הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1אחד החברים הקרובים שלי, נקרא לו איתן, היה שמח להיכנס לפוליטיקה. הוא בן גילי, באמצע שנות הארבעים לחייו. ביום־יום הוא מנכ"ל של חברה קטנה שנסחרת בבורסה. במילואים הוא מ"פ באחת החטיבות הקרביות ביותר, שהיתה חוד החנית בפעילות בעזה בתחילת המלחמה. רבים מלוחמיה נפלו, רבים נפצעו.
איתן הוא נער הפוסטר של הישראליות החדשה. היה בצופים, עשה שנת שירות בפריפריה, נשוי, אבא לילדים, עושה ספורט, משלם המון מסים, מכריח את הילדים לצאת לטבע בעונות הנכונות, אוהב את המדינה בכל לבו. עכשיו, כשהוא באמצע החיים, הוא היה שמח להניח בצד לכמה שנים את המגזר העסקי, ולבוא לעשות מילואים אזרחיים — לשרת את הציבור מהכנסת. לחוקק, לפקח על הממשלה, לעצב את העתיד המשותף שלנו על בסיס ערכיו ותפיסת עולמו. לא לכל החיים — הוא לא היה רוצה להזדקן בכנסת עד שיעלה אבק. הוא היה רוצה לבוא לקדנציה וחצי — נגיד לשש שנים. גג שמונה. לתת עבודה, להצליח במה שחשוב לו, ואז לפנות את המקום לבא בתור. יש רק בעיה אחת — אין לו איך להיכנס לפוליטיקה.
חבר שלי איתן הוא לא פרצוף מוכר. הוא לא גנרל, רק רב־סרן. הוא לא עיתונאי, רק צרכן חדשות. הוא לא אושיית רשת, הוא רק גולל בפיד. הוא לא איש דיבורים, הוא איש עשייה. ודווקא בגלל זה, דווקא משום שלא מילא בעצמו אוויר חם עד שיהיה לו פרופיל ציבורי מנופח, דווקא בגלל זה הוא לא שווה דבר מבחינה אלקטורלית.
בקיצור, בלית הרבה ברירות, חבר שלי איתן ימשיך לחלום על הפוליטיקה, אבל להביט בה מהבית. בכל מערכת בחירות הוא ילך לבחור, ובכל מערכת בחירות הוא יקלל מחדש את נבחרי הציבור שלו שלא עושים מספיק, שלא קשובים מספיק, שלא באמת מייצגים את הציבור שמעניק להם את המנדט.
וככה, בדיוק ככה, אנחנו נתקעים עם מערכת פוליטית מאובנת. אותם השמות שוב ושוב, כשמדי פעם רק הגנרל התורן שהשתחרר מצה"ל או עיתונאית הטלוויזיה המוכרת מצטרפים לשורות. אותם האנשים שלא זוכרים כבר איך זה לנהוג בעצמם ולהיתקע בפקקים, איך מרגישים כשמתקשרים מהבנק להגיד שהחשבון נחסם, איך זה מרגיש כשצריך לבזבז יום שלם בסניף ביטוח לאומי רק כדי לבצע את המובן מאליו, איך ההרגשה להיות בעל עסק קטן שמעלים לו את המע"מ באחוז ומצפים שהוא יסתדר. וזה אבסורד מוחלט, כי בישראל של 2025, בפרט אחרי 7 באוקטובר, הציבור מתפקע מכוחות חדשים סוחפים ומלהיבים, מקצוות שונים של הקשת הפוליטית. מתנועת קומו דרך הקהילה של הרב החרדי דוד לייבל ועד אנשי ארגון השומר החדש. הישראלים הנהדרים האלה היו יכולים לתפוס את מקומם בפוליטיקה הארצית ולהתחיל לבנות את ישראל מחדש, בשותפות, ומתוך הבנה אמיתית של הבעיות ושל ההחלטות האמיצות שצריך לקבל בדרך קדימה. במקום זה, חלק מהם עושים לביתם במגזר העסקי, חלק מהם מתייבשים בבית, ואחרים נשארים לפעול רק בזירה האזרחית, מחוץ לכנסת. שזה עדיף על כלום, אבל לא מספיק. מגיעה לנו פוליטיקה אחרת.
