הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
הבן שלי יהיה בן 18 בחודש הבא. בשש השנים האחרונות הוא חווה מגפה עולמית, סגרים ממושכים, שביתות, עיצומים, הפיכה משטרית, טבח נורא, מלחמה רב־חזיתית שפרצה בעקבותיו ומתקפות טילים בליסטיים. הוא ראה את ההורים שלו מוחים שבוע אחרי שבוע, את אחיו נכנס ויוצא מעזה, את אחותו עוברת עם משפחתה ללימודים בחו"ל. לא היו לו נעורים נורמליים, ולא רק לו. דור שלם של צעירים ישראלים שמסיים עכשיו תיכון, בדרך לשלב הבוגר של חייו, לא חווה נעורים נורמליים. נעורים כתקופה משוחררת, נטולת איומים, שמספקת מרחב לחלום בו, להתנסות, להיכוות, לבחון אהבות ותשוקות, לדמיין את העתיד. האישי, לא הלאומי.
לבני הדור הזה לא היתה ברירה אלא לדעת יותר מדי ולהבין מוקדם מדי באיזו קשיחות העולם מתנהל. המציאות החשופה, האכזרית, הספיקה להכות בהם שורש, יהיה קשה לעקור אותה מתוכם. והמציאות היא תמיד ההפך מחלום.
עשרת בני הנוער שרוני דורי מ"מוסף כלכליסט" דיברה איתם בגיליון, רגע לפני מסיבת הסיום, מחזיקים בציפורניים שגרה. למרות הכל יש להם חברים קרובים, ותחביבים, והם אוהבים מוזיקה והם מטיילים ויוצאים לבלות. אבל כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עסוקים במידה רבה ב"מה יהיה" הקולקטיבי. טרודים בצורך לגבש עמדה, לבחור צד ולהתמודד עם איזו משימה גדולה, לאומית, שהם חשים מחויבים לה.
עשרה צעירים ערכיים, נבונים, מרשימים, שמציירים תמונה של דור אכפתי, מעורב, דעתן ופרקטי מאוד. את האישי הם משאירים בינתיים לזמן אחר.
// אמיר זיו
"אני רוצה לחיות פה, בארץ, בקיבוץ - וזה רק התחזק ב־7 באוקטובר"
רוני חכים // קיבוץ דפנה
לומדת בתיכון האזורי הר וגיא, מרחיבה ביולוגיה וספורט • אוהבת ספורט, רכזת בתנועת הנוער כנפיים של קרמבו בקריית שמונה • אמא עינת מורה לערבית ומחנכת בתיכון; אבא ליאור חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ דפנה; שני אחים: עמית (21), חייל בסיירת צנחנים, ונועם (13)
רוני חכים עדיין מנסה לחזור לשגרה. רק בדצמבר חזרה הביתה, לדפנה, אחרי תשעה חודשים במלון על שפת הכנרת ועוד חמישה חודשים בדירה שכורה בצפת. כל השנה וחצי האחרונות שלה היו רכבת הרים. "סבא שלי נפטר פחות מחודש לפני 7 באוקטובר, ולא היה לי זמן להתאבל עליו בכלל", היא אומרת. "התפנינו מהבית, נותקתי מחברות שלי וחוויתי משבר חברתי עד שמצאתי את עצמי מחדש. מימים שבהם לא היה לי זמן לנשום עברתי למצב שבו אין לי מה לעשות, מ־100 ל־0. היה לי קשה גם בלימודים, כי בית הספר שעברתי אליו לימד חומר אחר מזה שלמדתי בתיכון שלי, ובשביל המגמות הייתי צריכה לנסוע לחצור, לשם התיכון שלי פונה, פעם בשבוע, וזה היה ממש מסובך. לא לקחו אחריות עלינו כמפונים". לא רק שגרת הלימודים נפגעה, הכל השתנה. "כל החיים התרגלתי ללכת ברגל ממקום למקום, ופתאום הכל נהפך לנסיעה. ספורט בכלל לא עשיתי בשנה ומשהו הזו, ועזבתי את הכדורסל אחרי שש שנים". ואם לא די בכך, "אחי שירת בעזה ונפצע, פרק את הכתף, בהיתקלות קשה שהיו בה הרוג וארבעה פצועים, והוא התעקש לחזור לשירות".
הדאגה הגדולה לאחיה ולאביה, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ; הניתוק מהבית והשגרה והחברות; החיים בחדר קטן עם המשפחה ומיטה שחלקה עם אחיה — כל אלו עדיין היו רק חלק מההתמודדות של חכים. אחרי שנה כזאת, באוקטובר האחרון, חבר המשפחה וחבר הקיבוץ עומר ויינשטיין נהרג מפגיעת טיל במטע התפוחים שבו עבד במטולה. "יום לפני כן באנו לקיבוץ וראיתי אותו אחרי שלא ראיתי אותו שנה. הוא הביא לנו תפוזים ותפוחים", היא נזכרת. "ופתאום קיבלנו הודעה שהוא פצוע אנוש ופונה במסוק, ובסוף נקבע מותו. זה אבא של ילדה בגילי וילד בגיל של אח שלי, ויש לו עוד שני ילדים קטנים. זאת היתה כאפה רצינית".
במשך כל החודשים האלה "פיתחתי חרדה ונהייתי מאוד רגשית למצב. בכל פעם שהיתה אזעקה בדפנה זה ישר טלפון לאבא שלי, בכל פעם מחדש מתח וסטרס. גם ככה החרדה היא תמידית כשאחי הגדול נמצא בעזה ואין לי קשר איתו — ביום הולדת שלו, כשהיה שם, שלחנו לו מכתב. בשלב מסוים ביקשתי מאמא שלי ללכת לטיפול, כי זה כבר היה מעל ומעבר". הקושי לברוח היה ממשי. היא מספרת, למשל, איך "בזמן המתקפה הראשונה מאיראן ניסינו כל החבר'ה במלון לקחת את זה בציניות וזה היה קשה. יש לי סרטונים מאותו ערב שכולנו רוקדים וזה, אבל אני בתוך תוכי הייתי בפחד. הסביבה נהייתה צינית כלפי המצב. הרבה פעמים כשדיברתי על זה שאני מפונה, אם התלוננתי, אנשים מסביב, כולל מורים, אמרו לי: 'מתמסכנת', 'תפסיקי', 'אין לך זכות', 'גם אנחנו עוברים דברים קשים'".
החודשים כמפונים היו מורכבים מאוד גם בלי תגובות כאלה. עם אב שלפעמים חזר לשבת רק פעם בשבועיים, בלי פרטיות, "פעם אחת כשאח שלי הגיע מהצבא וישן איתי ועם אחי בחדר הוא אמר לי 'עדיף בעזה'. גם לי זה היה מאוד קשה, אחרי שבבית היה לי חדר לבד. זה לא נעים לישון עם אחיך במיטה. היה לי אז חבר ולא יכולתי להביא אותו למלון, הכל היה מאוד מסובך. אחרי חודשיים גם לא יכולתי לאכול יותר את האוכל של המלון. פתחתי מטבח חוץ עם חברה והתחלנו להכין אוכל לעצמנו, יש לי סרטון של הטוסט הראשון והסלט הראשון שאני מכינה מתחילת המלחמה. חודשים רציתי להרגיש בית, עד שעברנו לצפת ושם כבר יצרנו תחושה ביתית. זה היה נחמד, עד שהאזעקות הגיעו גם לשם. היו בערך שלוש ביום, זה יותר ממה שהיה בדפנה. היו שרפות, אחת כמעט הגיעה לדירה שלנו. אחי ואני נכנסנו לחרדה וממש התחננו להורים שימצאו דירה אחרת, לא משנה מה קורה, אז הם חיפשו, ובסוף חזרנו לדפנה".
"המלחמה ותקופת הפינוי איפשרו לגלות מי החברים שלי. היו כאלה שהפתיעו לטובה, קשרים שהתחזקו. ניסיתי להיות כמה שיותר בבתים של חברות, הלכתי הרבה לארוחות שישי, חיפשתי להרגיש בבית"
עם הזמן היא גם הצליחה לחזור לכדורסל, לקבוצת נשים של הפועל גליל עליון, אבל זה היה עניין זמני. "עד המלחמה הכדורסל היה בשבילי עוגן, שגרה, ארבעה־חמישה אימונים בשבוע. ואז הרבה זמן לא שיחקתי, לקח זמן עד שכולם התמקמו ונהייתה ליגה, וגם אז היה רק אימון אחד בשבוע ועוד משחק. שיחקנו בעמק הירדן, ורוב הקבוצות מולנו היו מכפרים ערביים אז לפעמים היה אפילו פחד קטן ללכת לשם בזמן כזה רגיש… וכל הזמן, מבחינת כושר, הרגשתי לא עצמי. אז השנה כבר פרשתי. זה הפסיק להיות כיף ורק הוסיף עוד לחץ".
חוויית הפינוי והטלטלות שהיו כרוכות במלחמה גרמו לה לחשוב לא מעט על המדינה ומצבנו הכללי. "כולם צריכים לקחת אחריות ולא נראה שזה קורה, כולם רק זורקים אחריות או מפטרים בעלי תפקידים, וזה מאוד מבאס ומוזר", היא אומרת. "עכשיו לדוגמה שמעתי ריאיון עם שר שהגן על גולדקנופף שרקד עם השיר 'נמות ולא נתגייס', אלה דברים שאני בשוק לשמוע".
החזרה הביתה מעוררת חשש?
"אני לא חושבת על חדירת מחבלים לדפנה. היום כשאני שומעת בומים זה מרתיע ומפחיד אותי, אבל אני לא מרגישה חוסר ביטחון. אולי אני גם מתכחשת למצב, אבל נוח לי להרגיש ככה. יש לי ביטחון, אבל בסוף אני מפחדת לקום ליום שבו יהיו אזעקות וטילים ויגידו לי שוב 'טוב, רוני, תארזי תיק'".
את חושבת לעזוב? את הקיבוץ, את הארץ?
"לא. כל המצב דווקא הוביל אותי להבין שאני כן רוצה להישאר כאן. תמיד אהבתי את הקיבוץ, הוא הקיבוץ הכי יפה בארץ, ובחודשי הפינוי הבנתי עד כמה אני מתגעגעת גם לחיי קיבוץ וגם לקיבוץ עצמו, לנחל שמחוץ לבית, לעבודה בכלבו, לאנשים. החלום הכי גדול שלי הוא להקים משפחה בדפנה, ולהיות בריאה ומאושרת. אין לי איזה חלום פרקטי על מקצוע עתידי או משהו כזה, זה בא והולך, אני לא באמת יודעת מה אני רוצה. אז אני פשוט רוצה להיות פה, והחלום הזה התחזק מאז 7 באוקטובר".
בשנה הבאה היא תעשה שנת שירות בפנימייה לנוער בסיכון באזור הקריות, "קומונה של 18 חבר'ה. הייתי נעולה על זה שאני רוצה שנת שירות. זה מלחיץ ומפחיד אבל אני מאוד מחכה לזה. במקביל אני במיונים לצבא, עוד לא יודעת לאן אלך".
ואיפה תהיי בעוד חמש שנים?
"אני מקווה שבטיול הגדול".
