מתי חקלאי קם?
"בין 4:00 ל־5:00, תלוי איפה אני צריך להיות בבוקר, אם אני יוצא לייעץ במקום רחוק או לא. בשביל זה אני הולך לישון ב־23:00-22:30. אם אני עובד ממש בסביבה אני יכול לישון אפילו עד 5:30, וזה נחשב וואו. אין לי יקיצה טבעית, יש לי רק שעון מעורר ומצפון".
עד כמה השינה שלך תלויה בטבע, בעונות?
"מאוד. ממרץ עד אוקטובר הפעילות אינטנסיבית וישנים מעט. יש ימים שאני עובד עד 22:00. אבל מנובמבר, כשהמטעים מתחילים להיות רדומים, אני יכול להרשות לעצמי לישון יותר, נגיד מ־23:00 עד 6:30. בימים גשומים אני יכול להישאר במיטה אפילו עד 8:00, אבל השנה לא היו הרבה כאלה. בקיצור, בחורף אני רגוע יותר, ואם הצליח לי במטעים בקיץ אז החורף מתוק במיוחד, הגוף מרגיש יותר קל והשינה יותר שלווה. כשהילדים היו קטנים, בחורף הייתי דואג להיות איתם בכל החוגים כדי לפצות על חודשי הקיץ".
כמה חפיפה יש בין השינה שלך לזו של אשתך?
"היא מנהלת חשבונות, ושעות העבודה שלה רגילות. אז אני הולך לישון כשהיא עדיין רואה טלוויזיה וקם כשהיא ישנה. השינה שלי כל כך מסונכרנת עם העבודה, שכל הילדים שלי נולדו תשעה חודשים מהחורף. באביב אין לי זמן לעשות ילדים".
יש לך ריטואלים לפני השינה?
"עד שאני מגיע הביתה אני די גמור. לפעמים אני מצליח לראות פרק של סדרה עם אשתי, או לשחק עשר דקות במחשב, משחק טריוויה שנקרא 'Trivo', וכשאני נכנסת למיטה אני פשוט נרדם".
חמש־שש שעות שינה מספיקות לך?
"כל עוד אני בתנועה, זז מפרויקט לפרויקט, האדרנלין גבוה. ולפעמים כשיש לי הפסקה בדרכים אני עוצם עיניים באוטו לאיזה 20 דקות, האוטו שלי לא כזה נוח למנוחה. רק תחושת כישלון גורמת לי באמת להרגיש עייפות — אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי".
מה זה כישלון אצלך?
"למשל, יש לקיבוץ הלוואות של כ־10 מיליון שקל על מטע שהקמתי, ולא נעמוד בלוח ההחזרים שלהן בשנה הקרובה כי היו שתי עונות קשות עם קור גדול. אני יושב בישיבות בנושא ולא יכול להפסיק לפהק, להבדיל מישיבות אופטימיות שבהן אני מסמר הערב. ב־2013 מלכיה יצא מחובות במידה רבה בזכות המטעים. שוק הפרי בארץ ובעולם היה במשבר, ודווקא לנו הכל הצליח כי עשינו כמה פעולות חכמות עם הגידולים. אז הייתי בשיא האנרגיות, עבדתי כמעט ללא שינה על הבטרייה של ההצלחה, שלוש־ארבע שעות הספיקו לי".
ואיך אתה ישן?
"אני ישן מעולה, אף פעם לא היו לי הפרעות שינה. אבל מאז המלחמה התחילו לי קצת דלקות ברגליים, הייתי במילואים שבעה חודשים, התנוונתי בישיבה ממושכת, וכשחזרתי לעבודה פיזית נוצרו דלקות. מדי פעם הן מפריעות לי לישון. גם בלילות שבהם היו שרפות באזור, מהפצצות של חזבאללה, לא ישנתי כמו שצריך, כי אם יש שרפה אתה חייב לקום ולהגיב מיד, הייתי קם כמה פעמים בלילה. עוד משהו הפריע לשינה שלי במלחמה היה המבטים המוטרדים של כתבי החדשות — כשקרה משהו ועוד לא מפרסמים מה. הייתי מחכה לדיווח, או הולך לישון מוטרד, חולם חלומות רעים ומתעורר בהרגשה איומה, חושש לשמוע מה קרה".
איך נראו החלומות הרעים במלחמה?
"שפולשים ומשתלטים על הקיבוץ, ואני צריך לירות והנשק נתקע. תמיד יש תקלת תפעול, ואני מרגיש אשם שאני לא מתמודד איתה מספיק טוב".
אילו עוד חלומות אתה זוכר?
"בחלומות שלי אני תמיד באיזו אינטראקציה עם ההורים. גדלתי במושב מולדת, אבא ניהל שם פרדס. כשהייתי בן 7 הוא היה צריך לנסוע לתל אביב והשאיר שני עובדים לטפל בשרפה מבוקרת של חלקת עצי לימון חולים. אבל העובדים החליטו ללכת לאכול, היתה רוח, והשרפה התפשטה למתבנים של המושב. אבא לקח את זה קשה מאוד ונאלץ לעזוב תפקיד שהוא היה גאה בו. האירוע הזה נצרב גם בי. הוא עבר לעבוד כנהג משאית ונפטר צעיר, כשהשתחררתי מהצבא. אחרי זה אמא התחילה להידרדר מאלצהיימר. אז בחלומות לפעמים אני שואל את אמא אם היא זוכרת את שמי, והיא תמיד אומרת, 'בטח, אתה שי', אבל היא בפרנויה, בגלל האלצהיימר. אני מנסה להרגיע אותה — ואני מתעורר וזה מתאדה. זה גם אותה תחושת כישלון. משהו בחלום תמיד לא מספיק טוב, בגללי. אני מכיר את התחושה הזאת מאז שהייתי בצבא, ואני כבר יודע לנהל את זה".
איפה היית במלחמה?
"המשפחה פונתה ואני גויסתי, הייתי בחמ"ל בקריית שמונה שבעה חודשים רצוף, ישנתי בחדר צמוד עם עוד שישה גברים, שבוע של משמרות יום ושבוע של משמרות לילה. שם ישנתי הרבה, הייתי נטרק בלי להתקלח וישן עשר שעות. פעם בשבוע הייתי נוסע לבית בקיבוץ, מתקלח וחוזר לצבא. במאי, כשהשתחררתי, חזרתי לקיבוץ לטפל במטעים. לא ישנתי הרבה עם המשפחה כל השנה הזאת, הם חזרו הביתה רק בחודש שעבר".
מה יש לך ליד המיטה?
"מתחת למיטה יש נשק, מתחילת המלחמה. זה סוג של אחריות אזרחית חדשה, במיוחד פה בגבול — לתת לתושבים את הביטחון, שלא יהיו קנה או שניים אלא 20 או 30. ויש גם מגפי צבא, כי הייתי כונן של החטיבה בשבועיים האחרונים. על אחת מהן יש גומייה של הבת שלי, כדי להיזכר בה כשאני במילואים".