במקום שאנשים ערכיים, מוכשרים ובעלי יכולת לחשוב ולבצע ייכנסו לכנסת, אנחנו תקועים עם כנופיה בלתי מוכשרת מלאה בליצנים מתחלפים
2המפתח ליצירת פוליטיקה אחרת נמצא, לדעתי, במקומיות ובאזוריות. ככל שנוקפים הימים, כך אני משתכנע בכך יותר. אימוץ תפיסה אזורית גם במבנה השלטוני שלנו, שאחראי ליום־יום, וגם בשיטת הבחירות לכנסת, שאחראית לעתיד ולאתגרי המקרו, היה מסייע לנו להפוך לחברה פחות שבטית, ויותר מלוכדת. אימוץ התפיסה האזורית היה מחייב אותנו לחשוב יחד כדי למצוא פתרונות, במקום להמשיך להתחרות זה בזה על משאבים, כאילו מדובר במשחק סכום אפס. זה נכון לשאלות קטנות יחסית כגון היכן נכון להקים מתקנים לסילוק פסולת, ועד שאלות רחבות בהרבה כמו מה פתרונות הדיור הנכונים לחברה החרדית, ומה עושים עם הגיוס לצה"ל.
יש כמה גופים בישראל שמקדמים מעבר לחשיבה אזורית. מבונים מחדש (גוף שמנסה להכין תשתית חוקית לרפורמות גדולות שיהיה אפשר להוציא לפועל מהר אחרי הבחירות הבאות, בהנחה שנתניהו לא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה), דרך עמותת פנימה בראשות שי פירון, שמגדירה את עצמה גוף שמחפש פתרונות ישראליים. בפנימה פועלים נמרצות בשנים האחרונות יחד עם השלטון המקומי בישראל כדי ליצור, למשל, מדדים ברורים למדידת האפקטיביות והאיכות של הרשויות המקומיות בישראל, והם מרכזים חשיבה גם לגבי שינוי המבנה השלטוני עצמו.
אבל בעיניי ה־גוף האזרחי שפורץ את הדרך בתחום החשיבה על האזוריות הוא המכון למחשבה ישראלית, שבראשו עומד פרופ' אבנר בן זקן, שהוא היסטוריון של המדע, וחברים בו מומחים שנושאים את דגל האזוריות זה שנים, כמו מרדכי כהן, לשעבר מנכ"ל משרד הפנים, שהוביל את יצירת האשכולות האזוריים בישראל.
בעבודה נרחבת שהם פרסמו לאחרונה, קבוצת חוקרי המכון פורסים את הנימוקים בעד מעבר לשיטה אזורית. הם יורדים שם לפרטי פרטים של ההיסטוריה הפוליטית, הגיאוגרפית והשלטונית של מדינת ישראל. הם מבינים איך בדיוק היא התעצבה, וכיצד היא מפריעה להמשך התפתחות המדינה. הם ערכו סריקה דקדקנית של נתוני העולם האמיתי — היכן אנשים גרים, לאן הם נוסעים לעבודה, והיכן הם מבצעים את מרבית הפעילות היומיומית שלהם — הבחינו בין המאפיינים הייחודיים של אזורים שונים, ולבסוף, הניחו על השולחן הצעה מקיפה, מדויקת, למבנה שלטוני חדש עם רובד חדש — אזורי.
