הדיון על הדחת בר
משפל לשפל
הדיון שהתקיים שלשום בבג"ץ על פיטוריו של רונן בר נפל אל תוך הפער האדיר שבין מהותו המשפטית האמיתית, היבשושית משהו, לבין המשמעות הציבורית שהולבשה על הקטטה היצרית והמדממת שבין ראש הממשלה לראש השב"כ. הסיפור המשפטי יחסית פשוט: האם החלטת הפיטורים התקבלה כדין, לאחר הליך מינהלי תקין שנדרש לצורך הפעלת הסמכות. והנה, דרמת הרקע הציבורית השתלטה לגמרי על הביורוקרטיה המשמימה הזו. פוליטיקאים, הורים שכולים ותומכי נתניהו הגיעו כדי לטנף על בר ולהטיל אימה על השופטים.
אפילו בא־כוחו של נתניהו עו"ד ציון אמיר העדיף להתמקד במשמעות הציבורית, ולא המשפטית, כשאמר "מה תהיה האחריות של בית המשפט אם יקבל את העתירה הזו (למנוע את פיטורי בר) וקורה אירוע ביטחוני חמור?". וברקע הוסיף שר המשפטים יריב לוין את שני השקלים שלו למדורה כשכינה את השופטים "יהירים ומנותקים".
אומנם רמת האלימות שהופגנה באירוע עדיין לא מתקרבת להסתערות של תומכי טראמפ על הקפיטול, אבל בהתחשב במכונת הרעל של נתניהו, שלא מפסיקה להסית נגד מערכות החוק — לא יפתיע אם עוד נידרדר גם לשפל הנורא ההוא. // משה גורלי
תוכנית המכסים של טראמפ
הצרות הן בישראל
תוכנית המכסים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עשתה השבוע המון בלגן: היא זעזעה את השווקים, חתכה את חסכונות הציבור ועשויה לפגוע בצמיחה הכלכלית בעולם ובישראל. היא שיבשה גם את סדר יומם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. נתניהו ירד מהשיט בדנובה וטס להיפגש בבהילות עם טראמפ. מהשיחה עמו לא יצא שום דבר קונקרטי, ובכל זאת נתניהו הצהיר כי "אנחנו לא מדברים על כוונות או על מילים ריקות. אנחנו מדברים על תוצאות. והתוצאות האלה יגיעו מהר", בהתייחסו לביטול גירעון הסחר עם ארצות הברית והפחתת המכסים.
גם סמוטריץ' מיהר לכנס דיוני חירום וביטל את השתתפותו באירוע לציון 15 שנה להצטרפות ישראל ל־OECD — רגע סמלי במעבר ממדינה מתפתחת למפותחת, שלא בטוח שהיה מתאפשר כיום עם מצב הכלכלה הנוכחי.
העניין הוא שלא טראמפ ולא התנודתיות בבורסה הם שיכריעו את עתיד הכלכלה הישראלית. תזכורת לכך קיבלנו באותו כנס, שממנו הבריז שר האוצר. מזכ"ל ה־OECD הזכיר מעל הבמה כי "ההמלצה המרכזית שלנו [לישראל] אינה חדשה — אמרנו אותה כבר פעמים רבות: הממשלה צריכה להכניס לשוק העבודה קבוצות בתת־ייצוג". ובמילים אחרות: לשלב בכלכלה ובבהילות את החרדים — אותו מגזר לא יצרני שחלקו באוכלוסייה רק הולך וגדל.
גם נגיד בנק ישראל חזר על אותו מסר, במסיבת עיתונאים שבה עדכן את תחזית הצמיחה כלפי מטה בעקבות תוכנית המכסים. הוא הדגיש שההשפעה הישירה על ישראל עתידה להיות מתונה יחסית, ושהאתגר המשמעותי באמת למשק הוא תמרוץ היציאה לעבודה ושיפור הפריון באמצעות השקעה בחינוך ותשתיות. אבל בכל אלה לא עוסקים נתניהו וסמוטריץ' כלל — רק בספינים ומילים ריקות. // שקד גרין
תוכנית המכסים של טראמפ
טמטם ומשול
תוכנית המכסים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתבססת על בורות כלכלית מביכה, אבל היא חלק מתוכנית גדולה, גם אם לא קוהרנטית: להפוך את ארצות הברית לאוליגרכיה אוטוקרטית, שבה קומץ של מיליארדרים ישלוט במאות מיליוני אנשים. טראמפ לא מסוגל להסביר את ההיגיון שבתוכנית שלו, אבל הוא יודע מהבטן מה הוא רוצה והקיף עצמו באנשים שחושבים אותו דבר. למשל, שר המסחר הווארד לוטניק — אדם שבכל ריאיון איתו נשמע כאילו הוא עושה אודישנים לגלם את טראמפ, ולכן לפעמים הוא אומר את החלקים השקטים בקול רם. כשהתבקש בריאיון ל־CNN להדגים איך יסייעו המכסים למעמד הפועלים האמריקאי, אמר לוטניק: "הצבא של מיליוני בני אדם שמבריגים ברגים קטנים כדי לייצר אייפון יהיה עכשיו באמריקה".
