יזם עם ילדות פצועה
לפני ארבע שנים, אחרי שמכר חברה ב־200 מיליון דולר, אייל גורה צלל. במקום להיות בהיי, היזם הסדרתי הוצף בתחושות קשות שהכיר מהעבר. מאז שאביו נטש את הבית במפתיע כשגורה היה רק בן 8 ומאז שאחיו הצעיר מת מסרטן שנתיים אחר כך, מועקות כבדות ליוו את חייו כמו ענן קודר שמסרב להתפוגג. במשך שנים גורה הדחיק את הרגשות, עבד קשה וקיווה לטוב. מדי פעם הוא בכל זאת הלך לטיפול פסיכולוגי. השנים עברו, על הנייר היו לו שלל סיבות להתמלא בתחושת ערך עצמי — הוא השלים שני תארים, בנה ומכר חברות, הקים משפחה — אבל הענן לא הלך לשום מקום. ולפני ארבע שנים, בגיל 44, הוא הבין שהוא חייב טיפול מסוג אחר.
"מה שעבר עליי בילדות מכונה טראומה מורכבת", מסביר גורה. "הנפש לא יודעת שהאירועים שעברו עליי לא קשורים זה לזה, אז היא חושבת שבכל שנה אמור לקרות דבר דומה. היום אני יודע שיש לזה מונח מקצועי, אבל בילדותי לא היתה מודעות ולא שלחו ילדים לפסיכולוגים. ואז, בגיל 20 ומשהו, כשהבנתי שאני צריך לטפל בעצמי והלכתי לפסיכולוג, הבנתי שאין לו את הכלים לעזור לי".
למה?
"כי הוא מדבר איתך פעם בשבוע, ועד שאתה בא שוב אתה כבר במקום אחר. בכל פעם שהוא שואל אותך מחדש 'איפה אני תופס אותך היום?', אתה רוצה להמשיך את השיחה שניהלתם בפעם הקודמת, ואי אפשר. ואני לא אומר שזה לא עובד. זה עובד, אבל זה פשוט איטי מאוד, ובינתיים אתה חי עם הסבל. בכל פעם שהיתה נמכרת חברה אמרתי לעצמי שעכשיו אני אטפל בעצמי ואקח את הזמן, ובכל פעם התהליך הזה יצר אצלי תחושת ייאוש — אז הייתי מתחיל להקים חברה נוספת כדי שהמוח יתעסק במשהו אחר".
ומה השתנה לפני ארבע שנים?
"היה נראה שאיכנס שוב לאותו סבב, בפעם החמישית, אבל אז קראתי את הספר 'איך לשנות את דעתך' של מייקל פולן והחלטתי לנסות משהו אחר. ההחלטה הזאת הגיעה מתוך ייאוש משיטות הטיפול הרגילות".
אייל גורה: "החלום הוא לייצר מדריך לטיפול קבוצתי ב־MDMA. אם נניח יש שרפות בלוס אנג'לס או רעידת אדמה בהאיטי, ישראל תוכל לשלוח את הפלייבוק הזה וללמד צוותים מקומיים להרים פלטפורמה לטיפול באנשים בפוסט־טראומה"
ספר משנה תודעה
פולן תיעד בספרו, בגוף ראשון, את הרנסנס הפסיכדלי — תחייתו המחודשת של המחקר בחומרים משני תודעה כגון LSD, פסילוסיבין (פטריות הזיה), MDMA ואחרים, לאחר עשורים שבהם החומרים האלה היו תחת מתקפה של הרשויות. הם תוארו במונחים דמוניים, הוצאו אל מחוץ לחוק, והמחקר בהם נאסר. אבל מאז שנות התשעים, וביתר שאת בעשור האחרון, המגמה משתנה. מחקרים באוניברסיטאות מובילות בעולם (וגם בישראל) מראים שלחומרים פסיכדליים יכול להיות ערך טיפולי יוצא דופן: טיפול אחד ב־LSD או של פסילוסיבין יכול לדכא דחפים התמכרותיים למשך חודשים, לסייע לחולים במחלות חשוכות מרפא להיפטר מחרדת המוות המצמיתה, ולאפשר לאנשים יצירתיים — ממוזיקאים עד מהנדסים — להתגבר על חסמים ששיתקו אותם במשך שנים. במקביל חוקרים הוכיחו שטיפול באמצעות MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) יכול להקל את סבלם של חלק ממי שמתמודדים עם פוסט־טראומה.
