ממאה אלף המוצגים במוזיאון המצרי בקהיר, קל במיוחד לפספס את מוצג JE48035. זהו תבליט לא גמור, קטן מדף A4, שתקוע בירכתי אגף הממלכה החדשה. חקוקה בו נסיכה אלמונית, ישובה בנוחות על כרית, מושבם של נמוכי הדרג בחצר, ומנשנשת מעדנים משולחן קטן. יד ימין מגישה אל שפתיה ברווזון צלוי בעוד יד שמאל נשלחת אל פרי בשל, כנראה שיזָף.
קשה לדעת. השולחן רק שרוט בעדינות, מין סקיצה. אבל גם בציורים מקברי הפרעונים קשה לדעת מה באמת הונח על המגשים. האוכל מוצג שם כחומר הגלם הטרי, טרם בישול. הפרעונים מקבלים דגי אמנון שלמים, זרי בצל ירוק, אלומות סלרי, אשכולות ענבים שחורים, ערמות פַקוסים (המלפפון) ופִיקוסים (התאנה שמכתימה מדרכות). גם הבשר מצויר בנתחיו: ראש בקר, רגל אייל, שדרת צלעות מקוצבת.
על השולחן אפשר לזהות לחם, פירות כלשהם ואולי בשר. הברווזון דווקא מסותת. ובחריגה נדירה מהסגנון המסורתי, הוא חקוק מרוט ומקופד ראש. המנה העשויה. הנסיכה אכלה רוטיסרי.
לארוחה הזאת יש איזו נגיעה אלינו. היא הוגשה באמצע המאה ה־14 לפני הספירה, בתקופה שבה, לפי סיפור המקור שלנו, פרינו ורבינו במצרים וכבר זעקנו השמימה. כמובן האוכל הזה הוא של ה־1%. אנחנו לא אכלנו שם דברים כאלה. חוץ מאחד. העברי שחי אז וגדל בארמון.
הנסיכה המסתורית היא לא עוד בת של עוד פרעה. תבליט JE48035 התגלה בחורבות אל־עמָארְנה, היא אחֶתְאתון, בירת שלטונו קצר הימים של הפרעה הסורר אחֶנְאתון. אחנאתון הוא אחד מכמה שחשודים בקשר לסיפורי ספר שמות. ארמונו ניצב במרחק רבע שעה הליכה מגדת היאור, והוא ניצב שם במשך כעשור, 80 שנה בדיוק לפני ימי רעמסס הגדול, שלו מיוחס סיפור יציאת מצרים. משה רבנו אולי היה ואולי לא היה. אבל אם היה, אולי זה היה שם. והוא בטח היה רעב.
הירוגליפים מראשית מצרים הפרעונית מלמדים שכבר אז המטבח של האימפריה היה עשיר ומגוון אפילו במונחי זמננו. המזווה השלם יסתום את הדף הזה, אבל כדי לסבר את האוזן, לסיר הבשר, הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר (כרישה), הבצלים והשומים אפשר להוסיף במחלקת הפירות גם מלון, רימון, שזיף, שיזף, תמר, חרוב, דוֹם מצרי, שקד, בלוט, גופנן (שהוא פרי אתיופי קטן שטעמו כמלון עם נגיעות דובדבן), תפוח, אפרסמון - וזאת רק ההתחלה. נאכלו כ־20 סוגי דגים טריים ומשומרים, ומגוון דומה של עופות, בעיקר אווזים. בשר אדום קצבו מכל אנטילופות האזור. עגל נשמר לימי פולחן. כבש אכלו פחות בארמונות. משום מה, המצרים סלדו מצאן ומרועי צאן.
ולחם. המצרים היו הבולונז'רים של העולם העתיק. כשבכנען עשו פיתות על סאג', שם אפו לפחות תריסר סוגי לחמי מחמצת משעורה וחיטת אֶמֶר, בצורות שונות, משבלול עד פירמידה. מהתבלינים הרבים, ארבעה נפוצים היו כמון, זרעי כוסברה, שומשום ואגוזים, שהם הלב של תערובת התיבול דואה. חיבור בין אדמה לקלילות, שנמצא בלב הטעם המזרח־תיכוני. גם הזעתר כזה, בדרכו.
אבל הארכיאולוגים לא מצאו את התבלינים יחד. או מנות בכלל. המנות מהציורים כנראה הוכנו והונחו בקברים, אבל כמעט כל הקברים נשדדו כבר בעת העתיקה. החסר מתמלא לאיטו, בניתוחים מתקדמים של שיירים מיקרוסקופיים.
אבל גם יש משהו לבינתיים. יש ארוחת קבר שלמה אחת ששרדה במלואה. היא נפרסה לפני כ־4,800 שנה לרגלי מומיה של ישישה מצרית, ב־27 צלחות מקרמיקה ומאבן בהט שקופה למחצה, ונותרה חתומה מאז ועד גילוי הקבר ב־1936. והיא מגלה המון. היה שם אפרוח שלם צלוי, בגודל ביס, ראשו מונח תחת הכנף. היה ראגו יונים, פילה שפמנון אפוי, שתי כליות בקר קטנות על צלחת ענקית, תאנים מבושלות, שלוש גבינות לבנות מוצקות, עוגת דבש. הסקירות שקראתי לא הזכירו את התיבול. לפי הפאזל הגדול, נראה שהמצרים אהבו להוסיף לכל מאכל רק תבלין אחד: רק כמון, רק נענע, רק אניס.
ואותו פאזל גדול של ראיות קטנות חושף קצת מעוד תפריט, זה של "ה־1% האחרים", העבדים. באתרי בניית הפירמידות מצאו שרידי מטבחים וחדרי אוכל, גדושים במזונות של שאר מצרים. ההבדל בעיקר בבשר: פחות בקר וציד, יותר עזים וחזירים. מלא חזירים. קל לגידול, לא מקודש — הבשר למעמד הפועלים. פלא שאסרנו אותו בתורה? ספר ויקרא מוקדש לשנאת מצרים וביעור מנהגיה, מגילוח שער הראש והפנים עד גילוי עריות - וכמובן תרבות השולחן. מי יודע, אולי גדי בחלב אמו היה מתכון.
וזה גם גרעין האמת שאפשר לחלץ מהשעשוע הזה: אמת קטנה על הדברים שמניעים התפתחות של תרבות קולינרית חדשה: אם אתה לא אוהב רועי צאן, הם לא יאהבו אותך.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
