הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 מה שהפיל לי את האסימון היו הסרטונים והתמונות של הנוער החרד"לי, בסמטאות העיר העתיקה, מתעמת בכוח עם ערבים תושבי העיר. התמונות האלה חוזרות על עצמן, לצערי, ביום ירושלים מדי שנה. יש אנשים שאוהבים את ירושלים רק כך — בכוח. הם מגיעים לפני מצעד הדגלים, נפרשים, תוקעים יתד, דואגים שכל העולם ואחותו יראה אותם. מתלהמים, מתבריינים, מפגינים את עליונותם, את גזענותם. כאילו שבלעדי אלה לא תהיה תכלית לקיומם.
בשבת שלפני יום ירושלים הסתובבנו באותן הסמטאות עם חברים, והסצנה היתה אחרת לגמרי. זו היתה שבת שמשית ונעימה, לא חם ולא קר. בסמטאות הצרות פגשנו תושבים ערבים ויהודים, תיירים נוצרים, רוסים וספרדים ויוונים, מבקרים ישראלים שבאו לקנות משהו, לאכול משהו, סתם לטייל.
הרבה זמן לא הייתי ברובע הנוצרי וברובע המוסלמי. בפעם האחרונה ביקרתי שם אחרי אירועי שומר חומות, והאווירה היתה עוינת, מנוכרת, מאוד לא מזמינה. חלק מהסוחרים אמרו אז בפה מלא — אנחנו לא רוצים אתכם כאן. אז הלכתי, ולא חזרתי. עד עכשיו. ועכשיו משהו היה אחר. הצלקות נשארו, אבל הפצעים הגלידו. היה מזמין. נכנסנו בשער החדש, שתינו קפה, אכלנו פלאפל וחומוס וקבב במחירים של שנות התשעים, קינחנו בכנאפה ונמורה במילוי מלבי, יצאנו משער שכם. מזרח תיכון בקטע טוב.
יומיים אחר כך, הניגוד בין הביקור הנעים שלנו בעיר העתיקה לסרטונים מעוררי הבחילה ממצעד הדגלים הכה בי. ואז הבנתי: הפקרנו את ירושלים.
הפקרנו את ירושלים לאנשים שאוהבים אותה רק בכוח, באהבה אלימה. באהבה שאין בה מקום לאף אחד אחר, רק למי שמחזיק בדגל, ברובה ובתנ"ך. כשזה המצב, מה הפלא שישראלים רבים רואים בירושלים עיר לא להם. אבל זה לא יכול להיות כך. אם המחנה הליברלי יוותר על ירושלים, הוא יכול באותה מידה לוותר על ישראל. לא עוד. הגיע הזמן לעשות ריקליימינג לירושלים.
עשינו ריקליימינג לדגל, עכשיו צריך גם לעיר הבירה. ירושלים אינה אבודה. אם נחשוב שהיא אבודה ולא נתאמץ עליה, היא אכן תאבד. אבל אם נשקיע בה את כספנו ומרצנו ותשומת לבנו, היא תעלה ותפרח, ותהיה חלק בלתי נפרד מהמרחב הליברלי הישראלי
1 צפייה בגלריה
יום ירושלים בעיר העתיקה, השבוע. אי אפשר להפקיר את העיר לידי מיעוט קולני, קיצוני ואלים
(צילום: Ammar Awad/Reuters)
2 ירושלים יכולה להיות חלק מהמרחב הליברלי, כי יש לה את נתוני הפתיחה לכך. מוזר ככל שזה נשמע, זו העיר הפלורליסטית ביותר בישראל (רק חיפה מתחרה בה במישור הזה, ובהצלחה רבה). 40% מתושבי ירושלים הם ערבים. אלה 400 אלף בני אדם — קצת פחות ממספר התושבים בתל אביב־יפו כולה. ערביי ירושלים אומנם לא מצביעים בבחירות, לצערי, וחיים בעיקר במזרח העיר, אבל הם חלק משמעותי משוק התעסוקה המקומי. מי שחי בירושלים עובד איתם או קונה מהם או מטופל בידיהם או מקבל מהם שירותים אחרים. אלה חיים משולבים שאין ברוב הערים האחרות בארץ.