היא חוסכת, גם לזה. עד המלחמה עבדה כבייביסיטר, בכלבו ובעבודות מזדמנות בקיבוץ, "למשל בבריכה ובמלבי". במלחמה לא עבדה, "והלך לי כסף על שיעורי נהיגה שמימנתי לעצמי. ובפינוי גם אוכלים המון בחוץ, זה הבילוי היחידי שיש, כך שהמלחמה מאוד הלחיצה אותי ברמה הכספית. ברור שיש את ההורים שלי והכל, אבל אני אוהבת להיות עצמאית, ופתאום הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה עם הכסף שלי". בעתיד היא מקווה שהכסף לא יהיה עניין: "אני שואפת להיות אמידה, רוצה שלא יחסר, אבל זה לא משהו שהוא מבחינתי ערך".
יש לה חמש חברות קרובות מאוד, "ויש את הדפנאים שגדלתי איתם, זה לא ישתנה, אני יודעת שהם תמיד יהיו שם בשבילי, ויש לי גם חבורה של ארבע בנות מבית הספר, וחברה מאוד טובה מהכדורסל שכבר בצבא, ומכנפיים של קרמבו יש לי עוד שלוש חברות טובות. בקיבוץ אנחנו בדרך כלל נפגשים כולנו יחד, מחוץ לקיבוץ זה בדרך כלל אחת על אחת, ומדי פעם בחבורה. במעגלים גדולים אני פחות מתחברת".
מה לומדים על חברות בזמן מלחמה ופינוי?
"זה איפשר לגלות מי החברים ומי לא. לא היו הרבה שאכזבו אותי, היו מעט קשרים שהתנתקו, ויותר כאלה שהפתיעו לטובה וקשרים שהתחזקו. ניסיתי להיות כמה שיותר בבתים של חברות, הרבה פעמים בשישי, כדי שתהיה ארוחת שישי נורמלית. חיפשתי להרגיש בבית".
"השנים הכי משמעותיות שלי היו מבולגנות לגמרי. לאן הן נעלמו? למה אין שנה אחת נורמלית?"
יואב מרקס // תל אביב
לומד בתיכון עירוני ד', מרחיב סוציולוגיה וכלכלה • אוהב לנגן בגיטרה (יש לו שלוש: קלאסית, אקוסטית וחשמלית), מטייל במסגרת חוגי סיירות, חובב השקעות • אבא חן ד"ר לספרות, מומחה בספרות חז"ל, מרצה במכללת עמק יזרעאל ומחבר הספר "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים"; אמא ענבר מייבאת סירות, גלשנים וציוד ימי נוסף; אח אחד, אמיתי (13)
יואב מרקס יודע שהוא קצת חי בבועה. ועכשיו, בגיל 18, הוא חש צורך לפוצץ אותה. "אני בתל אביב, עם עצמי ועם החברים שלי, ואני לא מרגיש את העולם החיצוני, את מה שעובר על אנשים בצפון או בדרום שצריכים כל הזמן להיות בממ"דים או להיות מפונים", הוא אומר. "הארץ רועשת כשיש אזעקות בתל אביב אבל יש אנשים בצפון שהבתים שלהם הרוסים לגמרי. ההרגשה היא שאני לא חלק ממה שקורה".
ואתה רוצה לשנות את זה?
"כן. עד 7 באוקטובר החלום שלי היה להיות הייטקיסט. למדתי תכנות ואמרתי לעצמי: 'אתה כבר מתעסק בזה אז בוא תמשיך עם זה גם לצבא, תתקדם, ואולי תהיה לך הכנה לאינטל'. יכולתי לשבת על המחשב כל היום, מהבוקר עד שהלכתי לישון. אבל ב־7 באוקטובר כל המיינדסט שלי השתנה. הבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה. שאני מעדיף להיות בקרבי כמו רבים לפניי, להמשיך את הדרך שלהם, וגם חשוב לי להכיר אנשים מכל חלקי הארץ. כיום החלום שלי הוא שלילדים שלי תהיה שגרה, כמו שלי היתה עד גיל 13. שיהיה להם מקום לשחק בו בלי לחשוב על מרחב מוגן. אני רוצה לנסות להשפיע על זה".
כדי להיות קרבי מרקס החל בהכנות אינטנסיביות, ארבעה אימוני כושר קרבי בשבוע ועוד אימון אגרוף, "רציתי לנסות להגיע לדבר הכי טוב שאני יכול להגיע אליו", אבל העומס הוביל לדלקת בברך, שמחייבת אותו לדחות את המיון לסיירות. "נהרסו לי התוכניות, אבל אני שמח שהפציעה הזאת קרתה, עכשיו יש לי יותר זמן להתאמן", הוא אומר.
המוטיבציה לא נפגעה בעקבות הפציעה?
"לא. יש לי מטרות ואני לא אפספס אותן. בקבוצת הכושר הקרבי לכולם יש אגו מסוים להגיע למקומות. אצלי זה לא אגו, זה 'אני יודע'. ואני אלך לפיקוד ואחתום קבע. אם את שואלת איפה אהיה בעוד חמש שנים — אז שם, בצבא, מפקד".
הוא מעדיף לא לעסוק בשאלות של אמון במדינה ("אני בתל אביב, במקומות אחרים סובלים יותר"), בכלל משתדל להימנע מפוליטיקה, ולא חושב לעזוב. "אני מאוד אוהב את הארץ, אני גם בתנועת נוער שמתמקדת בלטייל בה, מכיר בערך את כל הגליל בעל פה, גם הדרום הוא ממש כמו הבית השני שלי. המדינה הזו היא המקום הכי יפה בעולם. לא שווה לי לעזוב אותו לחו"ל".
"תכננתי להתעסק במחשבים בצבא, כבר חשבתי על אינטל, אבל ב־7 באוקטובר כל המיינדסט שלי השתנה. הבנתי שאני מעדיף להיות בקרבי כמו רבים לפניי, להמשיך את הדרך שלהם, וגם חשוב לי להכיר אנשים מכל חלקי הארץ"
האין שגרה מגיל 13 שמרקס מזכיר עדיין מרחפת מעל חייו, וכמו אצל כל הדור שלו היא כוללת שש שנים, מכיתה ז' עד י"ב, שבהן חוו מגפה שסגרה את הכל, לימודים בזום ושאר הגבלות, מגוון עיצומי מורים ששיבשו את הלימודים והפעילויות, הפיכה משטרית ושלל הפגנות, ואז מלחמה איומה. "כשאני מסתכל אחורה אני מרגיש שהשנים הכי משמעותיות שלי היו מבולגנות לגמרי. לאן נעלמו כל השנים האלה? למה אין שנה אחת נורמלית?".
מה שיבושי השגרה עשו לך?
"חברתית לא היו קשיים, כי יש לי חבורה גדולה מבית הספר ומחוגי סיירות ואנחנו משחקים במשחקי מחשב יחד, גם דרך הזום. אבל צברתי פערי לימוד ואיבדתי את היכולת לשבת ללמוד בשקט בלי להתעסק במשהו אחר".
הוא כן מצליח להתרכז במוזיקה — "אני מאוד רנדומלי. אוהב פופ, ראפ, מטאל, רוק, ספרדית. אם המקצב זורם, יפה, אני אוהב אותו, אני לא אדם ששם לב למילים" — ובאופן לא שגרתי לגילו, בגם השקעות. אביו נהג לקרוא איתו ועם אחיו עיתונים כלכליים ולהרחיב את הידע שלהם בנושא, והיום מרקס כבר קורא בעצמו, עוקב, מחפש הזדמנויות להשקעות, שם לב לעסקאות חשובות. "אני נותן לאבא שלי המלצות השקעה ואומר לו מתי למכור ולקנות מניות, זה התפקיד שלי בבית", הוא מסביר. "אני אוהב את זה, לראות מדדים, התפרצויות של חברות קטנות שעולות מהר והופכות לגדולות בתוך כמה שבועות, או לראות חברות ענק קורסות ומפסידות סכומים עצומים", הוא אומר. "עם השנים למדנו איך הכל משפיע על המניות, עסקה טובה או רעה, מה שטראמפ עושה. מלחמה, למשל, גרועה להשקעות, כי הכל יורד, אבל עדיין יש מניות שעולות מאוד. זוכרת את הכתבות מתחילת המלחמה על הסופרים שהתרוקנו? המניות של רשתות הסופרים מגיבות בהתאם. כשהחדשות אומרות לעשות x והציבור עושה את ה־x, זה יכול להיות חיובי לי. ככה למדתי גם את מסגרת החשיבה של המדיה: אם המדיה אומרת משהו אז יש סיכוי גבוה שאנשים יעשו אותו, וכל דבר כזה משפיע".
כמה מהעניין הזה נובע מכך שחשוב לך שיהיה לך כסף?
"כמה שיותר זה יותר טוב, וכסף יכול להיות גם דבר שפשוט עושה את עצמו. השקעות הן הדרך הכי יציבה, היא מסוכנת אבל גם מאוד יציבה ויש לה חוקים ודרכים".
"אני לא מבין אנשים שלא חושבים על העתיד. אולי זו אמונה תמימה שהקב"ה יעזור"
אודי רוזנפלד // פתח תקווה
לומד בישיבת המתיבתא תורה ודעת במבשרת ציון • לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואוהב לשיר (כולל קריירת ילדות בחזנות ועולם המוזיקה החסידית) • אבא נחמיה עובד באבטחת מידע וסייבר; אמא חני יועצת חינוכית בבית ספר ממלכתי ברמת גן; שישה אחים: שירה (16), רחלי (13), יעל (10), אריאל ונועה (6), ודניאל (שנה וחצי)
אודי רוזנפלד גדל במשפחה חרדית, אבל כפי שהחרדים יודעים — כל משפחה חרדית בדרכה. "מצד אבא המשפחה שלי 'חוצניקית' — הוריו מאוד מאוד דתיים, אבל הם עלו מארצות הברית ממניעים ציוניים והתיישבו בהתנחלות. כשהתחיל להתפתח מהלך של מודרניזציה בציונות הדתית, ואולי גם משום שהם לא אהבו את הלאומיזציה, הם עברו לשכונת הר נוף החרדית בירושלים. אבא למד במסגרות דתיות־לאומיות, הוא היה אפילו בכיתה עם בצלאל סמוטריץ', ואחר כך למד בישיבות חרדיות ונהיה יותר ויותר חרדי. הוא התגייס כשהיה נשוי, ושם למד את המקצוע שלו. אמא שלי מגיעה ממקום חרדי סטנדרטי יותר, משפחה חרדית מאוד, והיה לה חשוב שאלמד בחיידר, במסגרת ללא לימודי חול טובים. השאיפה של אמא שלי היתה שאהיה ר' חיים קנייבסקי".
אבל עם השנים משהו בחינוך המשפחתי השתנה. "את אחי הקטן כבר שלחו לבית ספר ממלכתי־חרדי, וגם אני, בסיום התלמוד תורה רציתי ללכת למוסד שמשלב קודש וחול".
למה?
"לא אהבתי את הסוציולוגיה החרדית, והרגשתי שאני משלם מחירים על המערכת הזו. נכון שהיא נתנה לי רקע בלימוד גמרא, אבל זאת לא הכנה לחיים. למדתי הרבה לבד, אבל שילמתי מחיר במתמטיקה ובאנגלית".
השאיפה שלו לא התממשה מיד: הוא נשלח לישיבה חרדית רגילה, כלומר ללא לימודי חול. הוא לא ויתר, שכנע את הוריו והצליח להתקבל לישיבת מערבא שליד מודיעין עילית, ישיבה תיכונית חרדית שמזוהה עם משפחות אמריקאיות שבאות מרקע כלכלי חזק, ושמלמדת גם לבגרות מלאה רגילה ואפילו שמה דגש על לימודי מוזיקה. אלא שרוזנפלד התקשה לצמצם את הפערים שלו במתמטיקה ובאנגלית ולכן גם את הישיבה הזאת נאלץ לעזוב, וחזר לישיבה רגילה. "הפיילוט לא עבד, הם חשבו שהם קיבלו את הגאון מווילנא — קיבלו אותי בגלל הצד החזק שלי בלימודי קודש — אבל לא השתפרתי מספיק במקצועות האחרים".