יש הרבה מאוד בעיות עם הדוגמה הזו — למשל שעלויות ייצור אייפון באמריקה יהפכו אותו למוצר שיצריך נטילת משכנתא — אבל היא בעיקר מציגה את החזון האמיתי של "מייק אמריקה גרייט אגיין": להחזיר אותה לימים שבהם היתה היררכיה חברתית ברורה במדינה, לבסס רוב של בורים מעוטי יכולת, בלי אופציות ועם עולם ציפיות שתמציתו הרכבת אייפון — ולוודא שיישארו כאלה. מאותה סיבה ממשל טראמפ גם תוקף באופן אגרסיבי מוסדות להשכלה גבוהה, ספריות ציבוריות ומרכזי מחקר. אלה אבני היסוד של כל אוליגרכיה אוטוקרטית, וייקח לארצות הברית הרבה מאוד שנים לסובב את האונייה הזו בחזרה. // ציפי שמילוביץ, ניו יורק
ביג גלילות
שופינג של מחאה
1.5 מיליון איש שפקדו בחודש האחרון את מתחם הקניות החדש, ביג פאשן גלילות, לא נבהלו מהקריאות לחרם עליו מצד רבנים ומובילי דעה דתיים. הניסיונות להשפיע על הצרכנים שלא לקנות במתחם שפועל בשבת נכשלו והציבור המשיך להגיע בהמוניו. נכשל גם הניסיון של גדולי התורה לגייס את היועץ המשפטי של עיריית רמת השרון, שאיים כי הפיקוח העירוני יטיל קנסות על חנויות שיפעלו בשבת, וראש עיריית רמת השרון איציק רוכברגר מיהר להבהיר כי אין בכוונת העירייה להפריע לעבודה הסדירה של החנויות בשבת.
זו אינה הפעם הראשונה שביג נתקלת באיומי חרם מרבנים. גם פתיחת ביג אשדוד לוותה בקריאות דומות, שהשתתקו לבסוף. המתחם החדש גם אינו היחיד שפועל בשבת. גם ביל"ו סנטר של מליסרון, שבעת הכוכבים של הכשרת היישוב ומתחמי קניות נוספים בירכא ובשפיים פתוחים בשבת.
יש בישראל ציבור גדול של אנשים שמאמינים ב"חיה ותן לחיות", גם אם זה כולל שופינג בשבת — וביג מאפשרים להם את זה. בדרך מנכ"ל הקבוצה חי גאליס גם הזכיר לרבנים שהמלחמה האמיתית היא בעזה ולא ברמת השרון, וכדאי שיתגייסו לצבא במקום לעסוק במלחמות סרק. נשאר רק לדמיין מה היה קורה אם המחאה הצרכנית הזו היתה מיתרגמת גם למחאה אזרחית נגד שלטון הדת ובעד סולידריות חברתית. למשל, אם כל מיליון וחצי המבקרים בביג גלילות היו ממשיכים משם להפגנות בכיכר החטופים ובצומת קפלן. // אורנה יפת
כמה מגוחך זה שנתניהו בכלל משתמש במילה הזאת
בנימין נתניהו טוען כי הסיבה לפיטוריו של רונן בר היא חוסר אמון. והיות שלא ייתכן שלא ישרור אמון בין ראש הממשלה לראש השב"כ, הברירה היחידה היא לפטרו. בר, מצדו, הדגיש כי ראש השב"כ אינו משרת אמון של ראש הממשלה, אלא עובד ציבור שמחויב אך ורק לאינטרס של הציבור — גם כשזה מתנגש עם טובת המנהיג.
בעוד האמונה היא נשגבת וחד־צדדית — אנחנו מאמינים באלוהים, בגורל או בכוחנו כעם, גם כשקורים דברים שמערערים את ההנחה הזו — האמון הוא ארצי והדדי. אנחנו נותנים אמון בבני אדם רק כל עוד הם מוכיחים לנו שהם ראויים לו. חבר שמשקר, בן זוג שבוגד או קולגה שפעל מאחורי גבנו לא יזכו מחדש לאמון שלנו. זה הבסיס לחברה האנושית. לכן כל כך מפתיע לגלות כמה מעט אמון אנחנו רוחשים לנבחרי הציבור שלנו. אומנם גם הם נדרשים להוכיח שהם זכאים לאמון בבחירות או בהצבעות אי־אמון בכנסת. אבל אנחנו מצביעים להם בלית ברירה, אפילו שאנחנו מאמינים שכולם שקרנים ואינטרסנטים. הסקרים בכלי התקשורת השונים מראים זאת בבירור: לרוב הציבור אין אמון בממשלה, ובעיקר בעומד בראשה.
נתניהו תמיד נודע כאדם לא אמין. הוא אומר משהו ומכחיש אותו בלי למצמץ, גם כשזה מתועד בווידיאו. הערמומיות שלו תמיד גם הוצגה כיתרון שאיפשר לו להשיג מעמד חסר תקדים ומטרות בלתי נתפסות. לכן אפשר לצחוק (או לבכות) כשהוא עצמו מתלונן שאין לו אמון בעובד ציבור: נתניהו שוכח שבמדינה דמוקרטית הריבון הוא הציבור, לא המנהיג. וכמי שנאחז בכיסאו כל כך הרבה זמן למרות שאיבד את אמון הציבור, אין לו שום מנדט לדרוש זאת ממי שלפחות זוכרים את מי הם באמת משרתים. // דור סער־מן
