נער בן 13 רוצח בדקירות סכין נערה בת־גילו מבית הספר. זו לא היתה תאונה. סרטון מצלמת הרחוב שתיעד את המקרה מבהיר שהוא דקר אותה שוב ושוב, עד שהתמוטטה ודיממה למוות. אנחנו רוצים להניח שהרוצח הוא חיית אדם סוציופתית או מישהו מעורער נפשית בגלל התעללות ממושכת. אבל זה לא המצב. במיני־סדרה "התבגרות" ("Adolescence"), שמככבת במקום הראשון בסדרות הנצפות בנטפליקס בחודש האחרון בכל העולם, כולל בישראל, הרוצח הוא ג'יימי — ילד רגיל ממשפחה נורמטיבית. ובתחילת הסדרה, כששוטרים שוברים את דלת ביתו כדי לעצור אותו, והוא מרטיב את מכנסיו בבהלה — הלב יוצא אליו. בכל זאת הוא נראה שברירי ועדין, ביישן ומבוהל. יש כאן בטח טעות, לא? אז זהו, שלא.
איך ייתכן שנערים רגילים לגמרי מסוגלים לבצע פשעים איומים? זו השאלה שהנחתה את יוצרי הסדרה ג'ק ת'ורן וסטיבן גרהם. בריאיון ל־BBC אמר ת'ורן כי המטרה שלהם היתה לייצר שיחה ערה על מצב הנערים בבריטניה כיום, ש"רק הולך להחמיר", ואילו גרהם סיפר לנטפליקס כי "המטרה שלנו היא לשאול מה קורה לגברים הצעירים שלנו, מה הלחצים שחברים שלהם מפעילים עליהם, שמגיעים מהאינטרנט ומהמדיה החברתית?". ואכן התשובות שהסדרה מציעה מסיטות את האש לעבר האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, על שלל המסרים המסוכנים והמשפיענים הבעייתיים שפורחים בהם.
כשחוקרי המשטרה מגיעים לבית הספר של ג'יימי לתשאל את חבריו הם נתקלים בסביבה כאוטית לגמרי: התלמידים עושים מה שבא להם, מצפצפים על השוטרים ובזים למורים, שמשדרים חוסר אונים וחוסר שליטה.
אדם, בנו של השוטר לוק שלומד במקום, לוקח את אביו הצדה כדי להסביר לו על נקודות העיוורון שלו: לוק היה נער נאה ופופולרי, ואילו אדם מופנם וסובל מבריונות, לכן צריך לתרגם לו את שפת האינסטגרם שרוויה ברפרנסים עלומים ואימוג'יז עתירי משמעות ליודעי דבר. הוא מסביר לאביו שקייטי (הנרצחת) השאירה לג'יימי תגובות על פוסטים, שלא היו אימוג'יז ידידותיים כפי שהוא ושאר החוקרים המבוגרים פירשו בטעות, אלא סימנים מוסכמים שלעגו לג'יימי שהוא אינסל — כינוי למי שאינו עושה סקס שלא מרצונו.
הבחירה להאשים את האינטרנט בכל מאפשרת להורים להתנער מאחריות: היא גורמת להם להאמין שהם חסרי אונים מול כוחות חזקים מהם, שהאחראים לעצור אותם הם רשויות החוק. אבל זה לא המצב
בתרבות הרשת של השנים האחרונות התפתחה קהילה שלמה סביב המונח הזה: גברים צעירים ומתוסכלים מניחים שסקס הוא משהו שמגיע להם, ולכן כועסים על נשים שמונעות אותו מהם — אפילו שונאים אותן ומתבריינים עליהן ברשת ומחוץ לה. במקרי קיצון זה גם מגיע לאלימות פיזית וטרור של ממש.
אדם חושף בפני אביו ביטויים, קודים חברתיים ותפיסת עולם מיזוגינית שרווחים בסביבתו, כגון ההנחה הכאילו־מדעית שלפיה 80% מהנשים נמשכות רק ל־20% מהגברים, ולכן גברים הם המדוכאים "האמיתיים" בעולם; או ההבדלים במשמעות בין אימוג'י לב כתום לבין אימוג'י לב סגול. לוק מתקשה להבין ואדם מדגיש בפניו שהוא לא יודע להקשיב. זו השיחה הארוכה ביותר ששניהם ניהלו זה שנים רבות, ואחריה לוק מודה בפני השותפה שלו שהוא פשוט לא יודע איך לתקשר עם בנו.