בקרב היהודים בירושלים, 45% הם חרדים. גם אותם אנחנו פוגשים כל הזמן במרחב העירוני. הם לא זרים, לא יצורים מוזרים מעולם אחר. הם חלק מהחיים כאן. והחברה החרדית בירושלים אינה מקשה אחת — יש בעיר מגוון שאין בערים חרדיות אחרות. למשל, 7% מהתלמידים החרדים לומדים בחינוך הממלכתי־חרדי, הרבה יותר מהממוצע הארצי. זה אומר שכמעט עשירית מהילדים החרדים בירושלים לומדים לימודי קודש בצד לימודי ליבה במסגרת שמכינה אותם להשתלבות בחברה בלי לוותר על זהותם החרדית.
גם הציבור הלא־חרדי מגוון להפליא: אתאיסטים גמורים, מסורתיים שעושים קידוש בשישי בערב אבל נוסעים בשבת בבוקר לאיזה מעיין, דתיים אמריקאים, צרפתים, אורתודוקסים, רפורמים, חרד"לים, ליברלים, חילונים שאוהבים את הקפה שלהם בשבת במרכז העיר. אם תגיעו פעם למצעד הגאווה המקומי תראו בדיוק למה אני מתכוון — כל הקשת כאן. אנשים אולי לא חושבים על ירושלים כשהם מדמיינים עיר ליברלית, עיר של "חיה ותן לחיות". וזה נכון, ירושלים אינה כזו. יש בה הרבה מתח. ובכל זאת, היא יותר מגוונת תרבותית ואנושית אפילו מתל אביב־יפו.
3 אבל רוב המחנה הליברלי ויתר על ירושלים. מבחינתו, מדינת תל אביב — כלומר ערי גוש דן והשרון — מספקת את המקלט הנחוץ. שם אפשר לחיות, לבלות, לצאת בשבת, ללכת לים ולא לפחד שמישהו יעיר לך על היותך אתה. והוויתור הזה על ירושלים מסוכן. הוא מפקיר את העיר לידי הקיצונים, לידי אנשים שאוהבים בעיקר את אבניה, את אדמתה, את קדושתה. התוצאה היא שקיעה שנמשכת כבר עשורים, עיר מקצינה, מלוכלכת, שחדלה מלהיות חשובה.
הנוער החרד"לי שמגיע לעיר פעם בשנה כדי להטריד את תושביה הערבים הוא מיעוט. מיעוט שגדל, זה נכון, מיעוט קולני, בהחלט, ולמרבה הצער מיעוט אלים. אבל זה עדיין מיעוט בין כל האנשים שכל יום, לא פעם בשנה, בונים ירושלים נורמלית וסובלנית. ואת אלה, בוני ירושלים, צריך לשמוע יותר. הם צריכים להביע את קולם ודעתם ולהציג את מעשיהם הטובים, הלא־אלימים, באותה עוצמה שבריוני הסמטאות עושים זאת, ורצוי אפילו יותר.
ואליהם צריכים להצטרף כל השאר. המחנה שרוצה ישראל ליברלית צריך לצאת למאבק הזה. הכי קל ופשוט להגיע לירושלים. אתם לא חייבים לבוא לגור כאן, אני מבין שזה כבר למיטיבי לכת. אבל תתחילו מלבקר. יש פה מלונות לא רעים. ובניגוד לדימוי שלה, לעיר יש מה להציע גם בשבת. מוזיאון ישראל, גן החיות והאקווריום, סמטאות העיר העתיקה ורחובות מזרח העיר. סיבוב קצר ברחוב צלאח א־דין, מרחק יריקה מהחומות, הוא כמו טיול בחו"ל, באחריות. אם זה נשמע לכם טו מאץ', במערב העיר תמצאו בתי קפה חמודים שמציעים סצנה רגועה ונעימה. בסינמטק יש סרטים טובים. במושבה הגרמנית יש בתים יפים ואווירה ירושלמית שאין שנייה לה.
באמצע השבוע העיר תציע לכם יותר, זה נכון. אוכל נהדר, דוכנים מעולים בשוק, סמטאות לשוטט בהן בנחלאות, רחובות מוריקים ללכת בהם לאיבוד בקטמון, אווירה אורבנית נהדרת בדרך בית לחם. יש בתי קפה מגניבים, עסקים שכונתיים, קיוסקים שמוכרים גזוז, קונדיטוריות נהדרות. רק ים אין לנו, אבל אי אפשר הכל. בואו. שאלו שלום ירושלים, הצביעו ברגליים.