המדענים גם מבינים טוב מאי פעם כיצד חומרים משני תודעה מעצבים את פעולתו של המוח. הדמיות fMRI שעשו חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון, שפורסמו ב־2016, הראו שתחת השפעת LSD רשתות נוירונים שבמצב רגיל מנותקות זו מזו חוברות יחד ויוצרות את מה שחוקרים כינו "מוח משולב, אחיד יותר". בכך ניתן הסבר מדעי לאותה "התמוססות אגו" שאנשים מתארים בזמן חוויות פסיכדליות: התחושה שהעצמי מתפרק ובמקומו אתה חש חיבור מחודש עם מי שאתה, עם אחרים ועם הטבע. "החוויה הזו לפעמים מכונה חוויה דתית או רוחנית, ונראה שיש לה השפעה חיובית על רוחו של האדם זמן רב לאחר שהשפעת החומר פגה", אמר בזמנו אחד החוקרים.
מייקל פולן, סופר ועיתונאי מעמיק ומוערך, צלל אל תוך העולם הזה לפני כעשור, ובין השאר חקר את השימוש באיוואסקה, משקה צמחי שמכיל DMT, אחד החומרים הפסיכדליים החזקים בטבע. חלק מהמשתמשים בו מתארים איך הוא מוביל אותם למסע פנימי עמוק, כזה שמאפשר גישה לפינות חבויות בנפש. בני שבטים ילידיים באמזונס משתמשים באיוואסקה זה מאות ואולי אלפי שנים, ורואים במשקה ערוץ לתקשורת עם רוחות של בני אדם, חיות וצמחים — וכלי שמחבר אנשים אל עצמם ומקל את מצוקותיהם.
מסע פנימה לקוסטה ריקה
וכל זה הגיע אל גורה, בישראל. הוא קרא על האיוואסקה, דיבר עם חבר שניסה וסיפר שסשן אחד היה לו "משמעותי יותר מ־100 טיפולים אצל פסיכולוג", והבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. הוא חשש, אבל העייפות משיטות הטיפול האחרות שהכיר גברה על הפחדים, ושלחה אותו למרכז טיפול באייווסקה בקוסטה ריקה. "לא היה לי ניסיון קודם בשום חומר משנה תודעה אחר — אפילו לא ג'וינטים", הוא מודה. "וזו היתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם כל הדברים שישבו עליי: האח שנפטר, האבא שעזב, פחד מנטישה. כל הדברים האלה היו אצלי קבורים בפנים ולא עובדו. זה קורה לילדים או לנערים שעוברים דברים טראומטיים כמו אלה שעברו עליי — הם מלמדים את עצמם לא להרגיש, כי להרגיש זה בלתי נסבל".
ומה קרה לך שם?
"אתה עובר שורה של טקסים במשך שבוע שלם ובמהלכם האגו שלך מתמוסס ואתה רואה הכל מבחוץ. זאת חוויה קשה מאוד, אבל אם אתה עובר אותה זה מאוד מעצים. מטרת הטקסים היא בעיקר להוציא ממך כוונות כדי שתחשוב מה אתה רוצה לשפר אצלך. זה שינה אותי ועזר לי, אבל החומר הזה הוא הכי אגרסיבי מכל החומרים הפסיכדליים ובדיעבד לא הייתי ממליץ להיכנס לתחום הזה איתו אלא עם חומרים פחות חזקים".
איך זה עזר לך?
"פוסט־טראומה היא בעצם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על אירוע שקרה. אותו אירוע טראומתי אובייקטיבי יכול להתקבע באופן שונה אצל אנשים שונים שהיו בו — לוחם אחד יכול לומר 'כל החברים שלי מתו בגללי', לוחם אחר יגיד 'אני רוצה להצטיין בכל מה שאני עושה כדי לקדש את שמם של החברים שלי שנפלו'. הטיפולים הפסיכדליים מאפשרים לנו לגוון את סוג הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וכך יש הקלה בכל הסימפטומים של פוסט־טראומה".
הזדמנות השקעה מהבהבת
החוויה משנת החיים שעבר גורה בקוסטה ריקה הביאה אותו לגלוש במעמקי מחילת הארנב הפסיכדלית. והפעם הוא לא בא רק כמי שרוצה להתנסות, אלא גם כמי שרוצה להפיץ. העניין שלו בתחום היה כפול: כאדם שלמד להכיר בכוחם של הטיפולים הללו — וכיזם שזיהה הזדמנות. הוא התנסה בטיפולים ב־MDMA שכבר הוכחו כאפקטיביים לטיפול בפוסט־טראומה, ובמקביל החל לבחון את הפן הכלכלי של העניין.
