התפרצות זעם על ההורים היא טקס מעבר בגיל ההתבגרות. ההתפוצצויות הרגילות מתעוררות משילוב כלשהו של הורמונים, חוסר ביטחון ובעיות עם סמכות, אבל אצלי הן נדלקו מקול נפץ בלסת של אבי. שמתי לב לזה לראשונה ליד שולחן האוכל. בכל פעם שהוא לקח ביס, הדיסק הסחוסי בעצם הלסת שלו היה מחליק ממקומו ונוקש. לעיסה, קליק, לעיסה, קליק. הצליל הדהד בפיו כמו תוף, וגובהו השתנה בכל פעם שפתח את הפה כדי לקחת את הביס הבא. ומתחת לכל זה ישבה ההקשה של לעיסה רגילה. לא היה אפשר לברוח מהשילוש הזה — נקישות הלסת, לעיסת הבשר, המזלג המגרד את השיניים. ובי הוא עורר עלבון וגועל שהחלו בחזה שלי ופשטו בכל גופי. זו היתה הפעם הראשונה שפחדתי שאני לא מסוגל לשלוט במה שיש לי בתוך הראש.
אני לא יכול לתארך את הזיכרון הזה במדויק, אבל מסביבות גיל 13 לא יכולתי לסבול את הקול שעולה מפיותיהם של אנשים אחרים. בעולם שבו כולם אוכלים, היומיום שלי נהפך למסלול מכשולים. למדתי לכווץ את השריר המותח את עור התוף באוזניי כדי לעמעם את הקולות. ברגעי שקט הייתי רגיש כל כך שאפילו היפרדות עדינה של השפתיים היתה יכולה לעורר בי את הדחף לברוח. לא היה היגיון במה שהרגשתי, ידעתי את זה; זה לא שינה דבר. ברגעים הגרועים ביותר שלי התחלתי ריבים, בייחוד עם בני המשפחה שלי, שבחברתם המצב היה חמור במיוחד.
פיתחתי דרכים להתמודד עם זה. מסעדות והקפטריה של בית הספר היו רועשות מספיק כדי למסך את קולות האכילה. לא הרשתי לאנשים לאכול במכונית שלי — הסברתי שזה עניין של ניקיון. הרכבתי אוזניות בכל מקום. ובכל זאת הרגשתי את ההשלכות. נהפכתי למופנם יותר. המשפחה שלי קיבלה בהשלמה ארוחות ערב עם טלוויזיה דולקת. החברה שלי כעסה על המבטים שנהגתי לנעוץ בה כשאכלנו יחד. הסתכסכתי עם החבר הכי טוב שלי סביב נימוסי השולחן של המשפחה שלו. ביליתי שעות לבד בניסיון לעשות סדר בתוכי, בעודי חושש שאני גולש למחלת נפש.
ואז, ב־2011, אחרי הקולג', נתקלתי בכתבה ב"הניו יורק טיימס" שתיארה מצב לא מובן שכמה מדענים התחילו לכנות מיזופוניה (misophonia). מי שסובלים ממנה התמודדו עם תגובה בלתי נשלטת ולא פרופורציונלית של כעס וגועל לצלילים מסוימים, לעיסה למשל. זה התחיל בגיל ההתבגרות, ולא היתה לזה תרופה. מדען אחד שיער ש"מדובר ב'חריגה פיזיולוגית' במבני מוח המופעלים בידי צליל מעובד".
שטוף בהקלת האבחון, שאיפשרה לי לא להרגיש לבד, העברתי את המאמר למשפחתי. "אז בבקשה היו רגישים כלפי 'החריגה הפיזיולוגית' שלי כשאני בא הביתה", כתבתי, מסוכך על הכנות שלי באירוניה.
13 שנה מאוחר יותר, אני מרגיש הרבה פחות מושפע ממיזופוניה. בני המשפחה שלי יודעים מה זה, גם אם הם לא לגמרי מבינים את זה. הם לא שונים בהרבה מהציבור הרחב. אבל רק אחרי שביליתי כמה חודשים בקריאה על הנושא ובשיחות עם חוקרים עליו הבנתי שגם מדע המיזופוניה אינו מבוסס.