4 זה לא יספיק, כמובן. צריך עוד כדי לקחת את ירושלים בחזרה לידינו. דרושים, למשל, אנשי עסקים מובילים שאכפת להם מישראל ומעתידה, כדי שישקיעו בעיר, יפתחו משרדים וחברות. צריך להתאמץ. צריך לחפש את כוח האדם האיכותי שיש כאן, את תלמידי ובוגרי האוניברסיטה העברית, בצלאל, הדסה ושאר המוסדות האקדמיים המובילים של העיר, וליצור הזדמנויות תעסוקתיות שישאירו אותם כאן, וימשכו תושבים נוספים. כשיש עבודה, אנשים באים. וכשיש סביבה ליברלית, המחנה הליברלי מגיע. אני מודה ביושר — אם לא הייתי עובד בירושלים כנראה לא הייתי גר כאן. אבל זו בדיוק הנקודה — תביאו עבודה. ובשביל זה, אנשי העסקים שיוצרים מקומות עבודה צריכים להחליט שאכפת להם. גם הם צריכים לעשות ריקליימינג לירושלים.
וגם המגזר הפילנתרופי צריך להתעורר ולהבין שעיר הבירה מוכרחה להיות חלק ממרחב הפעילות שלו. אני מבין שיש צרכים דחופים לא פחות כרגע — פצועים בגוף ובנפש, קהילות שנפגעו אנושות שיש לתמוך בהן, שני חבלי ארץ שצריך לבנות מחדש. אבל גם ירושלים ועתידה חשובים. ב־1966 ראש העיר המיתולוגי טדי קולק והפילנתרופית רות חשין הקימו את הקרן לירושלים. עד היום הקרן היא אחד מגופי התרומה הגדולים, החשובים והמשפיעים בישראל, אבל עיקר התרומות שלה מגיע מחו"ל. למה? הרי בישראל יש הרבה אנשים שעשו הרבה מאוד כסף, וחלק מהם תורמים. אז למה לא לירושלים? הפילנתרופ היחידי שאני יכול לחשוב עליו שבאמת שם את העיר בפוקוס הוא אראל מרגלית. איפה כל האחרים? התעוררו. אל תוותרו על ירושלים. השקיעו בה את התרומות שלכם. זה חלק מהמאבק לא פחות מתרומה למחאה הליברלית.
5 בינתיים מי שעומדים בחזית הם תושבי ירושלים הליברליים. ואנחנו לא מוותרים. אנחנו עושים ריקליימינג לעיר הזו יום־יום, שעה־שעה. השנה יצא לי להיות בכמה אירועים קהילתיים כאלה. רוכבי האופניים, למשל, נפגשים לעתים קרובות לרכיבה משותפת, בכבישי מרכז העיר. הם חוטפים קללות מנהגים, אבל עושים ריקליימינג למרחב העירוני ברגליים, ומגבירים את המודעות והלחץ לצורך שהעיר תשקיע בתשתיות אופניים.
ואנשי הקהילות הדתיות הליברליות של דרום העיר מייצרים מרחבי חיים משותפים, מזמינים, מחבקים. בקטמון, בבקעה, במקור חיים, בתלפיות מתנהל יומיום שכולו ריקליימינג לעיר, וגם ליהדות. חלק מהקהילות האלה איבדו את יקיריהן במלחמה הזאת, והן לא נשברות. הן נושמות את ירושלים, מנשימות אותה.
אנשי התרבות, הקולינריה וחיי הפנאי נלחמים על העיר כל הזמן, גם בשבת. יש כאן דור חדש של יזמים עירוניים שמתעקשים על העיר. הם מקימים בתי קפה ובתי קלייה, מעלים הצגות, מרימים אירועי רחוב, בונים גינות קהילתיות, מארגנים מכירות של בגדים יד שנייה. הם החיו את בניין כלל המכוער והפכו את הגג שלו למרחב אמנותי וחברתי. כל דבר כזה בונה סביבו עוד קהילות.
כל האנשים האלה כאן כדי להישאר, ולהילחם על העיר הזו. הגיע הזמן שגם המחנה הליברלי הישראלי הרחב יעשה את זה. עשינו ריקליימינג לדגל, עכשיו צריך גם לעיר הבירה.
יש שאוהבים את ירושלים בגלל העבר שלה. זה אחלה. גם אני מתפעל בכל פעם שאני נוגע באבני חומות העיר העתיקה. העיר הזו היא פלא. משוגעת, מסוכסכת, יפהפייה ושואבת, כבר אלפי שנים. אבל אני רוצה לאהוב את ירושלים בזכות העתיד שלה. העיר אינה אבודה. אם נחשוב שהיא אבודה ולא נתאמץ עליה, היא אכן תאבד. אבל אם נשקיע בה את כספנו ומרצנו ותשומת לבנו, היא תעלה ותפרח. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתבוע אותה מחדש, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמרחב הליברלי הישראלי.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
