנס, ראש האגף והקרן להכוונת חיילים משוחררים שבמשרד הביטחון. לדבריו, בחודשים הקרובים, ככל שתימשך המלחמה, תגובש תוכנית הטבות נוספת, "ובין השאר זה ייעשה באמצעות ארנקים דיגיטליים שנטענים בחודש הראשון ב־30 שקל ליום, ומהיום ה־31 נטענים ב־80 שקל ליום מילואים. זה צעד שבו המערכת מעודדת את משרת המילואים לעשות יותר ימים. הסכום המקסימלי שניתן לצבירה בכל ארנק הוא 5,000 שקל, שיכולים לממן תשלומי אגרות ממשלתיות וצריכת שירותי פנאי ורווחה לבני משפחת החייל".
חישוב מהיר מלמד שכדי לצבור את כל 5,000 השקלים יידרשו כ־80 ימי מילואים. זה, בקירוב, מה שכתוב גם בתוכנית שגיבש אגף המבצעים בצה"ל ל־2025. התוכנית הציעה 70 ימי פעילות, בממוצע, למילואימניק — הרבה פחות מב־2024, אך הרבה יותר מבימים של שגרה. אלא שצווי ה־8 שנשלחו בשבועות האחרונים לכ־60 אלף חיילי מילואים לקראת מבצע "מרכבות גדעון" בעזה עלולים להביא לפריצת היעד של 70 יום. כך שהצבא יפר את התחייבותו למילואימניקים, אבל אולי הארנק הדיגיטלי יתמלא עד תומו.
"יש אנשי מילואים שהפכו את השירות לבוננזה כספית. חלק מהם הפכו את המילואים למקום עבודה, ומי לא נהנה לקבל תשורה או צ'ופר ממקום העבודה שלו?", אומר תא"ל (במיל') אריאל היימן, לשעבר קצין המילואים הראשי בצה"ל. "ועדיין, אי אפשר לשכנע את מערך המילואים לבוא רק בהתבסס על הגדלה מתמשכת של התשלום. גם לעידוד התייצבות באמצעות מענקים של מיליארדי שקלים יש גבול. אנשים לא יישארו במקום העבודה שלהם בגלל התשורות שהם מקבלים ממנו, אלא בגלל העניין, ובגלל התפיסה שהפעילות שלהם בו ערכית וממלאת אותם. מערך מילואים ערכי לא יהיה לעולם כזה שבוחן את ההגעה שלו על בסיס כלכלי, ואי אפשר יהיה למשוך את המילואימניקים בלי סוף באמצעות הטבות כלכליות. צריך שהעשייה תהיה בעלת ערך", אומר היימן.
הממשלה לא מסתירה את כוונתה וקבעה לפני שנתיים "הרחבה ניכרת בזכאויות למשרתים כחלק מהבעת הוקרה ועל מנת לצמצם את אי השוויון בשירות". כך שהפתרון לאי השוויון בשירות אינו יותר שוויון, אלא יותר הטבות למשרתים
3 צפייה בגלריה
מהומות בהפגנה נגד גיוס חרדים בכביש 4, יוני. לצה"ל חסרים כ־12 אלף חיילים. היעד המוגבל שהציב לגיוס חרדים הוא 4,800 עד סוף השנה, וגם בו הוא לא יעמוד
(צילום: שאול גולן)
"אנחנו נהיה בקיץ במילואים והחרדים 'ימותו ולא יתגייסו'"
הערך ותחושת העשייה שעליהם מדבר היימן מבוססים במידה רבה על עקרון השוויון. וכשהנטל אינו מוטל באופן שווה, הם נפגעים קשות. בתחילת החודש התייצב ראש המינהל לתכנון כוח אדם באכ"א, תא"ל שי טייב, לפני חברי הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת ודיווח שגם בשנת הגיוס הנוכחית של הצבא (שתסתיים ביוני), צה"ל לא יעמוד ביעד הגיוס של החרדים לשורותיו. היעד המוגבל, שהצבא קבע לעצמו, היה 4,800 חרדים שיעלו על מדים מתוך כלל פוטנציאל הגיוס השנתי. עד פברואר השנה גויסו 1,700. ועד סוף יוני, להערכת צה"ל, יתגייסו לכל היותר 2,800.
המדיניות הממשלתית של הימנעות מגיוס חרדים ניכרת במספרים. לצה"ל חסרים כ־12 אלף חיילים, מהם לפחות 7,000 לוחמים. מאז 7 באוקטובר נהרגו מאות, ואלפים רבים נפצעו. באותה עת היקף המשימות זינק, בכל חזית. כוחות גדולים נדרשים לקיים את מלחמת הנצח בעזה, חיילים רבים אחרים תופסים עמדות לאורך גבול הצפון, הגבול עם סוריה מתוח וצה"ל מחזיק בה שטחים, הגבול עם ירדן פרוץ ורעוע, ושטחי יהודה ושומרון מבעבעים. ברור לכל שהצורך בחיילים לא ייעלם בזמן הקרוב.
לכן בסבב הגיוס הנוכחי צה"ל כבר פוגש מערך מילואים מותש ושחוק. בשונה מסבבי הלחימה הראשונים, שבהם תחושת הבהילות והחירום גררה התייצבות מלאה ואף יותר, בגיוסים המאוחרים יותר שיעורי ההתייצבות דעכו. בסבבים האחרונים שיעור ההתייצבות נשחק ל־60%–70%, בחלק מהיחידות גם פחות. "בלא מעט יחידות מפקדים מתקשרים לחיילים לפני צו מילואים כדי לשאול מראש אם יגיעו — ומי שאומר שלא, פשוט לא מוציאים לו צו", אומר שלח. "כך נוצרת תמונה כאילו שיעורי ההתייצבות גבוהים, אבל בפועל — המספרים הולכים ופוחתים".