למעשה חלפו יותר מ־20 שנה מאז שהמצב הוכר לראשונה ועד שהוגדר. וכמה מהשאלות הבסיסיות עליו עדיין שנויות במחלוקת. מהיכן נובעת המיזופוניה ומדוע? האם זו הפרעה רפואית, נוירולוגית, פסיכיאטרית או משהו אחר לגמרי? והחשוב מכל — לפחות למיליוני האנשים שסביר להניח שסובלים ממנה, רבים בלי להבין לגמרי מה זה — האם ניתן לרפא אותה?
כבר בשנות השמונים זיהו את התופעה. אצל מאות מתוך אלף חולים ניכרה אי־סובלנות לצלילים ספציפיים: זמזום מטוס, המהום מקרר, נקישות מקלדת. מטופל אחד לא היה יכול לשאת את קולותיהם של הוריו
עשרות שנים של שקט בחקר התגובות לרעש
ב־1983 פרופ' פאוול יאסטרבוף (Jastreboff), מהנדס פולני שנהפך למדען מוח, החל לחקור טינטון, ביצע את אחד המחקרים המפורסמים בתחום ופיתח טיפול. ההצלחה שלו הובילה אותו לאוניברסיטת מרילנד, שם המשיך במחקר ובין השאר פגש חולים עם היפראקוזיס (Hyperacusis), רגישות יתר לרעש שמאפיינת אחד מכל 50 אלף אנשים וגורמת לכך שהם שומעים רעשים כחזקים באופן בלתי נסבל.
מרגרט, אשתו של יאסטרבוף, ביולוגית ופרמקולוגית בעצמה, הצטרפה לעבודתו במעבדה, והיא הבחינה בדבר מה שהוא לא הבחין בו: חלק מהמטופלים לא היו סובלניים לצלילים, אבל הסימפטומים שלהם לא התאימו לפרופיל של טינטון או היפראקוזיס. אצל כמה מאות מתוך אלף חולים ניכרה אי־סובלנות לצלילים ספציפיים, ממקור ספציפי. הם הופעלו ממגוון רחב של רעשים: זמזום של מטוס בשמים, המהום של מקרר, נקישות מקלדת. מטופל אחד לא היה יכול לשאת את קולותיהם של הוריו. והמטופלים הגיבו לרעשים אחרת מהאופן שבו הגיבו מי שסבלו מהיפראקוזיס או טינטון. היה להם, כפי שיאסטרבוף ניסח זאת במאמר ב־2001, "יחס שלילי לצליל", שהפעיל תגובת הילחם או ברח. שנה אחר כך, במאמר הראשון של בני הזוג שעבר ביקורת עמיתים וכלל את המונח מיזופוניה (הרבה אנשים לא אוהבים את השם, כי "שנאה לצליל" אינה מתארת את המצב במדויק), הם טענו שטיפול בטינטון יכול להקל גם על מיזופונים. ואז, במשך עשור, לא קרה דבר.
הלוואי שהייתי נתקל במאמר הזה כשהוא התפרסם. הייתי אז בן 14, ועברו תשע שנים עד שהכרתי את המונח. אני בטוח שגם אחרים מרגישים כך. בפורום של רדיט שמוקדש למיזופוניה יש היום 78 אלף חברים, אבל בין 2002 ל־2013 המילה הופיעה בכתבי עת רק 15 פעמים, בעיקר בדיווחי מקרים, שאף אחד מהם לא תרם תרומה משמעותית למדע.
למה זה קרה? אני יכול לחשוב על כמה סיבות. הראשונה היא שבני הזוג יאסטרבוף באים מהתחום הקליני. הפרסומים שלהם נשענים על העבודה בקליניקה שלהם, עם דגש על תצפיות ולא על ניסויים. הם גם מעולם לא מכרו את הקונספט: המילה מיזופוניה אפילו לא מופיעה ברוב כותרות המאמרים שלהם. לכן אין זה מפתיע שבעולם של לפני הרשתות החברתיות אזכור של הפרעה שקבור בטקסט של כתב עת לאודיולוגיה משול לצעקה אל תוך הריק.