אבל השנה נראה שמצא סוף סוף את מקומו, כשהגיע לישיבת המתיבתא תורה ודעת, מסגרת חריגה בנוף שמשלבת לימודי קודש ולימודים אקדמיים, והוא חי שם בתנאי פנימייה, עם שותף לחדר. הוא הצליח לסגור פערים ולהתקדם, אבל החוויה של ניסיון להשתלב במסגרת חדשה עדיין צרובה בו, ומרחפת גם מעל שאלת הגיוס שלו. "נכוויתי בעבר, עשיתי צעדים בשביל להשתלב במקומות", הוא אומר, "ואם אני הולך למקום שהוא לא טבעי לי — אני מצפה שיקבלו אותי בעין טובה ובאמת ינסו לעזור, לתת לי מענים כאדם חרדי".
"היו שאמרו שהחטופים זה לא עניין שלנו, כל מיני האשמות על מי שהיה בנובה, טיעונים שלא קשורים למציאות. אכלתי את עצמי איך אני נמצא במקום כזה שיש לי פער רציונלי ואמוציונלי, שאני כל כך רחוק מהם"
גיוס לצה"ל עומד על הפרק, אבל לא כרגע (הישיבה שלו אינה ישיבת הסדר). "רק עכשיו קיבלתי זימון. אני חושב שאני צריך לתרום למדינה, אבל אני עדיין לא יודע איך ומה כדאי לי לעשות", הוא אומר. הוא לא חשב מעולם שיתגייס, ועדיין קשה לו להשלים עם הרעיון, אבל הוא מבין שזה יקרה, וגם מבין שהשירות יכול לסייע לו בהמשך החיים, למשל בהשתלבות בעבודה בתחומים שקרובים ללבו - פסיכולוגיה, תקשורת ומוזיקה. כשאני מזכיר לו שלצה"ל חסרים בעיקר לוחמים, רוזנפלד משיב תשובה שנשמעת בניסוחים דומים מחרדים צעירים רבים: "אני לא חושב שזה הטבע שלי, אני חושב שיש לי יכולות גדולות בתחומים אחרים. שהצבא יעשה את הסינון וייקח את האנשים שהכי מתאימים לכל דבר. אני לא ספורטיבי, ולא חונכתי לזה כל כך".
מה פשר העניין בפסיכולוגיה? למה בחרת ללמוד את זה?
"מאוד אכפת לי מהחברה החרדית, אני מאוד רוצה לעזור. אולי היה הכי קל להתנתק ממנה ולהגיד 'זה לא קשור אליי', אבל יש לי הרבה אמפתיה, ואני רוצה לעזור לנערים כמוני שיש להם קשיים".
רוזנפלד מנגן בפסנתר, שר ואפילו עשה קורס לזמרים בבית הספר המוביל בארץ למוזיקה, רימון. למעשה, הוא היה ילד פלא חרדי. "שרתי עם זמרים מובילים במגזר, למשל ישי לפידות ועמירן דביר, וגם נכנסתי לעולם החזנות, הופעתי לצד חזנים כמו יעקב מוצן ויצחק מאיר הלפגוט. השתתפתי במקהלות, הופעתי בבנייני האומה ובהיכל התרבות, למדתי בקורס לבעלי תפילה של יותם סגל".
אולי זה הייעוד שלך, ולא הפסיכולוגיה?
"לא, זה רק תחביב, זה לא משהו לחיים. קשה מאוד להתפרנס מזה, התחרות רצינית. אני עדיין קצת מתלבט, אבל לפעמים רואים אמנים שצריכים ממש לקושש אירועים והופעות".
עד כמה כסף הוא שיקול להמשך הדרך?
"יותר חשוב לי להרגיש שהגשמתי את עצמי, שאוכל להסתכל אחורה ולהגיד 'וואלה, התקדמתי'. אני רוצה להיות דומיננטי ומשפיע בתחום שלי, ולהיות מסוגל לבנות משפחה ולפרנס אותה".
בין כל העיסוקים שלו הוא גם משתדל לקרוא, ספרות עיון, ולהיפגש עם חברים, שלושה־ארבעה חברים קרובים. ברשתות החברתיות הרגילות הוא לא פעיל, וכמו רוב החרדים ווטסאפ היא הרשת החברתית שלו, לא רק להתכתבויות אלא גם להתעדכנות בחדשות ולהשתתפות בדיונים קבוצתיים.
הצורך בעיסוקים רבים הוא חלק ממה שהפריע לו בישיבות החרדיות שבהן למד. "הרגשתי שלא עושים שם הרבה דברים. אני מאוד אוהב למלא את היום שלי במשימות, ולא הרגשתי שאני מקבל את זה. ללמוד ר' חיים ור' עקיבא אייגר (רבנים מרכזיים שתורתם נלמדת בישיבות הליטאיות) זה יפה, אבל אתה רוצה לתכנן גם לעתיד. אני לא מבין אנשים שלא חושבים על העתיד. דיברתי עם חבר שלי ממש לפני שבועיים, והוא אמר לי: 'עזוב, תתמקד בהווה'. אנשים אומרים: 'כרגע אני נהנה, אני לומד את המסכת הזו, זה טוב לי, לא צריך לחשוב'. אולי זו גם אמונה תמימה שהקב"ה יעזור".
אבל הקושי הגדול שלו עם המסגרת הזאת התעורר עם פרוץ המלחמה, כשלמד בקול תורה, ישיבה ליטאית ותיקה בירושלים. "בשמחת תורה הייתי בישיבה, שמעתי את האזעקות והייתי בטוח שזה מלבנון, לא חשבתי שלחמאס יש כזו יכולת רקטית. הרגשתי שהישיבה צריכה לעשות סטופ, שבתי הכנסת צריכים להפסיק את ההקפות, הרגשתי קצת ניתוק".
מה השתנה מאז?
"בשבועות הראשונים היתה מבוכה כזו, היה איפוס של החברה החרדית, ואנשים לא השמיעו עמדות ברורות. בהתחלה היתה אמירה שצריך לתמוך בצבא, אבל זה דעך, אולי בגלל הפסיקה של בג"ץ על התקציבים וצווי הגיוס. ואז החל ניתוק גדול — היו שאמרו שהחטופים זה לא עניין שלנו, כל מיני האשמות על מי שהיה בנובה, טיעונים שלא קשורים למציאות".
ומה היתה התחושה שלך מול כל זה?
"אכלתי את עצמי איך אני נמצא במקום כזה שיש לי פער רציונלי ואמוציונלי, שאני כל כך רחוק מהם".
כשהוא מסתכל על התמונה הרחבה יותר הוא מזהה השתלבות של חרדים בחברה הישראלית, אבל מוסיף: "אני חושב שכל תהליכי ההשתלבות הם רק במקומות שממילא כבר היו תהליכים כאלה. רוב החברה החרדית לא מזהה עדיין שהיא צריכה להשתלב".
וקשה לו גם עם נקודה נוספת: "אם אתם רוצים תלכו לקצוות — אם אתם רוצים להיות הפלג הירושלמי או סאטמר אז אוקיי, תתנתקו מהמדינה ותשירו 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים', אבל גם לשיר 'בשלטון הכופרים' וגם לקבל תקציב? תחליטו מה אתם, אי אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו".
ואתה רואה את עצמך חי פה? למשפחה שלך יש רקע של חיים בחו"ל.
"רציתי לנסות לחיות תקופה בארצות הברית כדי לשפר את האנגלית, אבל בסופו של דבר ברור שאני רוצה לגור פה, מה זאת אומרת?".
// שלמה טייטלבאום
"זאת הרגשה ממש טובה לדעת לתת עצה, או לתת לבן אדם תחושה שהוא יכול לפרוק"
אדר הר־אש // מושב עזריה, ליד רמלה
לומדת בתיכון האזורי הרצוג, מרחיבה תיאטרון ומדעי החברה • אוהבת מוזיאונים ותיאטרון • אמא עמית מנהלת את הגנים בקיבוץ נצר סירני; אבא מוטי, נהג משאית; שני אחים: אופק (29), מנהל בוויסוצקי, ואורן (25), כלבנית בחברת אבטחה
סבא של אדר הר־אש (נהגה Har-Esh), יעקב, עלה ממרוקו בגיל 12 — "כל המשפחה שלי מרוקאית או טריפוליטאית" — והיה ממייסדי מושב עזריה במועצה האזורית גזר. הוא עדיין חי בו, בגיל 86, במתחם אחד עם בנו וכלתו, נכדיו וניניו. הר־אש, בעצם, חיה בתוך חמולה, עם סבא וההורים ואחותה ואחיה ואשתו והאחיין, רק בן שנה וחצי. "סבא שלי מת על זה. הוא ממש אוהב את זה שכולנו יחד, וגם אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו", היא מספרת. "אני גם לא אמהר לצאת מפה כשאגדל, כי אני רואה את האחים שלי מקימים פה משפחות ויש להם משענת. זה גם מיקום ממש טוב, קרוב למקומות המרכזיים אבל גם מספיק רחוק".
המושב, מבחינתה, הוא סביבה תמימה, מאפשרת ומעוררת השראה, עם חברות ילדות ("חמש חברות, יחד מהפח של הפחת עד עכשיו ולכל החיים") ובילויים בבית, דיבורים, סרט ופיצה, ובחוץ ("לאחרונה היינו במלא הופעות של גיא מזיג"). היא נוסעת בהסעה לבית הספר שבמושב בית חשמונאי הסמוך, אבל אוהבת לחזור ברגל: "כל היום שהיה מתעכל בהליכה הזו, אלה 15 דקות שנותנות לי רגע במעבר מבית הספר לבית. רוב הפקת הגמר שלי נוצרה בהליכות. העובדה שזה מושב והכל פתוח פותחת לי את כל הצ'אקרות".
יש לה חן של ילדה, ולצדו ניצנים של בגרות, כשאנחנו נפגשות בנפילת המתח שאחרי הפקת הגמר במגמת התיאטרון, עיבוד של 30 דקות ל"קן הקוקייה"; זו היתה חצי שנה של עבודה והר־אש היתה הבמאית, וגם אחת השחקניות. "הדמויות ב'קן הקוקייה' הן בנים ואנחנו בנות, אז היה צריך לעשות היפוך מגדרי. זו היתה עבודה קשה אבל היא ממש השתלמה".
הבחירה ב"קן הקוקייה", שעלילתו מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי, אינה מקרית — הר־אש חולמת להיות פסיכולוגית מאז שהיתה בת 12. "זה התחיל מזה שהייתי מדברת עם חברות שלי על כל מיני בעיות שיש להן, והן ממש נפתחו", היא אומרת. "הן היו אומרות לי 'וואו, את ממש מקשיבה'. גם היום זה קורה. יש לי הרגשה ממש טובה כשאני יודעת לתת עצה, או פשוט לתת לבן אדם את התחושה שהוא יכול לפרוק, זה ממש נותן לי כוח. התפקיד הזה, כשבן אדם מגיע עם מלא בלגן ובן אדם אחר מסדר לו את זה, זו גדולה, וזה משהו שאם אוכל לעסוק בו ולהתפרנס ממנו ולעשות את זה כל יום לכל בן אדם, אז למה לא?". היא רואה בטיפול פאזל או חידה שעליה לפתור, ומעריכה שתעסוק בפסיכודרמה, "אבל אני גם רואה את עצמי עוסקת בחקר המוח. אני רוצה תשובות לשאלות שיש לי".