בהמשך גם ג'יימי חושף את רמת העיוות שביחס שלו לנערות ולנשים, ועד כמה הוא רואה בהן פונקציה של משיכה פיזית, וכזו שיכולה לספק לו אישור או דחייה לתפיסת הערך העצמי שלו. הוא מספר לפסיכולוגית איך הציע לקייטי לצאת איתו אחרי שתמונת עירום שלה הופצה בין התלמידים. זו לא היתה מחווה רומנטית או חברית. היא אפילו לא היתה לטעמו, לדבריו. היתה פה חשיבה אסטרטגית: מכיוון שהוא תופס את עצמו כמכוער ומתקשה למצוא חברה, הוא הניח שיש לו יותר סיכוי עם קייטי, כי מצבה החברתי והרגשי הידרדרו. אלא שהיא בתגובה השיבה לו שאינה נואשת עד כדי כך ולעגה לו באינסטגרם, מה שגרם לו לקחת סכין "רק כדי להפחיד אותה".
האינטרנט והרשתות החברתיות מפחידים את ההורים בימינו בצדק — הם יוצרים מרחב מחיה וירטואלי, שברובו אינו חשוף למבוגרים, ועלול להיות גיהינום שמלבה שנאה, אלימות ונידוי חברתי. אבל הבחירה להאשים את האינטרנט בכל היא פתרון קל שמאפשר להורים להשתחרר מתחושת האשמה: הוא גורם להם להאמין שהם חסרי אונים מול כוחות חזקים מהם, ולכן האשמים הם משפיעני רשת מרושעים, והאחראים לעצור אותם הם רשויות החוק.
אבל צפייה מעמיקה ב"התבגרות" מגלה רובד נוסף, קרוב ומוכר יותר, שמסביר מה דוחף נערים נורמטיבים להיות עבריינים אלימים: הקשר של הבנים עם האבות שלהם. האבות גדלו על ערכים מיושנים של גבריות, שמעודדת הדחקה של קשיים, נבוכה משיתוף רגשות, בזה לחולשה ומתייחסת לנשים ולסקס במונחים של "שלל" ו"כיבוש". הם מחנכים את הילדים שלהם לאור הערכים האלה, אבל לא משכילים לייצר ערוץ תקשורת מולם, שיאפשר להם לדבר בפתיחות כשהם נתקלים בקשיים חברתיים. וכך, הילדים מצופים לעמוד בסטנדרטים מיושנים של גבריות בתוך עולם חדש שבו הכללים השתנו — בלי שיש להם אפילו על מי להישען.
האבות בסדרה מתקשים להבין את זה. כך למשל אביו של ג'יימי חושב שהטעות שלו היתה שלא הפך את הבן שלו ליותר קשוח — כלומר במקום לעודד אותו להיפתח, הוא היה צריך ללמד אותו להדחיק יותר. כאילו שזה היה מאפשר לו להכיל יותר.
הסדרה מציגה מבט חומל (יחסית) על הרוצח לא כדי שנרחם עליו, אלא כדי להבהיר שמדובר בבן אדם, לא במפלצת, ושהמצב שלו: דימוי עצמי נמוך, השתוקקות לאישור והפחד מדחייה, שמידרדר לזעם ולאלימות כלפי נשים כשהפחד שלו מתממש — כל זה לא חריג. זה מה שקורה כשאין לנוער עם מי לדבר. וכאן נעוץ גם הפתרון שלנו לנוכח העולם המפחיד והלא מוכר שהם חיים בתוכו: אנחנו, כהורים, לעולם לא נוכל לשלוט בכל מה שהילדים שלנו יעשו, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע על איך שהם ירגישו. בסופו של דבר הבעיה האמיתית שלהם היא לא האנשים הרעים באינטרנט, אלא הבדידות שגם אנחנו דחקנו אותם לתוכה.