אבל סיבה שנייה ומשמעותית יותר היא שמיזופוניה היא עניין מוזר. קשה להסביר אותה וקשה להבין אותה והיא לא נראית הגיונית. אחרי הכל, כולם שונאים את צליל הלעיסה (שיהיה ברור שמיזופוניה היא עניין רגיש יותר — בעוד רבים לא אוהבים צליל של לעיסה, לפחות מחקר אחד הראה שמיזופונים רבים מופעלים מצלילים שאינם מטרידים את רוב האנשים, כגון נשימה ובליעה). וכשאתה מפגין סלידה עמוקה מצלילים שרוב האנשים לא אוהבים — ואני מדבר מניסיון אישי — קשה לסבול אותך. קל יותר להיות סקפטי מאשר אמפתי. "גם כיום כשמטופלים לא יודעים על מיזופוניה, לעתים קרובות חבריהם ובני משפחתם מבטלים את תלונותיהם בטענה שהם פשוט נוירוטים או דרמטיים מדי", אומר ד"ר זאק וויליאמס, מדען מוח שחוקר מיזופוניה וירידה בסובלנות לצלילים באוניברסיטת ואנדרבילט האמריקאית.
זה גם לא עוזר שאין תקדימים היסטוריים, כמו סימני PTSD שמוצאים בטקסטים ממלחמת העולם הראשונה. או כך לפחות חשבתי; חוקרי מיזופוניה ממהרים לצטט מקרים אפשריים. ווינסטון צ'רצ'יל סלד כל חייו משריקות, נזף בילדים, תלה בבונקר חדר המלחמה שלו שלטים שאסרו "שריקות או רעש מיותר". מרסל פרוסט כיסה את קירות חדרו בלוחות שעם. קפקא תיאר את המולת ביתו כ"רעש גדול". מה שנתפס כאנאליות של אמנים אולי נראה עכשיו כמשהו אחר לגמרי.
גם מדענים שנתקלו במחקר של יאסטרבוף הטילו בו ספק. "מתעלמים ממך לחלוטין, אתה לא קיים", הוא אומר, "או שאתה סתם מדבר שטויות". זה התחיל להשתנות באותו מאמר ב"הניו יורק טיימס" ב־2011 שהיה גם רגע האאוריקה שלי, מאמר שכותרתו היתה "כשלעיסה או לגימה הן טריגר להתפרצות". בעקבותיו, מיזופוניה הופיעה לראשונה בגוגל טרנדס. ואז, ב־2013, גם המדענים התחילו לגלות עניין. "אודיולוגים לא כותבים כל כך הרבה כי זה מסיח את דעתם מדברים אחרים — בעיקר להרוויח כסף ממטופלים", אומר יאסטרבוף. "אבל פסיכולוגים אוהבים לכתוב הרבה".
"חלק מהמטופלים מדווחים שהם מוטרדים מצליל אנושי דוחה שמעורר בהם תוקפנות אימפולסיבית", נכתב בתקציר של מאמר מ־2013 בכתב העת המדעי "PLOS ONE". "מצב זה יחסית אינו ידוע ומעולם לא תואר עד כה, אף שהתופעה נקראה באופן אנקדוטי מיזופוניה". המאמר, שאת כתיבתו הוביל ד"ר אריאן שרדר, פסיכיאטר מאוניברסיטת אמסטרדם, עשה יותר מאשר תיאר את המצב — כותרת המשנה שלו תייגה אותו במפורש: "מיזופוניה: הפרעה פסיכיאטרית חדשה".
באופן כללי, המצב מתואר נכון: הגיל הממוצע של תחילת ההפרעה (סביב 13); הספציפיות של טריגרים; התגובה הרגילה של עצבנות, גועל וכעס. אבל המאמר מתחיל במקרה של הטיית בחירה: "שלושה מטופלים הופנו למרכז שלנו להפרעות אובססיביות־קומפולסיביות (OCD) במרכז הרפואי האקדמי באמסטרדם עם אובססיות המתמקדות בצליל מסוים, כגון חבטות או נשימה, והדחף האגרסיבי שלאחר מכן לצרוח ולצעוק או לתקוף את מקור הצליל כדי שייפסק". מתוך 42 המשתתפים (כולם ממרפאת ה־OCD), 22 עמדו בקריטריונים לאבחון הפרעת אישיות אובססיבית־קומפולסיבית, והסולם שיצרו המחברים למדידת חומרת תסמיני המיזופוניה, S-MISO-A, התבסס על התאמות של הסולם למדידת OCD. בעוד שרדר ושותפיו הקפידו לציין שמיזופוניה נבדלת מכל ההפרעות המוכרות ב־DSM (המדריך לאבחון הפרעות נפשיות), הם גם הציעו שהיא "צריכה להיחשב הפרעה בספקטרום אובססיבי־קומפולסיבי" — מקבץ רופף של מצבים הכוללים לרוב דיסמורפיה, היפוכונדריה, הפרעות טיקים כמו תסמונת טורט והפרעות שממוקדות בגוף כגון טריכוטילומניה, שבה אנשים תולשים את שערותיהם.