נוסף על תיאטרון היא מאוד אוהבת קולנוע ומוזיקה, "טעם מגוון, אבל הכי אוהבת את קנדריק למאר, הוא פותח לי את המוח", ובדיוק נגמלת מטיקטוק. "לא יכולתי יותר, הרגשתי את ההתמכרות, את הגלילה בבהייה, ואני לא בן אדם כזה. וזה לא שהיה לי זמן מת, זה גבר לי על המשימות, על הבריאות הנפשית, אתה נקבר במיטה ולא עובר הלאה. גם את האינסטגרם ניסיתי להוריד אבל אז לא הייתי מעודכנת בכלל, היו שואלים אותי 'מה, לא ראית את הסטורי שלי?', אז החזרתי אותו. זו פשוט מחלה".
"אני מתה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית, זה בוער בי הדבר הזה. אני חייבת לדעת מה הלך שם. מגרד לי הגוף כשאני חושבת על זה"
היא עובדת בעסק של גיסתה לעיצוב אירועים, עד שתתגייס באוגוסט למסלול ייעודי לקצונה של חיל משאבי אנוש. "צה"ל במשפחה שלי זה הדבר הכי גדול, זו אבן הדרך הכי רצינית", היא אומרת בגאווה. "סבא שלי שירת בצנחנים ונלחם בכל המלחמות, אח שלי היה קצין לוגיסטיקה בצנחנים, אז לשניהם יש שרשרת צנחנים. כשאני רואה את השרשרת הזו אני רואה את סבא שלי. זה איתו עד הקבר, הוא אמר כמה פעמים שהוא רוצה להיקבר איתה". סבא היום "כבר פחות מדבר, מתפקד, מגיב. אני חושבת שהוא כן מודע למצב, אבל אני אף פעם לא מצליחה להבין ממנו מה הוא באמת חושב. אני יודעת ש־7 באוקטובר שבר אותו, ריסק".
ומה הוא עשה לך?
"בשישי בערב היה לי דייט, כולי הייתי באופוריה, הלכתי לישון מרוגשת. קמתי בבוקר, ראיתי בטלוויזיה כתבה על טיילור סוויפט, והמסך כולו היה כתום מהודעות על אזעקות. פתאום התחילו בומים שהרעידו את כל הבית, זה היה הזיה. אבא שלי נכנס לטלגרם ומיד אמר לנו: 'תנעלו את הדלתות, אתם לא מבינים מה קורה במדינה'. גיסתי היתה אז בחודש תשיעי, פחדנו שהיא תלד מרוב לחץ. כל הזמן הזה הטלוויזיה דלקה, תושבי העוטף התקשרו להתחנן לעזרה, ואני בשלב מסוים פשוט הסטתי את המבט מהטלוויזיה, כי לא הייתי מסוגלת לצפות. שם נתפס לי האירוע. חטפתי חרדה פסיכית. ואז אחותי הוקפצה למילואים, היא לוחמת בגדוד מעורב, ובחיים שלי לא ראיתי את אמא שלי כל כך בפאניקה. אחותי היתה באזור אשקלון, ראתה מחבלים מנסים להגיע דרך הים, אחד האנשים בפלוגה שלה נרצח באותו יום".
באותו יום נרצחו גם חמישה מחבריו של אחיה, כולם מהמועצה האזורית, שבילו בנובה. אחד מהם, יפתח טוויג מהמושב שלהם, היה חברו הקרוב של האח. "הוא היה בן בית אצלנו, הוא אפילו היה אצלנו בבית בשישי בערב שלפני ועזר לנו להרכיב משהו. הוא דיבר עם אח שלי מהמכולה שהסתתר בה" — טוויג הגן שם בגופו על שתי צעירות אחרות, והציל את חייהן. "המוות שלו הוא אבדה עצומה. אח שלי ואשתו היו שבורים מזה, וכל האווירה בבית הושפעה מהמוות".
ב־7 באוקטובר נרצחה גם סרן שיר אילת, בוגרת מגמת התיאטרון בבית הספר שלה ומפקדת החמ"ל במוצב נחל עוז. "זו גאווה שאלה אנשים שהיו איתך באותו מקום, וגם זה נתן לי פוש להיות חזקה. אני כמובן לא רוצה שיקרה לי משהו, אבל אני רוצה גם את האהבה הזו לארץ, לחיילים, במיוחד עכשיו כשאני אהיה קצינה ואני אהיה במקום שיהיו לי חיילים תחתיי ואני ארצה לדאוג להם כמו שהיא עשתה. היא מודל לחיקוי עבורי, אפילו שלא הכרתי אותה".
מה השתנה ביחס שלך למדינה, או לצבא?
"הרצון שלי להתגייס רק התחזק. יש לי הרבה חברים שהרצון שלהם נחלש, ואחרים שהתחזק אצלם הרצון לתת למדינה, שהולכים למכינות. ואני חושבת שגם חרדים צריכים להתגייס, המדינה צריכה אותם והם צריכים להיות שם. אבל מבחינת הביטחון במדינה, אשקר אם אומר שהוא לא התערער. גם במשפחה התפיסה תמיד היתה 'צה"ל מגיע', ועכשיו אני יודעת שלפחות לאמא שלי קשה להגיד את זה בקלות. אבל אני עדיין מאמינה שיש ביטחון, בסופו של דבר אנחנו עדיין כאן. אני חושבת שהיתה נפילה נוראית, שאסור שתקרה שוב, אבל ידענו להתגבר על היום הזה. אני מתה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית, זה בוער בי הדבר הזה. אני חייבת לדעת מה הלך שם. מגרד לי הגוף כשאני חושבת על זה".
גם החטופים טורדים את מחשבותיה. "ראיתי את הריאיון עם אלי שרעבי ב'עובדה' שלוש פעמים, ובכל פעם שבוע אחר כך חשבתי ודיברתי רק על זה. בעבר חשבתי שהחטופים מתים, שאין סיכוי שהם נשארו בחיים, אבל כשראיתי אותו הבנתי שהם בחיים, זה ממש תפס אותי. אסור שיחשבו כמוני. אי אפשר שנחשוב שהם פשוט מתים, כי הם לא. והם סובלים, ואנחנו כבר שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר. זו החובה שלנו כחברה להוציא אותם משם".
את הולכת להפגנות לשחרור החטופים? מישהו בסביבתך הולך?
"האמת שלא. יש חברים שהולכים עם המשפחות שלהם, אבל לא מהחברים הקרובים שלי. במשפחה שלי יש הסתכלות מאוד ברורה על ההפגנות, שהן כבר מזמן נהפכו להיות הפגנות נגד הממשלה ולא למען החזרת החטופים. הם מאוד רוצים שיחזרו ואמא שלי בוכה בכל חזרה של חטוף, אבל ההפגנות מראות צד אחד פוליטי מדי שממש מקשה על בני המשפחה שלי לקחת חלק".
היא לא רואה את עצמה עוזבת את הארץ. "אני אחיה כאן", היא אומרת. "יש לי כמה בני דודים שעזבו עם ובלי קשר ל־7 באוקטובר, בגלל המצב הפוליטי, המצב הכלכלי שלהם, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה, אני חושבת שאלך לאיבוד בחו"ל, כי חלק מהזהות והמהות שלי זה להיות פה. אני מאוד אוהבת את הארץ, עם כל הקשיים שלה.
"החלום שלי הוא להקים משפחה, זה ממש בוער בי. גם למצוא את החצי השני שישלים אותי. אני בוגרת לגילי, ולגדל עוד חיים, שעכשיו אני רואה את זה מהצד עם האחיין שלי, זה מופלא. הכמיהה שלי לילדים הגיעה דרכו, לפניו לא אהבתי ילדים בכלל, הם נראו לי עול. אבל אני כמו אמא שנייה שלו, נהנית לראות אותו צוחק בפעם הראשונה, אומר את המילה הראשונה, הולך, חוקר, מגלה, וזה ממך בתכלס. אז זה משהו שאני ממש רוצה שיהיה חלק מהחיים שלי. זו המשכיות כזו שאפשר לעזוב את העולם בשקט".
"אני רוצה להילחם על המדינה, אבל לא רוצה להעביר את כל חיי כך"
אוקי (איתי) מילכגרוב // תל אביב
לומד בתיכון עירוני א', מרחיב קולנוע וביולוגיה • מנגן בגיטרה, אוהד של הפועל ירושלים בכדורסל וכדורגל • אבא אוהד מהנדס תוכנה; אמא מירב מטפלת ברפואה סינית; אח אחד, וויל (16)
לסרט הגמר שלו במגמת הקולנוע בתיכון אוקי (נהגה Oki) מילכגרוב קרא "מולדתי — OJCZYZNA". השם חצי פולני, בתמונת הפתיחה רואים דרכון פולני. הסרט עוסק בדילמה של היוצר בנוגע ל"עתידו במדינת ישראל, אם יש כזה", כפי שהוא תיאר בתקציר, ובשאלות של הגירה או הישארות בארץ, בגיוס או בסירוב להתגייס. למילכגרוב עדיין אין תשובות לגבי עתידו כאן. הוא יודע שבשנה הבאה יעשה שנת שירות, אבל עדיין לא יודע איפה. וזהו, בערך. העתיד האישי לוט בערפל, בשעה שהתסכול שלו מהנעשה במדינה רק גובר.
"הדיבורים לעזוב את הארץ רק מתחזקים בשבועות האחרונים בעקבות כל מה שקורה במדינה", הוא אומר. "ספגנו מכה קשה מחמאס ב־7 באוקטובר, אבל לא חושב שיש למישהו ספק שישראל יכולה לנצח את חמאס במלחמה, כי גם אם זו מלחמה קשה ויש בה אבדות רבות, זו מלחמה שהיא לא כוחות. אבל הכיוון שהמדינה הולכת אליו הרבה יותר מטריד אותי. יש לי הרבה פחות תקווה לגבי התוצאות של המאבק על זה".
למה?
"גדלתי בבית דמוקרטי, ליברלי, והתחנכתי במסגרות חינוך כאלה. אני לא בטוח עד כמה 'ליברלי' זו מילה שאני מתחבר אליה, כי זו נהייתה מילה מעצבנת שקצת מתמרכזת לכל מיני צרכים, אז ליברלי במובן החיובי של המילה. ואני חי תחת איום שהמדינה שנולדתי וגדלתי בה תפסיק להיות דמוקרטיה. אני מבין שזו מתקפה נגדי, נגד אנשים כמוני. אולי לא בהתחלה, אולי יהיו אנשים שייפגעו לפניי, אבל אני מרגיש שהאנשים עם הדעות ההפוכות לגמרי ממני עושים פה תהליכים חסרי תקדים, חסרי פרופורציות ולא חוקיים כדי לשנות את המשטר, להשתיק אותי ולהחליש את הכוח שלי. עוד לא היו בחירות שיכולתי להצביע בהן, ואני לא יודע כמה כוח יהיה לי בבחירות שתהיה לי בהן זכות הצבעה. הבחירות הבאות אמורות להיות באוקטובר 2026; נראה אם זה יקרה, וגם אם כן, יכול להיות שהבחירות יאבדו משמעות עד אז".
אחד המרואיינים בסרט שלך הוא השר לשעבר נחמן שי, והוא אומר לך שם שאתה צריך להישאר ולהילחם על המקום הזה.