הרקע של גורה אינו באזורים האלה. בכלל יש לו MBA, והחברות הקודמות שלו כמעט לא נגעו בתחומים שכאלה. האחרונה, זברה מדיקל, זו שנמכרה ב־200 מיליון דולר, נגעה בעולם הבריאות — היא חיברה בין הדמיות רפואיות לבינה מלאכותית — וזהו בערך. Picapp ו־Picscout טיפלו בהיבטים שונים של תמונות ברשת, The Gifts Project איפשרה רכישת מתנות קבוצתית. אבל אחרי כל העסקים האלה גורה פנה בעיקר להשקעות, מלמד יזמות באוניברסיטת רייכמן, וכעת הוא גם אחד ממייסדי הסטארט־אפ Wisdom, שמשתמש ב־AI כדי ליישם בחיי היומיום תובנות מספרי הדרכה ועזרה עצמית.
כשהחל להכיר טוב יותר את העולם הפסיכדלי, הוא חיפש יוזמות גם בזירה הזאת. כך הגיע לחברה מנס ציונה ששמה MSICS Pharma, "שמגדלת פטריות וקיבלה את אישור משרד הבריאות לניסוי קליני שיבדוק את יעילות הטיפול באמצעותן בהפרעה טורדנית כפייתית ובדיכאון", מספר גורה. "כל זה הוביל אותי לגלות את ארגון MAPS (ההתאחדות הרב־תחומית ללימודים פסיכדליים, Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies) ואת הענף הישראלי שלו, שמובילים ד"ר קרן צרפתי וד"ר אדר אבנון".
בקיצור, ממש במקרה, ובגלל נסיבות אישיות ספציפיות מאוד, עולם הפסיכדליה הישראלי זכה באנג'ל.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
תוכנית עבודה של הייטק
"שנה אחרי שהכרתי את קרן צרפתי התחילה המלחמה", וגורה הבין שיש כעת הרבה יותר ישראלים שזקוקים לעזרה. צרפתי, דוקטור לפסיכולוגיית מזרח-מערב עם רקע רחב במחקר על חומרים משני תודעה, היתה הכתובת הנכונה, וגורה זרק פנימה את הניסיון שלו כיזם. "אמרתי לה שצריך ליישם את כל מה שאנחנו יודעים בגישה של הייטק: לעשות תוכנית ולגייס כסף כדי שהיא לא תהפוך למשהו חד־פעמי. כך נוצר הניסוי הקליני שהוא חלק מפרויקט Healing October 7".
ליבת הפרויקט (שכולל גם מחקר כלכלי) היא ניסוי פורץ דרך, כנראה הראשון מסוגו בעולם, שכבר קיבל את תמיכתם של משרד הבריאות ומפא"ת, זרוע המחקר של משרד הביטחון. הוא נועד לענות על שאלת מחקר אחת: האם את ההצלחה של טיפולים פסיכדליים פרטניים, שבהם שני מטפלים משגיחים על מטופל יחיד במשך כמה מפגשים, אפשר לשחזר גם במסגרת קבוצתית?
השאלה הזו היא לא איזה משל על הישראליות שמקדשת את "החבר'ה", היא כורח המציאות. הזינוק במספר הישראלים שסובלים מפוסט־טראומה מאז 7 באוקטובר מקשה להעניק לכולם טיפול מיטבי; כל מערכי בריאות הנפש מתמודדים זה שנים עם מחסור במטפלים, ואפילו בקרב מטפלים באמצעות חומרים פסיכדליים יש מחסור. וגם אם מערכת הבריאות הישראלית תאמץ את שיטת הטיפול הזאת, היא תוכל להקל רק על מעטים. אבל אם יתברר שמפגשים קבוצתיים — כאלה שבהם שני מטפלים ילוו שבעה, שמונה או עשרה אנשים במפגש, ולא רק אדם אחד — מועילים, יהיה אפשר לעזור לרבים יותר.