מטפורית, רעשי אכילה גרמו לי לתלוש את שערותיי. אבל הרעיון שמיזופוניה שייכת לספטרום ה־OCD התברר כלא בשל. אחרי שבע שנים מחקר של אותה קבוצה מצא רק 25% חפיפה בין מיזופוניה ל־OCPD (הפרעת אישיות טורדנית־כפייתית). מאמר מ־2023 כבר מצא שאין קשר ביניהן. מיזופוניה רק נראית כמו OCPD.
למאמר של שרדר מגיע קרדיט על שהצית מחקר רשמי יותר על מיזופוניה. אבל הוא גם מסמל את האופן שבו העשור הראשון של מדע המיזופוניה הכניס אותה לעתים קרובות לתבניות של אבחנות אחרות. מאמר אחד, שהתבסס על שלושה מקרים בלבד, הציע קשר שלה להפרעות אכילה. אחר הגיע למסקנה ש"מיזופוניה מתוארת טוב יותר כסימפטום של א. הפרעה טורדנית־כפייתית, ב. הפרעת חרדה כללית ו־ג. הפרעת אישיות סכיזוטיפלית". גם הוא התבסס על שלושה מקרים בלבד.
"ההגדרות המוקדמות של מיזופוניה דומות קצת לכתמי רורשאך — מה שאתה רואה מבוסס על הציפיות וההטיות שלך", אומר פרופ' זאכרי רוזנטל, מנהל המרכז למיזופוניה וויסות רגשי באוניברסיטת דיוק האמריקאית (כנראה המרכז הגדול בעולם לחקר המיזופוניה, שכולל שישה אנשים במשרה מלאה).
אידאלית, המדע הוא קואופרטיב של שיתוף ידע בחתירה משולבת אל האמת. הוא יכול להיות כזה, אבל נדרש מימון מספק כדי לטפח מספיק תחרות שתתקן במהרה טעויות וכיוונים מוטעים. במשך רוב העשור הקודם, זה לא מה שקרה עם המיזופוניה.
וזה מסתבך במפגש עם התקשורת. ב־2017, למשל, התפרסם מחקר שהציג תוצאות fMRI שהאירו לראשונה את הגביע הקדוש של מיזופוניה: המנגנון הבסיסי. אצל מיזופונים צלילי הטריגר גורמים להיפראקטיביות בחלקים של המוח האחראים לעיבוד וויסות רגשות. המחברים הקפידו לציין שאי אפשר לדעת אם זה גורם למיזופוניה או תוצאה שלה, אבל ב־CBC, רשות השידור הקנדית, הכריזו שהמיזופוניה היא "תוצאה של תקלה במוח", וב"הניו יורק טיימס" כתבו: "מיזופונים, ייתכן שהמדענים מצאו את שורש הסבל שלכם".
חלק מהבעיה הוא שבשנים הראשונות היה קשה למצוא מדגם גדול ולא מוטה שיאפשר לומר משהו ודאי על הקשר שבין מיזופוניה למחלות אחרות. רבים מהמאמרים המוקדמים צמחו במרפאות פסיכיאטריות, מה שלא אמר הרבה על האוכלוסייה הכללית. ב־2017 מדגם של 301 אנשים הוכר כמחקר "בקנה מידה גדול" של מיזופוניה, ומצא כי ל־50% מהמשתתפים לא היו מחלות נלוות, והאחרים הושפעו ממגוון מצבים, שרק אחד מהם — PTSD — עזר להסביר את חומרת הסימפטומים של מיזופוניה (50% מהמשתתפים, אגב, סיפרו שהם חווים את התחושה הנעימה המוכרת כ־ASMR. זה נכון גם אצל כל חבריי שסובלים ממיזופוניה, אבל לא ראיתי מעקב מדעי בעניין).