בהצעה הזו, לא צריך לאחד רשויות מקומיות לשעטנזים מוזרים — מהלך שנוסה בישראל ונחל ברוב במקרים כישלון חרוץ — אלא לאגד אותן לגוף אזורי חדש תוך שמירה על כוחן היחסי. בהצעה הזו מועצות מקומיות קטנטנות יבוטלו, וישולבו בעיר הסמוכה, אבל ימשיכו לקבל ייצוג פוליטי. מועצות אזוריות יבוטלו גם הן, וייטמעו בהנהגת האזור כולו.
בית שאן למשל היא עיר מחוז. גרים בה כ־20 אלף תושבים. מסביבה יש שתי מועצות אזוריות (עמק המעיינות שבה כ־15 אלף תושבים, וגלבוע שבה כ־35 אלף תושבים), עם קיבוצים ומושבים וגם כפרים ערביים. היום, כל הגופים השלטוניים האלה מתחרים על משאבים מול השלטון הארצי. זה לא באג, זה פיצ'ר — השלטון הארצי מעדיף אותם מפוצלים בדיוק כדי שיתחרו זה בזה על מנעמי השלטון במקום לעבוד יחד.
בהצעה של המכון, שתי המועצות האזוריות יבוטלו וייטמעו בתוך אזור בית שאן הגדול. נוסף על מועצת העיר, תושבי האזור כולו יבחרו נציגים לאספת האזור, שתקצה מקומות ייעודיים לנציגי היישובים הקטנים ביותר, כך שהאינטרסים של שום מיעוט לא יידרסו בידי הרוב. ומעל לכל אלה, תושבי האזור כולו יוכלו לבחור בבחירה ישירה את ראש האזור. זה יהיה רובד שלטוני חדש, שיפעל מול השלטון הארצי. יהיו לו יותר סמכויות, יותר תקציבים, ויותר יכולת השפעה על התושבים שלו. החשיבה האזורית תאפשר לתושבי כל האזור לעבוד יחד.
הטור הזה קצר מדי מלהכיל לעומק את כל הרעיונות של המכון למחשבה הישראלית או של יתר הגופים שהזכרתי כאן. אני מפציר בכם, היכנסו לרשת, חפשו את הגופים האלה וקראו את מה שיש להם להציע. אם נחכה לפוליטיקאים שישנו את השיטה, שום דבר לא יקרה. למערכת יש את כל האינטרסים לשמר את עצמה במבנה הקיים, להתבצר בו, ולא לזוז. רק אם אנחנו נפתח את הראש לאפיקים חדשים ונדרוש רעיונות חדשים, יש סיכוי שמשהו ישתנה.
1 צפייה בגלריה


פרופ' אבנר בן זקן, ראש המכון למחשבה ישראלית. המכון קורא להקמת מבנה שלטוני חדש עם רובד אזורי
(צילום: יובל נתן)
3שנייה, אל תלכו. מעל לשינוי מבנה המשטר, אפשר וצריך להוסיף קומה נוספת — שינוי שיטת הבחירות לכנסת עצמה, כלומר שינוי שיטת הבחירות לפוליטיקה הארצית. גם שם, אפשר וצריך להוסיף ממד אזורי. היום אנחנו בוחרים רק מפלגות ארציות ברשימה סגורה. שוו בנפשכם שהייתם יכולים לבחור לכנסת נציגה או נציג אזורי. פעילים חברתיים שפועלים באזור שלכם, מישהו ממועצת העיר. דמות אזורית שתייצג אתכם, את האינטרסים שלכם, את המאפיינים של הסביבה שלכם, ושהקשר שלכם אליה יהיה מיידי הרבה יותר.