"ישראל עברה ועוברת טראומה קולקטיבית ואנחנו רוצים לבדוק אם הקולקטיביות של קבוצה תורמת לתהליך ההחלמה", אומרת צרפתי. "זה הרציונל הראשון של הניסוי. הרציונל השני הוא כלכלי — מספר הסובלים מפגיעה פוסט־טראומטית עולה, וטיפול בקבוצה הוא כלכלי יותר ולכן פוטנציאלית גם נגיש יותר. לכן אנחנו רוצים לבדוק את היעילות והבטיחות של שימוש ב־MDMA בטיפול קבוצתי, ונעשה זאת בזהירות וביסודיות. התחום עדיין חלוצי, ויש לנו אחריות גדולה במעבר ממסורות מדהימות שעבדו בקונטקסט תרבותי מסוים, שמאניות למשל, למחקר, לפסיכולוגיה, פסיכיאטריה ובתי חולים. זה מעבר גדול ואנחנו רוצים ללמוד איך לתרגם אותו בצורה מיטבית".
"MAPS ישראל טובים בניסויים קליניים אבל אחרי שמקבלים אישור צריך להתחיל לגייס מימון", אומר גורה. "מה שאני הבאתי לתהליך זה את הגישה של ההייטק: עושים מצגת, ומגייסים כסף". כך גויסו עד כה 2.5 מיליון דולר, מתורמים בארצות הברית ומבכירים בהייטק הישראלי, כאלה שמכירים את גורה היטב; הוא מזכיר, בין השאר, את אנשי ההון סיכון אדם פישר, גיגי לוי וארז שחר. הכסף מיועד למחקר הקליני וגם הכלכלי, כדי להבין איך ליישם את הטיפול הזה באופן נרחב. כחלק מהמחקר הכלכלי, אומר גורה, "אמדנו לראשונה את העלות של הפוסט־טראומה לחברה הישראלית כולה — כל פוסט־טראומטי שאינו מטופל 'עולה' 1.8 מיליון שקל לחמש שנים, וסך העלות לחברה כולה, בתחשיב צנוע, הוא 200 מיליארד שקל בחמש שנים".
ד"ר רויטל עמיעז: "במחקרים בטיפול פרטני ב־MDMA, בעקבות הטיפול 70% מהמשתתפים לא היו מאובחנים יותר עם PTSD, והיה אפשר לטפל גם בתסמינים שקודם לכן חשבו שאי אפשר לטפל בהם"
טיפול פרטני שכבר עובד
אחרי גיוס הכסף, הכל התגלגל מהר מאוד. 150 מטפלים ישראלים, עם תואר שני קליני והתמחות בטראומה, כבר עברו הכשרה לטיפול באמצעות MDMA בתוכנית של MAPS העולמית. "היה מדהים לראות שחלק גדול מההכשרה זה לעשות למטפלים Unlearning של מה שהם למדו בתארים שלהם — כי בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה אתה לא אמור לחבק מטופל שבוכה, גם אם הוא רוצה חיבוק, אתה אמור להמשיך לדבר איתו", מספר גורה. "אבל צריך ללמד אותם שאם למשל אדם נמצא עכשיו בסשן של חמש שעות והוא חוזר לגיל שבו אבא שלו עזב אותו זה בסדר לשאול אותו אם אפשר לחבק אותו. ומטפלים רגילים לכך שהמטופל מדבר ומדי פעם הם שואלים שאלה, אבל בסשן כזה לפעמים המטופל לא מדבר במשך שלוש שעות. אתה חווה חוויות פנימיות ולא מוציא מילה, והם צריכים לשבת לידך, לתמוך בך ולהיות שם בשבילך ולא להתחיל לחפור לך. צריך לאמן אותם, לעשות להם סימולציות שנוגדות את כל מה שהם לומדים".
המטפלים האלה מחכים לאישורים סופיים להתחיל לעבוד, ובינתיים מי שמכינה את התשתית היא ד"ר רויטל עמיעז, מנהלת מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים שיבא, שמובילה את המחקר לטיפול קבוצתי ב־MDMA. היא מספקת קצת רקע על המחקרים הקודמים, על טיפולים פרטניים: "כבר כמה שנים נעשים מחקרים שבודקים את היעילות של MDMA לטיפול בהפרעה פוסט־טראומטית. בשני מחקרים, שבכל אחד מהם השתתפו קרוב למאה אנשים, התברר ש־70% מהמשתתפים איבדו את האבחנה שלהם כסובלים מההפרעה: לפני הטיפול הם עמדו בקריטריונים אבחנתיים ל־PTSD ושלושה חודשים מתום הטיפול לא היתה להם יותר את האבחנה. נוסף על כך היה אצלם גם שיפור בתסמינים שנחשבו כאלה שאי אפשר לטפל בהם, כגון סיוטים ופלאשבקים שאופייניים להפרעה פוסט־טראומטית. התסמינים האלה נהפכו לניתנים לטיפול".