ר', שמשרת ביחידה עורפית והשלים 500 ימי מילואים: "המענקים הם דמי שתיקה, וזה עובד. אבל זה יוצר מצב של 'צבא שכירים', בזמן שהמוטיבציה צריכה להיות שזה צבא העם וכולם מתגייסים ומתחלקים בנטל"
"כולם מדברים על שחיקת המילואימניקים, אבל השחיקה היא גם ביכולות של הצבא", אומר א', קצין מילואים ותיק, שמאז פרוץ המלחמה השלים יותר מ־300 ימי מילואים, ובאחרונה קיבל הודעה על סבב נוסף שיחל באמצע יוני ויימשך לפחות ארבעה חודשים בצפון רצועת עזה. לדבריו, "משיקולים של מחסור בכוח אדם, בעלי תפקידים מקודמים מלמטה בלית ברירה, למרות שבנסיבות סבירות יותר לא היו מקודמים. זה פוגע בכשירות וביכולת לבצע משימות".
א' הספיק לשרת גם במלחמות לבנון הראשונה והשנייה, ובחלק מסבבי הלחימה הקודמים בעזה, "אבל מה שאנחנו רואים עכשיו הוא חסר תקדים. מעבר למשך הזמן הבלתי נסבל, אף אחד לא יודע להגיד לך עד מתי זה יימשך, איך תיראה תמונת הסיום. התחושה היא של הפקרה, תחושה שאתה שוקע. בהתחלה אמרו לנו שבתוך חצי שנה גומרים את חמאס, אחר כך אמרו שאנחנו 'כפסע מניצחון מוחלט', עכשיו מפמפמים שזה יימשך עוד שנתיים.
"גם אני שואל מה אנחנו עושים שם, שזה פחות או יותר עוד מאותו הדבר. אין משהו שלא עשינו בעזה במשך שנה וחצי שפתאום צץ לנו איזה קונץ־פטנט חדש. ובינתיים הפרנסה שלנו נהרסת, המשפחות קורסות, את כל הקיץ הקרוב ואת תקופת החגים נעביר במילואים בלי חופשים ובלי חו"ל, ורבבות החרדים יפגינו ויצעקו 'נמות ולא נתגייס'".
התחושות של א' באו לידי ביטוי לפני כחודש וחצי, כשצה"ל הוצף בגל של מכתבי מחאה של מילואימניקים, מטייסים עד צנחנים. כולם נזהרו מאיום בסרבנות, אך המסר שלהם היה חד וברור: זאת מלחמה פוליטית שצריך לסיים מיידית בעסקה לשחרור כל החטופים שבשבי חמאס.
אלא שהמלחמה חוזרת כעת, ואת השוויון בנטל הממשלה מספקת לכל היותר כמס שפתיים. וכדי שראש הממשלה ושר הביטחון יוכלו להסתכל בעיניים לחיילים בטנקים ובנגמ"שים ששוב שועטים לתוך עזה, ההטבות והמענקים הנדיבים הם בשלב זה הפתרון היחיד שהם מציעים.
השינוי ההיסטורי ביחס למילואימניקים
מגבעת חלפון ל"בהצדעה"
ההתייחסות לחיילי המילואים עברה שינוי קיצוני במשך השנים. בשנותיה הראשונות של המדינה, שירות מילואים נתפס כזכות שאותה חיילי המילואים ביצעו ללא קבלת תשלום שכר כלל, ומעסיקיהם קבעו אם לשלם על תקופת המילואים. אם המעסיקים שילמו, הם לא קיבלו על כך כל פיצוי. לא היה שום מנגנון מוסדר. גם חוק הביטוח הלאומי שנחקק ב־1953 לא כלל תחילה התייחסות לתגמול על שירות המילואים, ושולמו פיצויים חלקיים או הסדרים אד־הוק בכל תקופה.
רק ב־1971 הוסדר מנגנון של תשלום יומי גורף לכל יום שירות, ועדיין היו החרגות רבות: אי־תשלום על מילואים חצי יומיים, או על שירות בסוף השבוע. השינוי המשמעותי הגיע לאחר מלחמת לבנון השנייה, עם חוק המילואים ב־2008, שבין השאר התייחס לתגמולי חיילי המילואים, וקבע את התגמול הנוסף שמוענק מדי שנה, הקמת מועדון 'בהצדעה' ועוד. מאז חלה ירידה מתמשכת במספר ימי המילואים ולא נעשו שינויים משמעותיים במנגנון התגמול, פרט לתוספת מענק כלכלת בית בסך 1,250 שקל שנקבעה ביוני 2023 לחיילי מילואים ששירתו מעל מספר ימים מסוים.
ואז הגיעו טבח 7 באוקטובר, ומלחמת חרבות ברזל שהביאו לגיוס מילואים רחב וממושך. כל תקווה לצבא קטן ויעיל שמתבסס על טכנולוגיות מתקדמות כדי להגן על גבולות המדינה התנפצה באופן מחריד אל מול המציאות. חיילים בסדיר ובמילואים יצאו להגן על המדינה — מאות לא חזרו, אלפים רבים נפצעו בגוף ובנפש. תחילה לא היה כל ספק בהכרח המלחמה, אך הימשכות הלחימה לצד המחיר האישי, המשפחתי, המקצועי והכלכלי ששילמו חיילי המילואים החלו לפגוע במוטיבציה לגיוס. // שקד גרין