ישנו גם האתגר של מדידת השכיחות של מיזופוניה. ההערכות המוקדמות ביותר מבוססות על האוכלוסייה הנוחה ביותר לבדיקה: סטודנטים. לפי מאמר מ־2014, השכיחות בארצות הברית היא 20%. ההערכה של מאמר מ־2017 בקרב סטודנטים סינים היתה 6%. המחקרים האלה לא משתמשים באותם סולמות, ואלה שמשתמשים בהם לא קיבלו תוקף מדעי. והרי אפילו הגדרה קונצנזואלית של מיזופוניה לא היתה עד 2022.
"המדע פגום. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, אבל כך הוא", אומר רוזנטל. יש מעט מחקרים עם מדגמים מייצגים או גדולים; אנחנו יודעים פחות על גברים ונערים; כמעט שלא נעשה מחקר מחוץ לאוכלוסיות מערביות, מתועשות, עשירות ודמוקרטיות. "צריך להיזהר במה שאנחנו יודעים, מנקודת מבט מדעית", רוזנטל מוסיף. השיחה איתו היתה ארוכה פי שניים מהמתוכנן, והרגשתי שהוא נוהג באותה נדיבות גם במטופליו — ובקהילה המתהווה של מחקר המיזופוניה. ב־2019, הקהילה הזו החלה להתגבש.
מיזופונים לומדים לקשר בין צלילים לגורמי לחץ: ילד שסובל מבריונות ליד מגרשי הכדורסל מקשר בין כדרור לאיום חברתי; עובד שמתוסכל מהתקדמותו מבחין כמה חזק הקולגה שלו מקישה על המקלדת
מאיפה זה בא בכלל? בואו נחזור לילדות
נקודת המפנה היתה הזרמת מימון מחקר משמעותי: ב־2019 הפילנתרופים סטיב ודיאן מילר הקימו את קרן המחקר של מיזופוניה, בעקבות אבחון של בתם. "עד היום הם הזריקו במו ידיהם 12 מיליון דולר לחקר המיזופוניה והם בעצם המממנים היחידים של המחקר בשלב זה", אומר ד"ר זאק וויליאמס מאוניברסיטת ואנדרבילט.
תפוקת המחקר על מיזופוניה גדלה מ־2019 פי שלושה, והניבה אבני דרך. יש כעת כלי אבחון מאומתים: שאלון Duke Misophonia, שרוזנטל ועמיתיו פיתחו; ושאלון S-Five, של הפסיכולוגית ד"ר ג'יין גרגורי ועמיתיה. את הסקר הגדול עד כה, עם כ־4,000 משתתפים, פרסמו ביולי האחרון פרופ' לורה דיקסון מאוניברסיטת מיסיסיפי ועמיתיה, והוא מצא שבעוד רוב המשתתפים (78.5%) דיווחו על רגישות לקולות טריגר, רק חלק קטן, 4.6%, דיווחו על רמות קליניות של מיזופוניה.
בינתיים, קרן המחקר של מיזופוניה (MRF) מימנה פרויקט לגיבוש הגדרה מוסכמת. אחרי שמונה חודשים, 68 הגדרות אפשריות, 15 מומחים וארבעה סבבי הצבעה, זה מה שהתגבש:
מיזופוניה היא הפרעה של ירידה בסובלנות לצלילים ספציפיים או לגירויים הקשורים לצלילים כאלה. גירויים אלה, המכונים "טריגרים", נחווים כלא נעימים או מעיקים ונוטים לעורר תגובות רגשיות, פיזיולוגיות והתנהגותיות שליליות חזקות שאינן נראות אצל רוב האנשים האחרים. נראה כי תגובות מיזופוניות אינן נגזרות מעוצמת הגירויים השמיעתיים, אלא מהדפוס או המשמעות הספציפיים לאדם.
מחוץ להגדרה הזו נותרו כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר, ובייחוד אם מיזופוניה היא עניין פסיכולוגי, נוירולוגי, אודיולוגי או משהו אחר לגמרי. "הוועדה הגיעה למסקנה שהראיות המדעיות הנוגעות לשאלה אם לסווג מיזופוניה כהפרעה 'רפואית' או 'פסיכיאטרית' אינן מספיקות כרגע, אך לא ניתן לשלול את האטיולוגיה האורגנית הבסיסית של ההפרעה".
