איך פסיכולוגית ישנה?
"מתעוררת הרבה. יש לי בין שתי יקיצות לשמונה יקיצות בלילה. כשאני מתעוררת מיקיצה זה מ־0 ל־100, אני ערנית לגמרי. תמיד הייתי רגישה לקולות ואור בשינה, אבל ההפרעה נהייתה משמעותית במלחמת המפרץ הראשונה — האזעקות, המסכות ואיטום החלונות הכניסו אותי למתח ושיבשו לי את השינה. מאז אין לי הפריבילגיה של ללכת לישון ולפגוש את עצמי שוב רק בבוקר".
מה את עושה כשאת מתעוררת בלילה?
"מנסה לחזור לישון, ואם זה לא הולך אני מרימה את הגב של המיטה המתכווננת ונכנסת למצב של חצי עבודה, כותבת וקוראת, עד שאני מתעייפת ונרדמת שוב. ולפעמים אני פשוט קמה ועוברת לחדר העבודה. במקרים חריפים אני יכולה להתעורר ב־1:30 ולהיות ערה עד 4:30".
מה מפריע לך לישון?
"שני הבנים שלי לוחמים, אז מתחילת המלחמה יש לי יותר יקיצות, אני יותר דרוכה, ומשתדלת לקרוא חדשות רק פעם ביום. במשך היום אני יודעת להחזיק עומס רגשי ומכילה יפה מצבי חרדה והתרגשות, אבל בלילה המחסום פתוח והדברים נכנסים פנימה, ואז אפילו דברים טובים כמו טיסה או אירוע יכולים להפריע. לפעמים גם מחשבות על המטופלים מקשות עליי לישון. וכשאני מתעוררת פולשות לתוך הראש מחשבות בנאליות של היומיום — מה אני צריכה לעשות? מה לא עשיתי? — וזה הכי מפריע. מצד אחר, יש פרשנויות לחלומות שעולות לי בזמן היקיצות יותר בקלות מאשר ביום".
את זוכרת חלומות?
"אני מנסה לרשום אותם לפני שיברחו. החלום הוא מין מסר מהלא מודע שלנו, כדאי לקבל אותו ולזכור אותו ולא לצאת ממנו באופן חריף. אגי משעול השוותה חלום לפילם — אם אתה פותח את העיניים לאור הוא נשרף. כך שכשאני מתעוררת מחלום זה שונה מהיקיצות שלי, שבהן אני מתעוררת באופן מוחלט".
יש חלום שיקר לך במיוחד?
"לפני כשנה נסעתי לבודפשט. לא כל כך רציתי לנסוע, בגלל המלחמה וגם כי הכלב שלי, זיגי, היה חולה. הוא היה כבר בן 12 וחששתי שימות. בבודפשט חלמתי שאני שוכבת מתחת לעץ ענקי, עם גזע עצום, ואני לא רואה את הצמרת, רק שחודר הרבה מאוד אור. אני אומרת לעצמי בחלום שאני כנראה מתה, וזה הפחיד וריגש אותי בו־זמנית. עץ הוא אחד הסמלים החזקים, עם השורשים, הגזע והצמרת, וזה חלום שמדבר על חיים ומוות וגם על התחדשות — הדימוי של לשכב מתחת לעץ ולראות את כל היופי הזה עשה לי טוב. הרגשתי שהנפש שלי מתרחבת. כשחזרתי מבודפשט מצבו של זיגי הידרדר, ונאלצנו להרדים אותו. החלום הזה עזר לי לקבל את המוות כחלק מהחיים, בלי בהלה, וללוות את זיגי בחודשים האחרונים שלו בהשלמה והתמסרות".
זיגי זה על שם פרויד?
"זאת היתה בדיחה שהתנקמה בי. אני יונגיאנית, אז לקרוא לכלב זיגי היה סוג של הבעת בעלות על פרויד, ובסוף הייתי בבעלותו של זיגי, הוא ליווה אותי לכל מקום, ישב איתי בטיפולים, ישן איתנו במיטה".
ניסית להילחם ביקיצות?
"ניסיתי כל מיני היגיינות שינה — בלי מסכים, מדיטציות. נמנעתי מכדורים כדי שלא יסגרו את הפתח לחלומות, אבל אני לוקחת מגנזיום ולפעמים מטפטפת לבנדר על הכרית. ובעיקר פשוט החלטתי לקבל את זה שיש לי הפרעת שינה ולא לעשות מזה עניין. אני פשוט לא ישנה הרבה. נכון, אני מרגישה טוב יותר אחרי לילה עם הרבה שינה, אבל גם אחרי שינה משובשת אני לא מנקרת במשך היום. הייתי שמחה לפתרון, אבל אני כבר לא במאבק עם השינה, לא רואה בזה כישלון. ואחרי יומיים של שינה לא טובה, בלילה השלישי אני בדרך כלל ישנה יותר טוב".
איך את נרדמת בערב ואיך קמה?
"אני נכנסת למיטה סביב 22:30, אבל לא נרדמת לפני חצות. ליד המיטה יש לי מחברות וספרים, אני כותבת וקוראת לפני השינה, ולפעמים, במצבי ייאוש, רואה איזו סדרה בטלוויזיה. בבקרים אני קמה סביב 7:00, אבל בדרך כלל ערה כבר מ־6:00. אני אוהבת להישאר במיטה את השעה הזאת, זו שעה של אור ואופטימיות".
מה יש לך בחדר השינה וליד המיטה?
"החדר הוא ממש מקלט עבורי, חשוב לי שיהיה אסתטי ונקי. זה מקום שאני אוהבת להיות בו, לא רק לשינה, למשל יש מסורת לראות סרטים עם הבנים בחדר השינה. ליד המיטה יש מנורת קריאה ומשקפיים, מגנזיום ולבנדר וקרם ידיים, כל השלטים, רמקול כדי לשמוע פודקאסטים מרדימים או מדיטציות, או מוזיקת תדרים שמתאימה לשינה — זה חלק מהניסיונות שלי לרפא את השינה שלי, שילוב של מוזיקה ואור קטן שעוזר עם החלומות. מספרים שהגיעה ליונג מטופלת צעירה, לטיפול חד־פעמי בנדודי שינה. בסופו של דבר הוא שר לה שיר ערש בקול שבו אמא שלו היתה שרה לו, וכך היא נרפאה".
ומה את כותבת וקוראת?
"תמיד יש איתי יומן אישי — היו לי עשרות יומנים בחיי, אבל לפני עשור החלטתי שאני לא רוצה לסחוב יותר את העבר וזרקתי אותם; היום אני מתחרטת. יש פנקס שקיבלתי ליום הולדת 60 שמשמש למעקב יומי — אני קוראת לזה 'תזה, תנועה ותזונה': מה כתבתי היום, אם הלכתי או שחיתי, ומה אכלתי. יש לי מחברת חלומות, וגם מילון שמפרש את הסמלים שמופיעים בחלומות. יש ספר מיתולוגיה נורדית — יונג התבסס בעיקר על המיתולוגיה היוונית, אז אני מנסה להרחיב את המבט למיתולוגיות נוספות. ויש ספר מתח, כי אני אוהבת סיפורים עם פתרונות, בניגוד לחיים שבהם הדברים לרוב נשארים פתוחים".