"זו דילמה אמיתית. מצד אחד הוא צודק — זו המדינה שגדלתי בה וחייתי בה כל חיי, ואני חייב להישאר ולהילחם עליה, כי אם אנחנו לא נילחם עליה אז אני לא יודע אם היא תהיה. מצד שני אני מאמין שאני אמור לחיות במקום שטוב לי בו, שאני רואה בו עתיד, ושאני רוצה להתפתח בו. כרגע לא רק שהמדינה לא שם, ולא רק שהיא לא שואפת לשם, היא שואפת לכיוון ההפוך לגמרי. גם אם יהיו בחירות ב־2026, ובנט או גנץ או אחד מהאחרים ייבחרו — סבבה, אבל הכיבוש לא נגמר, המתנחלים לא הולכים לשום מקום, החרדים לא הולכים לשום מקום, והדמוגרפיה היא נגד הקבוצה שאני משתייך אליה. המדינה, כמו שנחמן אומר בסרט, הולכת ימינה, ואני נשאר יותר ויותר לבד בעמדה שאני נמצא בה. בקרוב, עניין של חודש־חודשיים, אני אקבל את הדרכון הפולני, והמשמעות היא שאוכל לגור בכל מדינה באירופה. ישראל צריכה לבוא ולהגיד: 'לא, אתה צריך לבחור בנו'. אם היא לא עושה את זה, למה שאני אשאר פה? זה נורא, אבל אני לא רוצה להעביר את כל חיי במחשבה הזו של 'כן, אנחנו נלחמים'. יש מלחמות אבודות מראש, וצריך לדעת מתי לוותר".
מתי התחילו המחשבות לעזוב?
"כמה שבועות לפני הבחירות האחרונות. שמעתי מסביב על אנשים שעוזבים ועל אנשים ששוקלים לעזוב, ושאלתי את אבא שלי: 'יש לכם מחשבות כאלה?'. הוא ענה: 'כן, בטח' — ככה הוא, גלוי — 'ואם ביבי מנצח זה ממש משהו שיכול לקרות'. ביבי ניצח, עברו שנתיים וחצי, ואנחנו עדיין בארץ".
למה בעצם?
"גם מסיבות פרקטיות, גם כי אצל אמא שלי זה יותר מסובך, התהליך של הוצאת אזרחות פורטוגלית, והיא עצמאית, לבנות מעגל לקוחות חדש בשוק שאתה לא מכיר זה לא קל. אבל לדעתי הסיבה העיקרית היא שקשה לעזוב את המדינה. זה לעזוב את המשפחה, את החברים, ולבנות את החיים מחדש".
"עוד לא היו בחירות שיכולתי להצביע בהן. הבחירות הבאות אמורות להיות באוקטובר 2026; נראה אם זה יקרה, וגם אם כן, יכול להיות שהבחירות יאבדו משמעות עד אז"
עד 7 באוקטובר מילכגרוב השתתף באופן קבוע בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, והוא מספר שהנושא עלה ועולה באופן קבוע בדיונים בבית הספר, "אבל ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות משתתף. אני יותר ויותר מאבד את התקווה והאמון שלי, ואני חושב שזה חשוב ושזה הדבר הנכון לעשות — אבל נמאס לי. קצת נשברתי, אני חייב לומר. אני מגיע להפגנה, מסתכל על כמויות האנשים, שהן מצחיקות לעומת מה שהיה לפני שנתיים, וזה מייאש. וכמובן שכשאני ואחרים מפסיקים להגיע זה משפיע על הכמויות... אני חושב שלהפגנות יש כוח והשפעה אבל בסוף הם מוגבלים. יש המון דברים שיכולים להשפיע הרבה יותר, יש צעדים יותר חריפים שצריכים להינקט, למשל השבתה של המשק ומרד מסים, ואני מקווה שעוד יינקטו בשבועות הקרובים".
את המלחמה, הוא אומר, "כנער תל־אביבי לא הרגשתי באופן מאוד ישיר. בימים הראשונים עוד לא הבנתי שזו מציאות חסרת תקדים, לא הבנתי את המשמעויות. היו אזעקות, אבל פיגועים יותר מלחיצים אותי". ובכל זאת, כשהוא עוצר לחשוב על זה לפעמים, הוא מבין שגם בתל אביב הוא חי במציאות לא נורמלית. "קורה לי אחת לכמה ימים שאני הולך עם אוזניות ברחוב ואומר לעצמי 'פאק, אני מנותק לגמרי, אין לי מושג מה קורה סביבי, אם מישהו רודף אחריי אני לא אשים לב ואם תתחיל אזעקה יש סיכוי שאני לא אשמע'. אלה לא דאגות של בן 18 בברלין".
באוזניות הוא שומע "ישראלי קלאסי, רוק מהניינטיז ורוק קלאסי. את יכולה לתת לי ביט אחד מכל שיר של הביטלס ואני ישר אדע לזהות אותו". בקולנוע הוא "אוהב הכל, שניים מהסרטים האהובים עליי למשל זה 'הסנדק' אבל גם 'זולנדר'". והוא מרבה לקרוא, עכשיו הוא ב"מר מאני" של א.ב. יהושע. יש לו כעשרה חברים קרובים, הם נפגשים אחד על אחד או בחבורות, "מדברים, משחקים 'קטאן', רואים כדורגל, צוחקים, נהנים". אין לו טיקטוק, הוא היה בטוויטר ויצא, יש לו אינסטגרם וקצת פייסבוק.
הוא לא מוציא הרבה כסף, "קונה משהו רק אם אני מאוד רוצה או צריך אותו", חסך מעבודה וממתנות משפחתיות, ותוהה כמה הכסף יהיה משמעותי בהמשך חייו. "אני אומנם סוציאליסט מושבע, אבל אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי, ואני חייב שיהיה לי כסף. אני רוצה לעבוד בעבודה שתאפשר לי הכנסה גבוהה יחסית. המון פעמים אושר תלוי בכסף. אם אני ארצה פתאום לטוס לשבוע אני רוצה שתהיה לי יכולת לעשות את זה. זו גם הסיבה שלמרות שהגיטרה היא התחביב הכי גדול שלי, כל חיי, אני לא מאמין שהיא יכולה להיות המקצוע שלי. אני לא חושב שאלך למקצוע שעושה לי רע רק כי יש בו כסף, אבל יכול להיות שאלך למקצוע שהוא לא התחביב הכי גדול שלי פשוט כי הוא יספק אותי כלכלית".
"החדשות משגעות את המוח. התרגלנו. אבל זה לא טוב, להתרגל לרע"
וודיע אבו ג'אבר // רהט
לומד בתיכון כוכבי המדבר ברנקו וייס לפיתוח מנהיגות במרכז ג'ו אלון ליד קיבוץ להב, מרחיב מנהיגות וביולוגיה • אוהב להתנדב • אבא יאסר מוכר בחנות מוצרים לבית; אמא אימאן סייעת אחראית לרופא שיניים; שני אחים: פיראס (15) ואדהם (6)
וודיע אבו ג'אבר מנסה להתמקד בחיובי. הוא לומד בתיכון שמטפח מנהיגות של נוער בדואי, עובד כמעט כל יום, קופץ מהתנדבות להתנדבות, מתכנן לימודים. אין לו זמן או רצון להתעצבן, הוא רוצה לעשות. "בבית הספר שלי אם יש לך איזשהו רעיון אז הגישה היא 'לך על זה, ניתן לך'", הוא אומר. "זה ממש כפר, 250 תלמידים וכולם מכירים את כולם. בבית הספר השכונתי שלנו גם כולם מכירים את כולם, אבל שם גם נותנים לך כל מה שאתה רוצה, גם בגרות שלמה, בקלי קלות, בלי שתעבוד על זה בכלל, ואז אתה לא מעריך את מה שיש לך בידיים. לכן הגעתי לכוכבי המדבר, ועכשיו גם אחי לומד שם".
הרוח החיובית איפשרה לו לעבור בשפיות יחסית את שנות בית הספר. "בחמש השנים האחרונות היו קורונה ומלחמה. השתדלתי להתרכז בלימודים, לשים בצד את המחלות והפוליטיקה ולא לראות יותר מדי חדשות, כי זה משגע את המוח. נכון שצריך לדעת מה קורה במדינה, אבל לא להתעמק בזה. יום רודף יום, וכבר התרגלנו. זה לא טוב, להתרגל לדבר רע, אבל אין מה לעשות, טבע האדם הוא להתרגל".
ועם כל הגישה הזאת, יש דברים שאבו ג'אבר לא מצליח להתרגל אליהם, ומקומות שבהם גם החיוביות שלו לא עוזרת. "הביטחון שלי במדינה אפסי, וזה לא חדש, זה כבר מזמן. ברהט יש כל הזמן ירי, ממש עכשיו לפני שהתחלתי לדבר איתך היה ירי מפחיד. ואני חושב כל הזמן: אם אתם לא יכולים להפסיק את הירי בתוך המדינה, איך תפסיקו את הירי מבחוץ? איפה המשטרה, איפה הצבא, איפה המדינה?".
השאלות האלה מעסיקות אותו גם בהקשר של החטופים: "אנחנו מדברים במשפחה על זה שביבי נתניהו סתם מבלבל את המוח. למה הוא לא עושה את כל העסקאות האלה, למה אחת כן וארבע לא? החטופים לא צריכים להיות שם בכלל, והם שם רק כי הוא רוצה לשבת על הכיסא שלו. והמלחמה נמשכת כבר הרבה זמן, צריך להפסיק אותה. נהרגו הרבה אנשים משני הצדדים, היא כבר לא טובה לשני הצדדים".
בשיאה של המלחמה הוא חשש מאוד. "נפלו הרבה טילים בדרום כי אנחנו הכי קרובים. פחדתי, דאגתי להורים, התחלתי לחשוב: 'מה אם ייפול פה טיל?', אין לי ממ"ד בבית, כל שעה נופל טיל קרוב ואתה מסתבך לאיפה ללכת... כשזה קורה פעם אחר פעם אתה מתחיל לקום בלילה על סתם דברים, הטלפון עושה רעש ואתה חושב שזו אזעקה, מחפש את ההורים לראות שהם בסדר". אבל גם אז הוא השתדל להעסיק את עצמו בהתנדבויות — הוא משתלב בהרבה יוזמות של מתנדבים יהודים וערבים. בתחילת המלחמה הם ארזו וחילקו חבילות מזון, הוא היה במחלקת ילדים בסורוקה, מתנדב במכבי האש, מעורב ביוזמות נגד אלימות ברהט ועוד.
"הביטחון שלי במדינה אפסי, וזה לא חדש, זה כבר מזמן. ברהט יש כל הזמן ירי. אם אתם לא יכולים להפסיק את הירי בתוך המדינה, איך תפסיקו את הירי מבחוץ? איפה המשטרה, איפה הצבא, איפה המדינה?"
הוא אוהב לצפות בסדרות מצריות, בעיקר קומדיות, "כאלה שמרחיקות אותך לרגע מהחיים שלך", שומע מוזיקה, "אוהב את תאמר נאפר, שמדבר על מה שקורה במדינה", ונמצא לא מעט בטיקטוק, אינסטגרם ואפילו סנאפצ'אט. הוא לא חושב שהוא גולש יותר מדי, כי "מה זה יותר מדי? אפשר לראות ככה כל דבר בעולם. ברור שאם זה שטויות אז זה בזבוז זמן, אבל אם אתה רואה מה קורה פה ומה קורה שם זה דבר טוב. הדור הצעיר מקבל מידע מהטלפון שלו מגיל קטן, הם לומדים הרבה דברים ככה, כולל איך לתקן דברים. זה לא בהכרח דבר שלילי".
