הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 האם יש משהו שהבנקים הישראליים מפחדים ממנו? כלומר, באמת מפחדים? שינוי תחרותי אמיתי שיטלטל את כל השוק המאובן הזה ויצמק את הרווחים האדירים שהם קוטפים כאילו היו הפירות של עצי גן העדן?
ייתכן שלא. ייתכן שהבנקים הישראליים הם כמעט פרפטום מובילה, מכונה בתנועה מתמדת. ייתכן שבתחזוקה ניהולית מינימלית הם מסוגלים לרשום רווחי עתק גם באש וגם במים. גם במגפה, גם במלחמה, גם בריביות נמוכות, גם בריביות גבוהות. ראו את טבלת הרווח הנקי שלהם, ראו את גרף התשואה להון שלהם. איזו מכונה מופלאה של כסף.
במצב כזה, אפילו המיסוי המיוחד שהמדינה הטילה עליהם והתוכנית שהפיקוח על הבנקים השיק השבוע, שתחייב אותם להחזיר קצת כסף ללקוחות, לא באמת מזיזים להם. שתבינו את סדרי הגודל — שני הצעדים האלה יחד ייקחו 5.5 מיליארד שקל מהרווחים שלהם, והתגובה המרכזית של הבנקים היתה פיהוק ארוך. הם השמיעו קולות רפים של התנגדות, שלחו מכתבים באמצעות איגוד הבנקים, וזהו. כי אפילו 5.5 מיליארד שקל, סכום אדיר לכל הדעות, הם רק 10% מהרווחים שלהם בשנתיים האחרונות. כל מה שהם צריכים לעשות הוא להמתין, והופ, הכסף הזה יצמח מחדש. אז במצב כזה, מה כבר יכול להפחיד אותם?
זה צריך להיות המאמץ, גם של הממשלה: להבין איך אפשר לייצר לישראלים הרגלים פיננסיים חדשים, כאלה שאינם תלויים בבנק שלהם. השינוי האמיתי יגיע רק כשיהיו יותר ויותר אנשים שלא יפחדו מהבנקים
1 צפייה בגלריה
חחיאשוילי וגרדוס. מכוונים נכון לבטן הרכה, הפיקדונות, אבל אולי זה בכלל הקרב של אתמול
(צילומים: אוראל כהן, אביגיל עוזי)
2 בנובמבר האחרון שר האוצר ונגיד בנק ישראל הקימו צוות שימליץ איך אפשר לגרום לבנקים להתחרות על משקי הבית. עוד צוות, אחד משורה ארוכה של צוותים, שכולם ניסו להגביר את התחרות בענף, ורשמו הצלחה שולית בלבד.
השבוע הצוות הנוכחי — בראשות המפקח על הבנקים דני חחיאשוילי וראש אגף תקציבים באוצר יוגב גרדוס — הגיש את המלצות הביניים שלו. זה דו"ח של 57 עמודים שמתמקדים בהמלצה עיקרית אחת: לתת לגופים נוספים שאינם בנקים — אלה שמנהלים לנו את הפנסיה או כרטיסי האשראי, ואולי גם אחרים (הממונה על התקציבים נתן כדוגמה את רמי לוי), להציע לציבור פיקדונות. שבעצם עוד חברות יקימו בנקים קטנים, פעילות של עד 15 מיליארד שקל, ואלה יוכלו להציע לכם להפקיד אצלם כסף. פיקדונות הם מטרה נכונה, הם הבטן הרכה של הבנקים, ותחרות עליהם יכולה לגרום להם להזיע, וגם להרוויח פחות. בפיקדונות הם עושים כסף בלי להתאמץ, זה המקור הזול ביותר לרווחים בשוק (וזה גם הפספוס של ועדת שטרום, הוועדה הקודמת לענף, שלא עסקה בעניין הזה כלל).