אנשים הפסיקו להיות פוסט־טראומטיים?
"מדענים עובדים עם שאלונים שבודקים את עוצמת ה־PTSD, והתוצאות בניסויים הפרטניים הראו שאצל חלק מהאנשים הציון ירד מתחת לקו מסוים שאומר שבעצם כבר אין להם PTSD. זה מדהים, כי זה הרבה יותר מטיפולים פסיכולוגיים אחרים שבהם השיפור קטן בהרבה. אם מטפלים ב־EMDR (התקה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, שיטת טיפול מוכרת בזיכרונות טראומטיים), למשל, רואים שעד 40% מאבדים את האבחנה שלהם, אבל פה יש טיפול מאוד אפקטיבי שקרה בזמן קצר מאוד — שלושה חודשים, 15 סשנים, שמתוכם שלושה הם סשנים של שמונה שעות שבהן מקבלים את ה־MDMA".
לא רק החומר עצמו עובד, יש גם משמעות גדולה ל־setting: עמיעז מסבירה ששני מטפלים שמלווים מטופל באופן צמוד במשך שעות מועילים לו מאוד גם ללא MDMA; כך, בקרב המטופלים שקיבלו פלצבו 30% איבדו את האבחנה (לעומת 70% עם החומר). ועכשיו השאלה היא איך מרחיבים את זה הלאה. "מה שייחודי במחקר שאנחנו עושים עכשיו הוא שאנחנו אומרים שבאמת טוב ויפה שטיפול פרטני עוזר, אבל אם אנחנו רוצים להנגיש את הטיפול הזה להרבה יותר מטופלים ולהנגיש להם אותו בו־זמנית, כדאי שנעשה את התהליך בקבוצה".
המודל שלכם מזכיר את המודל הלא מדעי שמתקיים אלפי שנים בטקסי פסילוסיבין ואיוואסקה.
"נכון. אני לא בקיאה במה שהם עושים שם, אבל אני יודעת מה אנחנו נעשה: ניקח קבוצה של שבעה עקורים מהעוטף, חיילים או ניצולי הנובה, ונשים אותם בחדר עם שני מטפלים ועוד שני משגיחים שישמרו על המטופלים ויעזרו להם במקרה שיהיה להם טריפ רע. אנחנו מדברים בסופו של דבר על 169 נסיינים".
למה MDMA נבחר לטיפול ולא חומר אחר?
"בגלל הידע המחקרי שמראה שהוא עוזר וגם בגלל שהוא מאפשר למטופל להיות בתקשורת עם עצמו ועם אחרים. אנחנו פשוט עושים מחקר שהוא המשך טבעי למחקרים הפרטניים הקיימים".
פסיכיאטרית שבודקת גבולות
עמיעז חוותה בעצמה את הרנסנס הפסיכדלי. "כשהייתי בבית הספר לרפואה היה אסור להגיד MDMA, אמרו שזה שורט את המוח", היא צוחקת. היא הגיעה אליו בכלל דרך קטמין, חומר הרדמה עם אפקטים פסיכדליים שמשמש גם כתרופה פסיכיאטרית. "הייתי אחראית לטיפול בנזעי חשמל, והיו דיווחים שקטמין טוב לשיטת הטיפול הזאת. אז ניסינו, אבל התברר שהוא לא עובד טוב כשאנשים ישנים. הדבר הטוב שקטמין אמור לתת לא קרה כי הוא מייצר משהו חווייתי של תובנות ותהליך שגורם למטופל להרגיש יותר טוב, וכשנתתי לאנשים קטמין במצב של ערות אכן ראיתי שאנשים מגיעים לתובנות שהם לא הגיעו אליהן במשך שנים של טיפול אינטנסיבי. פתאום אנשים אמרו דברים כמו 'הייתי אבא רע. עכשיו אני מבין את כל מה שעשיתי'. בעצם הם ראו את עצמם מהצד. ומשם, מהקטמין, התחלתי להתעניין ב־MDMA. פניתי לקרן צרפתי ועידו סמיון מ־MAPS, והם המליצו להצטרף למחקר ה־MDMA שרץ אז בשיבא. גם שם ראיתי אנשים שעשו תהליכים של עשר שנים בתוך כמה חודשים, וזה היה מדהים בעיניי".