והוא עובד, הרבה, כבריסטה בבית קפה ברהט. "אני אוהב לבזבז, אבל כסף לא מעסיק אותי", הוא מבהיר. "בן אדם שיש לו הרבה כסף אין לו סיבה לחיות, אין לו דרייב. כמו שאומרים: אם אתה רוצה לחלום, תחלום עד הסוף, חלום לא עולה כסף". בשנה הבאה הוא רוצה כבר ללמוד, רפואת שיניים, עוד לא יודע אם בארץ או בחו"ל. "אני רוצה לקצר את השנים של הלימודים, ואז לחזור לכאן לעבוד. חשוב לי מאוד לחיות פה עם המשפחה, עם הסביבה שלי, לעזור להם. אחרת למה אני לומד בכלל?".
יש לא מעט ישראלים שלומדים בחו"ל ונשארים שם.
"נראה לי שהיהודים יותר, לא הערבים".
|וזה לא מפחיד, לצאת לבד ללימודים בחו"ל?
"לא מזמן שאלתי את אבא שלי איך אפשר להסתדר בלי הקול של אמא בבוקר. הרבה אנשים חוזרים מלימודים בחו"ל בגלל שהם לא מסתדרים לבד. זה קשה, לימודים בחו"ל זה שנים, כמו חיים שלמים, ואתה לא יכול לדעת מה יקרה בזמן הזה".
"אני לא יכולה לברוח מפה כשנהיה לא טוב, אבל אני גם לא צריכה להישאר אם רע לי"
קרן סימוביץ' // כפר סבא
לומדת בתיכון מטרווסט רעננה, מרחיבה מוזיקה • אוהבת לאפות, לסרוג ולצייר, "תלוי בעונה" • אמא ליאת רואת חשבון בחברת הייטק; שני אחים: יעל (21), בודקת ביטחונית בנתב"ג, ותומר (14)
"יש איזה גיל שבו נופל לך האסימון מה באמת קורה במדינה ולא רק מה שההורים אומרים לך, ואת מתחילה לפתח דעות משל עצמך", אומרת קרן סימוביץ'. "אצלי זה קרה בליל גלנט — פתאום בבת אחת הבנתי מה עובר על המדינה ולאן זה הולך".
מה הבנת?
"שלא יהיה לזה סוף. אנחנו במין מעגל קסמים כזה שבו בכל פעם יש בעיה אחרת, מלחמה או קונפליקט אחר שלא באמת נפתר, ואז קורה משהו, שוכחים מהמתח הפנימי ואנחנו שוב יחד, עד הדבר הבא שמציף הכל בחזרה, כמו שעכשיו התחילו להחזיר את חוקי ההפיכה. ואני לא באמת יודעת איך זה ייגמר, המעגל הזה".
לפני המלחמה השתתפה בהפגנות נגד ההפיכה, ובתחילת המלחמה בעצרות למען החזרת החטופים, "אבל היום אני פחות הולכת. זה עניין חברתי, לדעתי שכבת הגיל שלי יותר פעילה בהסברה ברשתות החברתיות ופחות בהפגנות". הדעות, היא אומרת, לא השתנו: "זו חוצפה להשאיר את החטופים שם או בכלל להתלבט על זה. אני יודעת שיש צד שמתנגד לעסקה, וזה מרגיש לי לא הגיוני להקשיב לצד הזה".
ואת רואה כאן את העתיד שלך?
"יש לי דרכון קנדי ואני יכולה להוציא גם דרכון רומני, אבל מה, אני אעבור לקנדה או לאירופה? מבחינה ערכית זה לא הדבר הנכון לעשות לדעתי, אני לא יכולה לברוח כשנהיה פה לא טוב. ומצד אחר, אני גם לא צריכה להישאר פה אם רע לי. אז יש לי כל מיני דילמות כאלה, אבל אני לא כל כך מתעסקת בזה כרגע, זה רק כשמשהו דרמטי קורה, או בשיעורי אזרחות. אני חושבת שתמיד יהיו מחלוקות בתוך העם, אבל אני מקווה שהן יישארו מחלוקות, לא מעבר לזה, לא ברמה של פילוג. שאוכל לגור בארץ ויהיה לי גם סבבה לגור בארץ".
השאלות על העתיד התעוררו ביתר שאת בראשית המלחמה. "ב־7 באוקטובר קמתי בצהריים כדי ללכת להופעה של ברונו מארס ופתאום גיליתי שיש מלחמה", היא אומרת. "ביומיים הראשונים לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום, חשבתי שזה עוד מבצע. כשהבנתי מה קורה זה גרם לי ממש לפקפק בעתיד המדינה". בכפר סבא היו מעט מאוד אזעקות, היא לא מכירה אישית אנשים שנפגעו במלחמה, והיא מודה שהרגישה אותה בעיקר בלימודים. "שם זה הכי השפיע על כולם. המורים שלי אומרים שהשנה כמעט אף אחד בשכבה שלנו לא משקיע. לאף אחד אין יותר יכולת למידה, אף אחד לא מתרכז, אף אחד לא נותן חשיבות למבחנים וגם לא לבגרויות, כולם רוצים רק לעבור את ה־60 וכל השאר בונוס".
"השנה כמעט אף אחד בשכבה שלנו לא משקיע. לאף אחד אין יותר יכולת למידה, אף אחד לא מתרכז, אף אחד לא נותן חשיבות למבחנים וגם לא לבגרויות, כולם רוצים רק לעבור את ה־60 וכל השאר בונוס"
המבט המפוכח שלה, שמאפשר לה לא להילחץ גם מהמלחמה וגם מהלימודים, קשור לאובדן של אביה, ניר, שנהרג בתאונת דרכים לפני כארבע שנים. "הוא רכב על אופנוע לעבודה בתל אביב, כבר מתכון לאסון, והתנגשו בו. אני לא יודעת איך הייתי עכשיו אם הוא היה בחיים, אבל זה דבר שמבגר אותך, בשנייה אחת את צריכה לא רק לדאוג לעצמך אלא גם לשאר בני המשפחה, שהם יהיו בסדר נפשית. וזה נותן יותר פרופורציות בחיים. נניח דברים שנורא חשובים לחברות שלי — ציון בבית ספר, או מבחן, או משחק שהן רוצות — הגישה שלי היא 'סבבה שיהיה לך חשוב, אבל אל תבכי, בואי נירגע, אבא שלך לא מת, הכל בסדר'". וממרחק של ארבע שנים התפתח גם הומור סביב הנושא, "בעיקר עם חברות שגם להן אין אבא, כי הן מתרומת זרע או שהוא נטש אותן בדרך".
ובתוך ההבנה של מה חשוב ומה לא, הפסנתר תופס מקום מרכזי. היא התחילה לנגן בכיתה א', מתאמנת כשעתיים ביום, לומדת במגמת המוזיקה של תיכון מטרווסט ברעננה שמושכת מוזיקאים מכל אזור המרכז, ומפנטזת על פסנתר כנף קונצרט של סטיינוויי. וכחלק מההתבגרות של השנים האחרונות, היא מבינה שהכישרון וההתמדה עוד לא מבטיחים קריירה בתחום. "מגיל צעיר אני אומרת שכשאהיה גדולה אהיה פסנתרנית, אבל בשנים האחרונות נופל לי האסימון של 'איך בדיוק?'. אין באמת מסלול מובטח, גם אם אתה הכי מוכשר בעולם, זה בעיקר לקוות שהמזל יהיה לטובתך. אז כן, אני רוצה ללמוד מוזיקה, אבל זה נורא קשה, הקבלה לבתי הספר באירופה למשל מותנית בידיעת השפה המקומית, ויש מוסדות שאם את רוצה להתקבל אליהם את לא יכולה לנסות להתקבל למקומות אחרים וזה סיכון גדול, שנים שיכולות להתבזבז לחינם. ובסוף רוב הפסנתרנים גם צריכים ללמד במקביל, ולפעמים אין להם חיים חוץ מהפסנתר, את לא יכולה להקים משפחה או לעשות שום דבר אחר. אז אני יודעת שהחלום שלי לא ריאלי — לחיות בנוחות, לא להצטרך להרגיש שאני שורפת את עצמי כדי להיות פסנתרנית. להגיע למצב שאני פסנתרנית שמוזמנת לקונצרט פה וקונצרט שם ואני עושה מה שבא לי, ושיהיה לי את פסנתר החלומות שלי ובית ענקי וטבעת אירוסין ממש גדולה, זה ממש חשוב", היא צוחקת.
ואיזו מוזיקה מוזיקאית אוהבת?
"לנגן או לשמוע? בנגינה אני קלאסי־נאצית, ובורחת אם מקרבים אותי לג'אז. לשמוע אני אוהבת קלאסית, אבל גם פופ מיינסטרימי, טיילור סוויפט, סברינה קרפנטר, וואן דיירקשן".
היא מבלה "חלק גדול מהיום" ברשתות החברתיות, "מהרגל או התמכרות", אבל גם אוהבת לקרוא, משתדלת לראות סרטים — "חבר שלי ממש מבין בקולנוע אז הוא דוחף אותי לראות את כל הסרטים שחשוב לראות, כל ה'פייט קלאב' והאלה" — ואוהבת לבלות עם חברות בים, בברים, במסעדות, במסיבות ובבתים. יש לה פטור מהצבא ובשנה הבאה תתחיל שירות לאומי של שנתיים במשרד הביטחון, ובינתיים היא עובדת במסעדה, ויש לה גם חסכונות מהשנתיים האחרונות. "אני עובדת מגיל 15, לימדתי פסנתר ואפיתי עוגות ללא גלוטן — אני ורוב המשפחה צליאקים. אני יודעת שאמא שלי תמיד תיתן לי, אבל זה מחרפן אותי לבקש ממנה. השנה כבר מימנתי שתי נסיעות לחו"ל לבד לגמרי. חשוב לי שיהיה לי כסף משלי".
"חזרתי לקריית שמונה לבד, בלי המשפחה. לא היתה ברירה"
אוהד אברהמי // קריית שמונה
לומד בתיכון דנציגר, מרחיב כימיה ותיאטרון • פעיל בצופים, אוהב לטייל ולשחק באולינג • אמא ליאת עובדת במשאבי אנוש בחברת המים של קריית שמונה; אבא שלומי בעלים של חברת הובלות; שתי אחיות: עדיה (21), מדריכת קליעה בסיירת חרוב, ואביב (14)
בתחילת מרץ אוהד אברהמי חזר הביתה. אחרי 17 חודשי פינוי, הוא שוב בקריית שמונה. והוא שם לבד — הוריו ואחותו הקטנה עדיין מתגוררים בדירה שכורה בנתניה. "הם יצטרפו אליי עד סוף שנת הלימודים, אחותי הקטנה משגעת אותם שיחזרו אחרי פסח, ובינתיים אני נוסע אליהם בסופי שבוע", הוא מסביר. הוא מסתדר לבד, "דואג לעצמי לאוכל, מביא קצת קופסאות מההורים אבל גם קונה ומבשל לבד, כבר יודע מה עדיף לקנות איפה, אבל זה קשה לבד".
אז למה חזרת?
"כי בית הספר חזר לכאן, לא היתה לי ברירה".
איך נראו הלימודים קודם?