אז הרעיון נכון, אבל אני לא חושב שהמהלך הנוכחי באמת יפחיד את הבנקים. קטונתי, אבל כבר היום יש גופים שמציעים ריביות לא רעות על פיקדונות, והם לא מצליחים לטלטל את המערכת. בנק וואן זירו הוא הדוגמה הטובה ביותר. הפרסומות שלו הן היחידות בענף שמציגות את הדבר העיקרי שאמור לעניין את הלקוח — איזו תמורה הוא יקבל לכסף שלו. הפרסומת האחרונה, למשל, מציעה ריבית של 5% על פיקדון לשנה בריבית קבועה. לשם השוואה, הריבית הממוצעת במערכת הבנקאית על פיקדון כזה היא 4.06%. גם בנק ירושלים מציע ריביות גבוהות על הפיקדונות שלו כבר שנים. נו ו...? עברתם לוואן זירו? לבנק ירושלים? רובכם לא. למה?
יש לזה כל מיני סיבות. ישנו עניין של מוניטין ואמון במותגים חדשים, אבל לדעתי זה ההסבר המינורי. ההסבר המשמעותי יותר הוא שלישראלים אין כוח. אתם יכולים לעשות סקר שוק קטן כדי להבין כמה תקבלו על הכסף בכל מקום, ואז לפנות אל הבנק ולדרוש את זה. אתם יכולים להתעקש על ריביות טובות יותר. עניין של כמה שיחות טלפון, וזהו. ובכל זאת, זה מאמץ. יותר קל פשוט לסגור באיזה פיקדון שמציעים באפליקציה של הבנק.
כך שעם כל הרצון הטוב, אפילו אם ההמלצות של הצוות יתקבלו, אפילו אם תהיה חקיקה בנושא — וזה ייקח זמן, תקופת הסתגלות, תקופת התארגנות, תקופת היערכות, כמה שנים בשקט — אני לא חושב שזה מה שיטלטל את המערכת ויגרום לבנקים לפחד באמת.
3 אז מה כן יכול להפחיד את הבנקים, לטלטל את המערכת, לגרום לכם לשלם פחות?
לפני שבוע הזדמן לי לראשונה להציץ לתוך משהו שגורם לבנקים לחשוש. קיבלתי הצצה קלה אל העתיד. היא מופיעה בעמוד 56 בנספח הסטטיסטי לדו"ח בנק ישראל לסיכום 2024. בחלק הזה של הנספח חוקרי הבנק ניסו לבדוק מה קורה באפיקי ההשקעה לטווח קצר, שאמורים להיות מסלולי השקעה סולידיים יחסית. שלא במפתיע, החוקרים מצאו שרוב מוחץ של משקי הבית מעדיפים להשאיר את הכסף בעו"ש או לסגור אותו בפיקדון בנקאי. המספרים מסחררים: באפיקים הסולידיים יש 730 מיליארד שקל (נכון לסוף השנה שעברה), מתוכם רק 13% בקרנות כספיות (שמציעות ריביות גבוהות יחסית), 1% בלבד במק"מ (איגרות החוב שמנפיק בנק ישראל בעצמו), והשאר, 86%, בפיקדונות בנקאיים, שמניבים ריביות נמוכות יותר.
על כל זה דיברנו בעבר, זה לא מה שריגש אותי. מה ששימח אותי שם היה משהו אחר לגמרי: גרף שהראה שכשמדובר בהשקעות לא סולידיות, כלומר קרנות נאמנות ובעיקר מניות, הבנקים מתחילים לאבד נתח שוק. 14% מהכסף שמשקי הבית השקיעו במניות נוהל דרך בתי ההשקעות, לא דרך הבנקים. וזה קרה כי העמלות שבתי ההשקעות גובים נמוכות משמעותית מאלה של הבנקים. עבור משקיע קטן, שעוד לא צבר הרבה נכסים, העלות בבית השקעות יכולה להיות גם רבע מהעלות של ההשקעה דרך הבנק. עבור משקיע שכבר צבר כסף זה יכול להיות אפילו הבדל של 1:10.