הפוליטיקאי הזה יגור לידכם. תוכלו לפגוש אותו במכולת, לספר לו מה דעתכם על מה שהוא עושה או לא עושה, והוא יזדקק לקול שלכם כדי להיבחר מחדש. בלי לרוץ לאולפנים כדי להוציא משפטים מטומטמים ופרובוקטיביים כדי שאיזה בייס קטן יבחר בו מחדש בבחירות הבאות, אלא אשכרה לעבוד עבורכם ולאפשר לכם להכריע אם לשלוח אותו שוב לכנסת. שיטות מהסוג הזה פועלות ומצליחות במדינות רבות, מגרמניה ועד ניו זילנד. יותר מזה, הצעות ברוח הזו הוצעו בישראל פחות או יותר מאז שנות החמישים, על ידי בן־גוריון עצמו. אינספור גופים אזרחיים כתבו על כך אינספור ניירות עמדה. כל הרעיונות האלה תמיד קמים ונופלים על דבר אחד — המפלגות הקיימות והפוליטיקאים שבהן שלא מוכנים שיזיזו את הגבינה שלהם, ולא מוכנים לשום שינוי.
4כשנחבר את שתי ההצעות האלה — שינוי מבנה המשטר ושינוי שיטת המשטר — כך ששני השינויים ייתנו משקל רב יותר למנגנון המקומי והאזורי, נקבל ישראל חדשה. כזו עם פוליטיקה שרלוונטית יותר וקרובה יותר לחיי היום־יום שלנו. כזו שיכולת ההשפעה שלנו עליה גדולה פי כמה, ולכן היא פועלת עבורנו, ולא רק בשמנו. במצב עולם חדש כזה, שבו השלטון המרכזי יאבד חלק מסמכויותיו (ותקציבו), ייווצר מוקד כוח חדש — אזורי — ולפוליטיקה המקומית תהיה השפעה גדולה יותר.
בשיטה כזו חבר שלי איתן יוכל להתמודד לכנסת על כרטיס כניסה אזורי, או לרוץ למועצת העיר ולהשפיע משם. כשלחברי מועצת העיר יהיה כוח אמיתי, וכלראש עיר יהיו סמכויות כדי להשפיע על חיי תושביו, זה יהיה יופי של פתרון. שינוי כזה יסלול את דרכם של רבים שרוצים לפעול למען המדינה, היישר לפוליטיקה: המקומית, האזורית, ולבסוף, או במקביל — הארצית.
האם איתן יהיה פוליטיקאי טוב? אין לי מושג. פוליטיקאי טוב, בעיניי, צריך להיות חרוץ, חריף, בעל יכולת להניע, אבל גם לשתף פעולה עם אנשים שתפיסת עולמם שונה בתכלית משלו, לטובת טוב משותף. לדעתי איתן ניחן בתכונות האלה. אבל אולי אני טועה. מה שכן, אם השיטה היתה אחרת, והוא היה נבחר לכנסת ישירות מהאזור שלו, לשכנים שלו היה קל בהרבה להעיף אותו בבחירות שאחרי אם הוא לא היה מספק את הסחורה.
אם הוא יהיה מנותק ולא קשוב, אם הוא ישכח את האינטרסים המקומיים שבשמם נבחר ורק ילקק כל היום לראש המפלגה, אם ירדוף אחר כותרות במקום לעבוד — הם יחליפו אותו בקלות בבחירות הבאות. ככה, כמו שדמוקרטיה אמיתית צריכה לעבוד.
במקום שאנשים ערכיים, מוכשרים ובעלי יכולת לחשוב ולבצע ייכנסו לכנסת, אנחנו תקועים עם כנופיה בלתי מוכשרת מלאה בליצנים מתחלפים. פעם זה היה אורן חזן, היום אלה טלי גוטליב וניסים ואטורי, מחר יהיו שמות אחרים שאנחנו עוד לא מכירים (אבל הו, כולנו עוד נכיר אותם).
מגיע לנו טוב יותר מזה, ובקרבנו יש אנשים שמתאימים בדיוק למשימה הזו, וגם נכונים לקחת אותה על עצמם. בואו נשנה את השיטה כך שהם יוכלו לעשות זאת. אני לא נאיבי, אני לא חושב ששינוי שיטת הבחירות הוא הקסם שיציל אותנו מהכל. אבל זה לפחות יהיה צעד ראשון בכיוון הנכון.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