אחרי שהוכשרה כמטפלת, עמיעז גם השתתפה במחקר שבו מטפלים קיבלו בעצמם MDMA. "כשחזרתי הקולגות חיכו לי כדי לראות אם נהייתי פסיכוטית, וחמותי שאלה אם השתגעתי ולמה אני צריכה לעשות לעצמי נזק למוח. אבל מה שעברתי היה מאוד משמעותי עבורי. הרגשתי איך נוצר קשר מיידי עם המטפלים שליוו אותי — כלומר שאני מכירה אותם והם אותי. אלה תהליכים מאוד מהירים. זו חוויה שונה מלקחת MDMA במסיבה ולראות אורות וצלילים, כי הפוקוס הוא כלפי פנים. כך בעצם הבנתי עד כמה הטיפול הזה אפקטיבי וכמה הוא יכול לעזור לאנשים, וכיוון שהוא מאוד עזר לי להבין איך ומה המטופלים מרגישים בזמן הטיפול, יכולתי לעזור להם טוב יותר בעצמי. בעיניי, זה כמו שאנשים שעוברים הכשרה של פסיכותרפיה לא יכולים להבין מה עובר על מטופל בטיפול בלי לעבור את זה בעצמם. לא חייבים להתנסות בזה על עצמנו, אבל לי זה מאוד עזר להבין את הצד של המטופל".
ואפילו ממסד תומך
משרד הבריאות ומשרד הביטחון לא ידועים בנטייה פרוגרסיבית או בפתיחות יוצאת דופן לשימוש בחומר שעדיין מוגדר "סם מסוכן", ובכל זאת הפעם הם התגייסו. עמיעז מדווחת על תהליך עבודה מקצועי וענייני. "הבאנו מאמרים קודמים, הראינו שאנחנו מסוגלים לעשות את המחקר גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת היכולת שלנו לנהל אותו — לייבא את התרופה, למנות ועדת בטיחות כדי לעמוד בכל הסטנדרטים הבטיחותיים — וזה שכנע את משרד הבריאות. זה היה תהליך ארוך יחסית, אבל הוא התנהל בצורה תקינה. עכשיו אנחנו צריכים לקבל אישורים של ועדות הלסינקי (שמאשרות ניסויים בבני אדם) בשני המרכזים שבהם יתנהל המחקר, בסורוקה בבאר שבע ובמרכז לבריאות הנפש לב השרון, ובחודשים הקרובים נתחיל".
במקביל, מחקר נפרד, קטן מאוד, כבר החל בבית החולים העמק בעפולה, שם ניתן טיפול ב־MDMA לקבוצות קטנות של לוחמים מיחידה מיוחדת שסובלים מפוסט־טראומה. התוצאות הראשוניות מאותו ניסוי, מספרת עמיעז, מעוררות בה אופטימיות בדרך ליעד הסופי: "מה שאנחנו היינו רוצים לראות הוא ששיטת הטיפול הזאת תיהפך לשירות לכל דבר שניתן כאן בישראל בידי משרד הבריאות".
מסביב, היא אומרת, "יש את המאמינים ויש את הלא מאמינים". אחד הלא מאמינים הגדולים כנראה הוא מינהל המזון והתרופות האמריקאי; "עצוב לי שה־FDA עדיין לא אישר את הטיפול הזה, אבל אני חושבת שזה בדרך. גם בקטמין לא האמינו בזמנו, ואני רואה כל יום בקליניקה שקטמין פשוט מוציא אנשים מדיכאון, מרחיק אותם מאובדנות ומאפשר להם לתפקד. זה כמובן לא אומר שצריך לקחת חומרים כאלה כל יום או בסביבה לא טיפולית, כי זה יכול להיות מסוכן".
כשגורה נשאל על העתיד, על היעד שאליו הוא שואף להגיע אם הניסוי יצליח — התוצאות יסוכמו כנראה רק ב־2027 — הוא נשמע נרגש. "המטרה הכי סופית, שזה החלום, היא לייצר מדריך לטיפול כזה. אם נניח יש שרפות בלוס אנג'לס או רעידת אדמה בהאיטי, הייתי רוצה שישראל תוכל לשלוח את הפלייבוק הזה וללמד צוותים מקומיים להרים פלטפורמה לטיפול באנשים בפוסט־טראומה. אחרי האסונות שאנחנו חווינו פה, זו תהיה המתנה של ישראל לעולם".