אז הנה תחום פעילות שבו הבנקים מאבדים נתח שוק. וזה תחום פעילות שחשוב להם מאוד, כי הם עושים ממנו הרבה מאוד כסף. ההכנסות שלהם מעמלות ניירות ערך בשנה שעברה היו כ־3 מיליארד שקל, שהם כ־19% מכלל ההכנסות שלהם מעמלות. זה תחום פעילות גדול, וצומח, והבנקים לא ימהרו לוותר עליו.
בנק ישראל לא ציין זאת במחקר שלו, אבל מהצלבה עם מקורות אחרים סביר להניח שרוב מי שהחליטו להשקיע דרך בית השקעות ולא דרך הבנק הם משקיעים צעירים יותר, דור העתיד של המערכת הפיננסית. הם מסתכלים על הבנק בבוז ומעבירים את הכסף שלהם לפלטפורמות נוחות יותר וזולות יותר. בנק דיסקונט היה הראשון שזיהה את המגמה הזו ויצא במבצע ממוקד: משקיעים בני פחות מ־26 משלמים בדיסקונט אפס דמי ניהול לתיק ניירות ערך של עד 150 אלף שקל (הטבה שיכולה להסתכם ב־1,200 שקל בשנה). אולי אחרי שהם יעברו את הגיל הזה הבנק כבר ישחיל אותם בעמלות, כי הוא יודע שהסיכוי שיעזבו אינו גדול במיוחד.
אבל אולי לא; אולי הדור הזה, שגדל בעולם עם קצב אחר, שרגיל להחליף תחומי לימוד או עיסוק או תחביבים או דירות, לא ייצמד לבנק שבו התחיל. בטח לא כמו דור ההורים שלנו, וקרוב לוודאי שגם לא כמו הדור שלנו.
4 לכן זו צריכה להיות הזירה שבה נאבקים לשינוי המערכת. השקעות או פיקדונות הם קרבות חשובים, אבל אולי הם הקרבות של אתמול. וצריך לחשוב על מחר. על איך מגדלים כאן דורות של צרכנים אחרים. כאלה שיחוללו את התחרות בעצמם, בלי סנטימנטים, ובלי לחשוב שלהזיז פיקדון זה מאמץ גדול.
שם אנחנו, והממשלה, צריכים למקד את המאמצים שלנו. להבין איך אפשר לייצר לישראלים הרגלים פיננסיים חדשים, כאלה שאינם תלויים בבנק שלהם. את מה שאנחנו רואים כבר, בקטנה, בתחום ההשקעות, צריך להרחיב למקומות נוספים.
ובקיצור — האיום האמיתי על הבנקים יגיע רק כשיהיו יותר ויותר ישראלים שלא יפחדו מהם, שלא ייקשרו אליהם, שיתהו: למה אנחנו בכלל צריכים חשבון בנק? מה זה נותן לנו? ואם כבר יש לנו חשבון, למה אנחנו צריכים לחיות כאילו אנחנו חייבים משהו לבנק, כמו להשקיע דרכו ולהפקיד אצלו? אנחנו לא. הוא זה שחייב לנו.
אם נגיע למצב שבו אנחנו יכולים להפקיד את המשכורת שלנו במקום שאינו בנק ולנהל משם את כל התשלומים שלנו, או אם נחזיק חשבון אבל נפזר את שאר ענייניו הפיננסיים במקומות הכי משתלמים לנו — זה ממילא דור שמשווה מחירים וביקורות של כל מוצר שהוא קונה וכל מסעדה שהוא יוצא אליה, ההרגל הזה אינו מאמץ מבחינתו — אז הבנקים יתחילו לפחד. לפחד באמת. וכשהם יפחדו באמת, הם גם יתחרו עלינו באמת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