"למדנו במשרדים של סינמה סיטי גלילות, שם היה בית הספר. מקום מחניק, בלי חלונות, בלי מרפסות, קטן, ולמדו בו ילדים מהגן עד י"ב, כולם יחד. שם גם עשינו את הבגרויות, זה היה סיוט. להרבה אנשים היה קשה ללמוד בזמן הפינוי. יש לי חבר שלמד 5 יחידות פיזיקה ו־5 יחידות הנדסת תוכנה ונשר מהלימודים, יש לי חברים שאם אני לא מעיר אותם בבוקר והולך למשוך אותם באוזן, ככה עם הפיג'מה, הם לא הולכים לבית ספר".
עד השיבה הביתה אברהמי עבר עם משפחתו בין שני מלונות בטבריה, אחד בהרצליה, אחד בתל אביב, בית דודתו בחצור ודירה שכורה בנתניה. החברים שלו לא התפנו איתו לאותם מקומות, מה שהוסיף לקושי, אבל הוא משבח את המורים, "רובם למדו בבית הספר שלנו, והם אוהבים אותנו. בשבוע הראשון הם ביקרו את כולנו, אחד־אחד, מהצפון עד אילת. וגם אחר כך רכז השכבה שמר עם כולנו על קשר, עזר לנו להשיג מה שצריך, ארגן לנו מפגשים, הסעות שאספו את כולנו מכל המקומות לגדנ"ע או למפגשים של כולם. זה היה מאוד משמעותי".
אבל הקשיים הקונקרטיים, עם הנדודים והלימודים ואפילו המרחק מהחברים, לא היו הגדולים ביותר. המצוקה האמיתית הגיעה ממקום אחר: "לא חווינו את 7 באוקטובר באופן ישיר, אבל חווינו נטישה. לא הסתכלו עלינו. כולם אומרים עלינו המפונים: 'הם עשו מלא כסף', ובתכלס משפחות התפרקו, כי רבים מהצעירים נשארו במרכז. במטולה, המושבה של סבתא שלי, הקהילה התפרקה, כל הצעירים עזבו. וקריית שמונה נראית כאילו 40 שנה לא היה פה אף אחד. הכבישים הרוסים, הבתים במצב גרוע. כשאתה לא בבית שלך שנה וחצי הכל אבק ועובש, וחייבים לשפץ. וגם פה הצעירים עוזבים: החבר'ה בשכבה של אחותי, אחרי צבא, התפנו וכבר לומדים או עובדים במרכז, מרוויחים שם יותר ממה שירוויחו כאן, חיים ברמת חיים אחרת, אני חושב שהרבה מהם לא יחזרו".
"הצלחתי להגיע לשר החינוך ואמרתי לו: 'אתה לא יכול לנטוש אותנו, אנחנו לא סוג ב', אל תוותר עלינו'. בסוף הוא נתן לנו הקלות לא מי יודע מה"
ב־7 באוקטובר, עדיין מהבית, בני המשפחה עקבו בחרדה אחרי גורלו של בן הדוד של אברהמי, שהיה בנובה. "לא ידעו איפה הוא, מצאו אותו רק אחר הצהריים ליד שני חברים שלו שנרצחו. הוא העמיד פני מת וניצל. הוא חטף לפנים ארבעה רימונים, שלושה של חמאס ואחד של חיילי צה"ל שחשבו שהוא מחבל, וארבעתם היו נפל. אחר כך הבית של דודה שלי, אמא שלו, במטולה, חטף שני טילי נ"ט. הבית כולו מופצץ, שרוף, ורק החדר של בן דוד שלי נשאר כמו שהוא, הווילונות, החלונות, הכל. זה כמו השגחה עליונה מטורפת".
אברהמי הוא נער כזה שכשמשהו מטריד אותו — הוא פועל. מנהיג. זו השגרה שלו מתמיד: הוא ביוניסטרים (עמותה שמכשירה בני נוער מכל הארץ ליזמות עסקית וחברתית), בדילר (תוכנית לטיפוח מנהיגות בני נוער מקהילות יהודיות בכל העולם), עד המלחמה היה מדריך בצופים. וגם אחרי שפרצה המלחמה והוא פונה אברהמי ניתב את הקושי המתמשך לעשייה, למאמצים לשינוי. למשל, הוא ייצג את התיכון שלו בפגישה במשרד החינוך, בניסיון להשיג הקלות בבגרויות למפונים. "הגענו לשם, מורה מבית הספר ואני, ופגשנו את אחד הבכירים במשרד, שבכל מילה שנייה שלו ביטל את מה שאמרנו ורק ניסה לחפף אותנו משם", הוא מספר. "הוא לא אמר שום דבר חדש, לא ניסה לעזור אפילו. אחרי רבע שעה הוא אמר: 'הסתיימה הפגישה, ילוו אתכם החוצה'. ירדנו למטה וראיתי את המורה שלי מבואסת, עוד שנייה בוכה. אמרתי לה: 'תקשיבי, זה לא יכול להיגמר ככה'. ביקשתי ממנה לתת לי את הטלפון שלה, שמתי אותו בכיס שלי, ניגשנו למאבטחים ואמרנו להם שאנחנו צריכים לחזור למעלה רגע כי שכחנו את הטלפון של המורה. היא זרמה איתי, עברנו שוב בידוק, והכניסו אותנו שוב".
כך הוא הצליח להגיע עד שר החינוך יואב קיש. "אמרתי לו: 'אתה לא יכול לנטוש אותנו, אנחנו לא סוג ב', אנחנו בית הספר היחיד הרגיל בגליל, יכולים לצאת מאיתנו דברים טובים, אל תוותר עלינו'. הוא ענה שינסה לעשות את הכי טוב בשבילנו. בסוף הוא נתן לנו הקלות לא מי יודע מה".
הוא מגדיר את דעותיו הפוליטיות מרכז־ימין, אומר שהוא רואה המון חדשות, וש"צריך ועדת חקירה ממלכתית, וצריך עסקת חטופים אבל לא בכל מחיר, עם כל כמה שזה עצוב. והיה אסור לפטר את רונן בר, והיה אסור להעיף את דובר צה"ל".
מאז שחזר הביתה אברהמי כבר מצא עבודה, בטוסט נקניק בעיר, וגם נעזר בהורים, בעיקר בהוצאות על המכונית שהוא משתמש בה, ובעתיד "מתכנן לעסוק בשיווק, דברים כאלה, לא בטוח מה בדיוק". בקריית שמונה הוא חזר לפגוש חברים — "אנחנו חבורה, תשעה בנים ושבע בנות, שאחת עזבה עכשיו את הארץ לווגאס עם ההורים" — שאיתם הוא מבלה, למשל בבאולינג ובמעיינות חמים בגולן. הוא אוהב מוזיקה ("הכל, שלמה ארצי, עומר אדם, רביד פלוטניק") וסרטים, וקורא ("עכשיו את 'מוקף באידיוטים'").
בשנה הבאה יעשה מכינה קדם־צבאית, ביד מרדכי או מפלסים. אחרי המכינה הוא מקווה להתגייס לקרבי ורוצה לחתום קבע. גם כשהוא מתבקש להסתכל חמש שנים קדימה, הוא אומר שהוא מקווה שיהיה עדיין בצבא. "החלום הכי גדול שלי זה להגיע ליחידה מובחרת", הוא אומר.
תמיד רצית קרבי?
"האמת שלא, רק מאז שהבנתי שהדור שלי הוא זה שיקבע איך נחיה פה".
"אני לא סובלת את הממשלה. אני אומרת לך דוגרי: כל אחד ואחד מהם צריך ללכת"
אור־אל ראובן // רמת גן
לומדת באולפנת נחלה דרכא באלעד, מרחיבה עיצוב, תנ"ך, בחו"ם (בית, חינוך ומשפחה) ותושב"ע • אוהבת לישון, ללכת לים עם חברות, לשחק עם אחיה הקטן • אבא ירון טכנאי בזק; אמא לירון ראש דסק גרפי ומפיקה בעיתון; ארבעה אחים: ליאל (18), עושה שירות לאומי בבית המשפט, דניאל משה (15), שיראל אסתר (10) ונתנאל דב (4)
אור־אל ראובן חיובית, חייכנית, נעימה. היא עושה רושם של מישהי לא נחרצת, בטח לא זועמת. עד שמגיעים לדבר על המצב במדינה. "אני לא סובלת את הממשלה", היא יורה. "אני אומרת לך דוגרי: כל הממשלה צריכה ללכת הביתה, כל אחד ואחד מהם צריך לפנות את מקומו".
למה?
"כל מי שהיה בתפקיד ב־7 באוקטובר צריך להתפטר כי המחדל הזה קרה במשמרת שלהם, והם גם לא מנסים להחזיר את החטופים".
ב־7 באוקטובר אביה, סרן במילואים, גויס ושירת כמעט חצי שנה רצוף, רוב הזמן בעזה. הוא עדיין יוצא מדי פעם למילואים, הסבב האחרון נמשך "רק" חמישה שבועות, כך שמבחינת ראובן המלחמה היא הווה מתמשך. היא מדברת על הקושי שבהיעדרו, שעדיין נוכח מאוד. "היה צריך לשמור על שגרה בשביל האחים הקטנים, שלא כל כך מבינים, אבל בשבילי, רגשית, זה היה כזה 'אבא שלי בעזה, אל תדברו איתי'. הוא יצא מדי פעם הביתה, וחוץ מזה דיברנו איתו בטלפון פה ושם. הוא הכין אותנו לזה שלפעמים הוא לא יוכל לדבר איתנו כי הוא יהיה בעזה".
עכשיו, כשהלחימה שוב מתרחבת, היא חוששת מאוד שאביה יגויס שוב, ומנקודת מבט כללית אומרת ש"הכיוון של חזרה ללחימה הוא גם טוב וגם לא טוב. מצד אחד זה טוב שאנחנו נלחמים מולם עכשיו, ומצד שני זה לא טוב, בגלל החטופים. כל החטופים צריכים לחזור הביתה עכשיו, הם לא יכולים להישאר שם. הם ימותו".
"בעוד חמש שנים בעזרת השם אני רואה את עצמי בזוגיות. זה החלום, בניגוד לעבר שבו חלמתי על מימוש עצמי ודברים כאלה. אבל אני כן אעבוד ואהיה עצמאית. ואני שואלת את עצמי איך אביא ילדים למציאות שלנו"
ראובן לומדת באולפנה באלעד, לשם היא נוסעת מדי בוקר באוטובוס. "סבתא שלי שגרה באלעד מכירה את כל בתי הספר ביישוב והמליצה לנו על בית הספר הזה", היא מסבירה. המלחמה שיבשה לה את שגרת הלימודים — "לא היה בית ספר, הורידו חומר, כשיש שיעורים בזום אני לא מצליחה להיכנס אליהם" — ובמקביל היא משקיעה חלק מזמנה גם בעבודה, כמה משמרות בשבוע בחנות בגדים בבני ברק. "ככה אני יכולה לקנות את רוב הדברים לעצמי, מהעבודה בחנות ומבייביסיטר". מחשבות על כסף בחייה הבוגרים, היא אומרת, לא מעסיקות אותה, "כמה כסף שיהיה לי — ככה הילדים יגדלו". מחשבות על ילדים בהחלט כן. "בעוד חמש שנים בעזרת השם אני רואה את עצמי בזוגיות, אולי גם מתחתנת. זה החלום שלי, בניגוד לעבר שבו חלמתי על מימוש עצמי ודברים כאלה. מעבר לזה אני רואה את עצמי עובדת, עצמאית כבר, אבל אני לא יודעת במה, אין לי מושג".
המלחמה שינתה משהו במחשבות על העתיד?
"כן. אני שואלת את עצמי איך אביא ילדים לעולם כשהם יחיו במציאות כזאת".
עולה מחשבה לעזוב?
