"למה כל המלחמה, הרי בניכם מתים? האם שונא הפך חכם והאוהב תמים?". את הביקורת הנחרצת הזו נגד המלחמה משמיע במפתיע דווקא אחד הקורבנות שלה — ענר שפירא, לוחם סיירת הנח"ל שנהרג ב־7 באוקטובר בעודו מגן על המסתתרים במיגונית ברעים. לפני כחודש ראה אור אלבום הראפ "מחפש אהבה", שאותו הקליט לפני מותו. ואחד הדברים שבולטים בו — ודאי ביחס לענף המוזיקה הישראלי של ימינו — הוא קול המחאה הבלתי מתפשר שבו. "זהו מרד בדרך העדר", הוא שר ב"מאמין סתם". "בלי נדר, נפיל את הכתר מראש המלך. הדרך עוד לפנינו".
שפירא מותח ביקורת על הפוליטיקאים שחוטאים לתפקידם ("למה מחכים? לכמה ח"כים? ילדים משחקים בכיסאות מוזיקליים במקום להחכים", מתוך "עגלה בירידה") ומשמיע את קולם של קורבנות הפערים החברתיים ("הרעבים בשערי העיר דופקים, צובאים על הפתח", מתוך "מאמין סתם").
אבל נראה כי המסרים הרדיקליים ביותר שלו נוגעים למיליטריזם שמחלחל לחיי היומיום ומרעיל את החברה מבפנים: ב"עגלה בירידה" הוא שר על כך שהחינוך לכוחנות בא על חשבון אכפתיות ("בחיים על החרב, אחד מהחבר'ה מכר את הרגש לקנות איתנות") וב"מאמין סתם" הוא מדבר על המחיר של זה ("השנאה שבאוויר רק מחלישה"). בהמשך האלבום הוא יוצא נגד גבריות רעילה ("נולדתי אל המין הרע", מתוך "דראגון בול") שמיתרגמת לטרור מגדרי (שמוזכר בשירים "שיעור על הטרדות" ו"מה יש"); מקונן על האופן שבו השירות הצבאי מייצר דורות של גברים צייתנים ומצולקים נפשית ("משקיף על החולות, אולי הנוף יגרד לי מהנפש מחלות. אם הזמן לא ריפא בי שום פצע, מה ירפא?", מתוך "נשאר מאחור"); מערער על הצורך במלחמה וצדקתה; ואפילו מצדיק השתמטות משירות ("אולי עריק זה פשוט נאמנות לעצמך", מתוך "נשאר מאחור").
המסרים הכי רדיקליים של שפירא נוגעים למיליטריזם שמרעיל את החברה מבפנים. הוא מוחה על החינוך לכוחנות שבא על חשבון אכפתיות, מערער על הצורך במלחמה וצדקתה ואפילו מצדיק השתמטות
אלה מסרים שקשה לקהל הישראלי לשמוע בכל תקופה, ודאי בזמן המלחמה, שבו הרדיו לא נותן מקום לרעיונות מורכבים על מעגל האלימות והכאב שאנחנו נמצאים בו. הישראלים, כך נדמה, מעדיפים שירים כמו "חרבו דרבו", שחוגגים את העוצמה הצבאית של צה"ל וקוראים לנקמה עיוורת ורחבת היקף. או שירים כמו "גיבורי־על" של התקווה 6 ו"סופרמן" של עידן עמדי, שמקנים מעמד על־אנושי ליוצאים לקרב, וחוסכים מהם קונפליקטים מוסריים.
עמדי, שנפצע קשה בשירותו במלחמה וזוכה מאז למעמד של גיבור כמעט מיתי בתרבות הישראלית, מספק לעם ישראל את מה שהוא הכי רוצה לשמוע: אישור לכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, שמלחמתו תמיד צודקת ושהקורבנות שלה הכרחיים ("רק מי שצעד באפלה ובחושך יודע מהו אור"). לעומת הוודאות של עמדי בדרכו האישית ובדרכה של המדינה, שפירא מלא ספקות וחששות שאוכלים אותו מבפנים. והידיעה שהוא שילם בחייו על מחדלים של הנהגה זחוחה הופכת את המסרים שלו לנבואת זעם שוברת לב.
אנחנו חייבים יותר קולות כמו זה של שפירא. כיום מעט קולות ההתנגדות למלחמה שמושמעים בכלי התקשורת מבוססים יותר על צרכים פרגמטיים ושיקולים של יחסי ציבור מאשר על תפיסה מוסרית או חזון כלשהו ליום אחרי המלחמה. וגם המתנגדים לממשלת נתניהו הקיצונית מתייחסים למלחמה כהכרחית, ואפילו מפנטזים על טרנספר וטיהור אתני של האזור בחסות ממשלת טראמפ. האמביוולנטיות של שפירא לגבי ההתעקשות להמשיך לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו — היתה יכולה להיות עילה למתקפה ציבורית נגדו, אלמלא היה חלל מלחמה. כי בישראל של ימינו, שבה אפילו השימוש במילה "פלסטין" נחשב טאבו, יש דברים שרק למתים מותר לומר.
מי שיקשיב היטב לאלבום המצוין של שפירא יגלה שלמרות הביקורת שבו, במרכז המוזיקה שלו תמיד יש מסרים מאחדים ולא מקטבים. הפעילות של הוריו, שמחברת בין המורשת המוזיקלית שלו לסיפור גבורתו, מבליטה שורות כגון "תמיד במלחמה, אבל לא בלב שאין לה" כצוואתו המרכזית — כי הוא הכיר בחשיבות ההגנה על המדינה, אבל סירב לשכוח את האנושיות שלו בתוך התפקיד החשוב הזה עד רגעיו האחרונים. "הסיפור [של ענר] הוא לא של מלחמה, הוא של אהבת אדם", סיפר אביו משה לחדשות 12. "הקרב היה דרך לממש את אהבת האדם שהיתה בו".
סדר העדיפויות הזה מתממש בשיר "מאמין סתם", שבו ענר שר "אני אדם שמאמין בשינוי; עזוב שינוי, מספיק להיות אדם שמאמין סתם… עזוב מאמין, מספיק שתהיה אדם". השיר הזה הוא שיעור חשוב ורלוונטי גם למציאות הנוכחית — הוא מזכיר לישראלים שהכוח האמיתי שלנו טמון באנושיות שבנו, ולא בנשק שיש לנו בידיים.