"היתה מחשבה כזו, אבל החלטתי שזו המדינה שלי, אני חיה בה ולא אעזוב אותה, גם אם תחושת הביטחון כאן לא משהו. בכל מקום שתלכי אליו יש סיכוי שתפגשי מחבל".
המצב גם כיוון אותה בבחירת השירות הלאומי שתתחיל בשנה הבאה — היא תעשה אותו במשטרה, במוקד 100. "שם אפשר לעזור הכי הרבה בתקופה הזו, את מקבלת שיחות ושומעת מה קורה במדינה. זו היתה הבחירה הראשונה שלי, ועברתי את המיונים".
היא מספרת שהיא "חולה על מוזיקה — עומר אדם, עידן עמדי, ג'סטין ביבר, כל המוזיקה שהנוער אוהב", וגם אוהבת סרטים, "רומנטיקה, אקשן, אימה". היא באינסטגרם ובטיקטוק, כשבא לה ויש לה זמן לראות סרטונים, והיא אוהבת לבלות עם החברות. יש לה חמש חברות קרובות, ובדרך כלל הן מבלות בשלישיות. "אנחנו הולכות לים ביחד ושמות את הטלפון בצד, משתמשות בו רק לניווט", היא מספרת. "פעם לא היו לי כל כך חברות אבל עכשיו יש לי ברוך השם חברות מדהימות, אני חולה עליהן ואנחנו כמו אחיות".
"אני רוצה להיות אחראי לקהילה שאני נמצא בה, לשנות את מה שאכפת לי ממנו"
שני זך // מושב הודיה, ליד אשקלון
בשנת שירות, אחראי לשכבת י' בפנימיית שטיינברג בכפר סבא • אוהב לשחק כדורסל וכדורגל ולטייל בארץ • אבא ישראל עובד בניהול לוגיסטי בחברת הפצה; אמא שירלי מנהלת הקהילה של מושב נתיב העשרה; שלוש אחיות: שחר (21), קצינה בחיל מודיעין, שקד (14) ושביט (7)
"תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות שנת שירות ולהיות בצבא בתפקיד גבוה, ומשם להתקדם בדברים האחרים בחיים, משפחה, קריירה", אומר שני זך, ומחייך. "זו מילה נורא מצחיקה להגיד, 'קריירה'. אבל פשוט להתקדם עם הדברים שלי, ולהיות אחראי לסביבה שלי, לקהילה שאני נמצא בה, לשנות את מה שאכפת לי ממנו, אפילו במושב שלי. וכל זה התעצם אחרי 7 באוקטובר. אני רוצה לגור כאן, אני רוצה לגדל את הילדים שלי כאן. בסופו של דבר אין לנו ארץ אחרת, ואנחנו רק מקבלים עוד ועוד הוכחות לזה. להרים ידיים זה הכי קל, פשוט לוותר ולברוח. אבל גם לא כזה מסובך לגור פה, עם כל הבעיות. יש טוב שאפשר לעשות, הוא יכול להיות מאוד פשוט, לא צריך להיות האקטיביסט הכי גדול, וצריך קודם כל להוביל חינוך טוב יותר בארץ. משם הדברים יתגלגלו".
הקול שמשמיע שני זך צלול ובוגר מאוד. הכיוון שלו ברור לו. בצבא "אני אתגייס לשירות משמעותי, זה חשוב לי מאוד. יש לי כבר תפקיד במודיעין, אבל הוא מסווג, אני בעצמי לא יודע עליו הרבה. ואני מראש חותם קבע של שנה, ואם ירגיש לי טוב אשמח לחתום עוד". אחר כך הוא רוצה למצוא את הדרכים שלו לתרום לקהילה, ובינתיים הוא בשנת שירות, ולא במקרה גם היא ממוקדת בחינוך.
"אני מאוד מאמין בתרומה הזו של להיות האדם המשמעותי עבור מישהו. אני ש"ש בפנימיית שטיינברג, עובד בתפעול המשק החקלאי במקום ובעיקר אחראי לשכבת י', בשותפות עם עוד ש"שית. זו פנימיית בחירה, כזו שלכל הילדים בה יש בית לחזור אליו, ויש פה נוער מגוון, חלק שבחרו לבוא בגלל בעיות בבית, ספורטאים שמתאמנים בקבוצות במרכז, אנשים מכל הארץ, מאילת עד זרעית, מכל התרבויות והחברות. כאחראים לשכבה אנחנו בעצם האחים הגדולים של החניכים, עוזרים להם בהכל, שיעורי בית או כל דבר אחר. התפקיד הוא פשוט להיות נוכחים. היו כבר חניכים שהתקשרו ב־2 בלילה עם התקף חרדה, ואתה קם והולך לעזור. אתה יכול להיות מוגן מאחורי חומה של 'זו לא המשמרת שלי', אבל אתה לא רוצה. באת לשנת שירות כדי לתת, ואתה מחפש את ההזדמנות הזאת כל הזמן. אלה הרגעים הכי חשובים, כשצריכים אותך".
איך נראים החיים בשנת שירות, רחוק מהבית?
"אנחנו גרים בקומונה בפנימייה, שלושה בנים בחדר, וש עוד ארבע בנות. חיים יחד, מסתדרים. אם רוצים פרטיות צריך לחפש אותה, קשה למצוא את הרגע הזה לעצמך. אנחנו נשארים רק אחת משלוש שבתות, וכשיש חופשים של משרד החינוך גם אני בדרך כלל בחופש. כך שיחסית לשנת שירות יש הרבה חופש וכבוד ללראות בית. מאוד מבינים ומכבדים את זה".
הבית שלו התערער בשנה וחצי האחרונות. "המלחמה עברה עליי די קשה", הוא מודה. "ב־7 באוקטובר חבר שלי נדב טייב נהרג במתקפה על חוף זיקים, ואחות של חבר, התצפיתנית יעל לייבושור, נהרגה במוצב נחל עוז. באותו יום טיילתי בצפון, וכשקמתי ראיתי שיש אזעקות, לא משהו מיוחד, אבל אז התחילו להגיע הסרטונים משדרות. המשפחה שלי היתה בבית, במושב הודיה שקרוב לעוטף, והיו כל השבת בממ"ד. כל החוויה הזו של החרדה להם, ממה שיקרה... יכולתי רק לקוות מרחוק שהמחבלים לא יגיעו אליהם. תחושה של פאניקה בלתי נגמרת, במיוחד כשאתה רואה שהמחבלים לאט לאט מתקרבים. נורא מוזר לומר, אבל אם לא הנובה — כל האזור שלי לא היה קיים. מאסת המחבלים שהיתה בפסטיבל היתה כל כך גדולה, שפחות מחבלים התקדמו פנימה. תמיד יש בראש את המחשבה הזו של 'מה אם', שעוד רגע היו פורצים אליך הביתה".
רק למחרת פגש זך את בני משפחתו, שהתפנו למעלה החמישה. "אמא שלי היתה מנהלת החינוך של קיבוץ זיקים, והיא התפנתה איתו. החלטנו לבוא איתה, כמשפחה, שלא תהיה שם לבד. אז הגעתי למעלה חמישה עם בגדים מארבעה ימי טיול, ולבשתי אותם חודש, עד שהגיעו תרומות בגדים".
כמה חודשים הייתם מפונים? ואיך זה היה?
"חמישה חודשים, וזה לא עשה לי טוב. כשאתה במלון מה אתה עושה? צופה בחדשות. בשלב מסוים התחלתי להתחבר לחבר'ה של מעלה החמישה ולמדתי איך להסתדר. ניסיתי לעבור לתיכון קרוב אבל היה לי ממש קשה, אז חזרתי לתיכון שלי ונסעתי כל יום שעה הלוך שעה חזור".
מה השתנה באמון שלך במדינה אחרי 7 באוקטובר?
"נראה לי שמשהו בזה שלא הייתי שם באותו יום קצת מרחיק אותי מהסיטואציה, מבחינת לחוות את העוצמות שלה. המחשבה על חדירת מחבלים מלווה אותנו מגיל אפס, גדלנו עם חשש לחדירה בערך פעם בחודש. איכשהו גם תמיד ידעתי שזה כזה אתה ברשות עצמך, שהרבה פעמים אין גיבוי".
שהבית מופקר?
"אני לא חושב שהוא מופקר באופן מלא, אבל הוא לא בטוח באופן מלא".
"בפנימייה כבר היו חניכים שהתקשרו ב־2 בלילה עם התקף חרדה, ואתה קם והולך לעזור. אלה הרגעים הכי חשובים, כשצריכים אותך"
בתיכון למד פיזיקה ודיפלומטיה, ובסך הכל מסכם את חוויית בית הספר כ"חיובית מאוד, עם כל הקשיים שלא היתה לנו שנה נורמלית מאז כיתה ז', עם הקורונה והעיצומים והמלחמה. הייתי תלמיד טוב, לא הייתי צריך לשבת הרבה ללמוד, וגם החבורת חברים שלנו היתה חזקה מאוד בבית הספר, הכיתה שלי שלטה בקטע החברתי והלימודי, היתה בה הרבה תחרות בריאה".
במקביל ללימודים הוא הרבה לטייל, "עם קבוצה של חבר'ה מכל הארץ שנפגשים לטייל יחד פעם בחודש. עשיתי מלא מסלולים בארץ, אני מאוד אוהב את הנופים שיש לנו". הוא אוהב מוזיקה — "מראפ אמריקאי כבד עד עברית רגועה יותר", קורא הרבה, ושמח שהרשתות החברתיות כבר לא תופסות מקום מרכזי בחייו. "בדיוק דיברתי על זה עם מישהי מהקומונה, היא אמרה: 'איזה מלחיץ זה היה פעם להעלות פוסט לאינסטגרם, כי כל כך היה חשוב לך כמה לייקים יהיו וכמה יסתכלו על זה, ועכשיו אני מעלה בלי לשים לב אפילו'. בעבר זה היה משהו שבאמת היה אכפת לי ממנו. אני עדיין משתמש ברשתות כי זו אחלה דרך לשמור על קשר עם אנשים, אבל אני מנסה להגביל את עצמי, יש לי טיימר על האפליקציות האלה. יש בהן משהו שתמיד מחפש את הכאן והעכשיו, את המהר, וזה גורם לך להיות לא מרוצה מדברים ארוכים".
הוא נהג לעבוד בחופשות מבית הספר, חסך קצת כסף, והיה שמח אם היה לו יותר בלי להיעזר בהורים, "הייתי רוצה להיות יותר עצמאי". עכשיו בשנת שירות הוא מקבל 400 שקל בחודש, "לא עושים את זה בשביל הכסף, וזה בסדר, מתמודדים, מתכלבים".
יש לו חברה, שגרה בכלל ליד ראשון לציון, וארבעה־חמישה חברים קרובים מהיסודי, והוא אוהב להכיר חברים חדשים, "תמיד צוחקים עליי שאני מכיר אנשים מכל חור בארץ, מהבית, מהתיכון, מתנועת הנוער (התנועה החדשה), מהטיולים". וכשהוא נשאל איזו עצה היה נותן לאחיות הקטנות שלו הוא משיב: "לדעת להקיף את עצמך באנשים הנכונים. זו התכונה שהכי צריך, כי אם אתה יודע מי עושה לך טוב זה מוביל ומפתח אותך".
ומה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"אנליסט או סקאוטר בתחום הספורט. זה מאוד מושך אותי, גם כי אני אוהב ספורט וגם כי אני אוהב לנתח סטטיסטיקות אחרי משחקים. אני חנון שאוהב ספורט, ואנליסט זה שילוב של שניהם".