החוקרים שאיתם דיברתי היו זהירים. וויליאמס, למשל, אומר: "אם מישהו יגיד לך שהוא יודע בדיוק מה גורם למיזופוניה, ברמת המסלול המולקולרי או המוחי (מה שבטח מגיע עם תרופת פטנט שהוא מחזיק בזכויות שלה), לא הייתי מתייחס אליו ברצינות". ובכל זאת, יש חוקרים שמעלים תשובות אפשריות לשאלה שמעסיקה אותי מגיל 13: מאיפה זה בא?
רוזנטל מדבר על מסגרת שיש בה כמה רמות: ישנן רגישויות ביולוגיות שאפשר לחשוב עליהן כאנטנות חזקות, כגון רגישות לקלט חושי או רגישות לרגשות (קשה לענות על השאלה עד כמה זה ביולוגי). וישנן רגישויות סביבתיות: כשגדלים בסביבה לא צפויה, כשבאופן כרוני לא מקבלים תיקוף לחוויות הפנימיות, כשנדרשים לערנות יתר בניווט בסביבה. אפשר לקרוא לזה "ללכת על ביצים". יחסי הגומלין בין שני הגורמים האלה מתורגמים לרגישות יתר שעם הזמן ננעלת על טריגר מסוים — אולי כזה ששמעת לראשונה ברגע שדאגת שהביצים עומדות להישבר.
התפיסה של ג'יין גרגורי דומה. ספרה "Sounds Like Misophonia" מציג דוגמאות ספציפיות לאופן שבו מיזופונים לומדים לקשר בין צלילים לגורמי לחץ: ילדים אוכלים ליד שולחן האוכל בתקופה של מתח משפחתי; ילד שסובל מבריונות ליד מגרשי הכדורסל ולומד לקשר כדרור לאיום חברתי; עובד שמתוסכל מהתקדמותו ומבחין כמה חזק הקולגה שלו מקישה על המקלדת שלה. באחד המאמרים האהובים עליי, "האם קאנט סבל ממיזופוניה?", עולה ההשערה שמיזופוניה מתפתחת כשצלילים נפוצים מפירים נורמות חברתיות מופנמות, בייחוד נימוסי שולחן מערביים, ובכך משבשים את תחושת העולם המסודר (קאנט היה כנראה רגיש למגוון צלילים, כולל סירות, שירה בכלא, ובעיקר קריאת תרנגול — הוא אפילו ניסה לקנות ולהרוג אחד כזה שהרגיז אותו במיוחד). הסקר של דיקסון הראה שיותר ממחצית מהמיזופונים מדווחים על צלילי אכילה כטריגר הראשון שלהם. שולחן האוכל — המקום שבו מתאספות משפחות מאושרות ואומללות כאחד — הוא אתר נפוץ למתחים, כולל על נימוסי שולחן. עם זאת, וויליאמס אומר שהשאלה אם תכונות המיזופוניה והביטויים שלה נלמדים עם הזמן עדיין פתוחה. גם האפשרות שיש לה שורש נוירולוגי עדיין על השולחן, עם מחקרי fMRI סותרים.
יאסטרבוף, מצדו, דבק בהתנגדותו לתפיסה שהמיזופוניה היא "הפרעה פסיכיאטרית", ואומר שחלק ניכר מהראיות המצביעות בכיוון זה הן תוצאה של הטיה. הוא סבור שמדובר בהפרעה של רפלקסים מותנים, שבה המוח יצר קשרים תפקודיים חזקים בין מערכת השמיעה מערכות מוח אחרות (בייחוד מערכת העצבים הלימבית והאוטונומית).
איך הצלחתי לגרום לרעש להיות רק רעש
במובנים רבים, מיזופוניה מזינה את עצמה — כשהיא מתבססת, אתה מפרש כל דבר באופן שמחזק אותה. כמו פוביה: אתה מתבקש לדבר מול הכיתה, אתה מתבלבל, צוחקים עליך, המוח שלך מקשר דיבור בציבור עם סכנה חברתית ויוצר מעגל חרדה שמחזק את עצמו ופוגע עוד יותר ביכולת שלך לדבר, מה שמאשר את התפיסה שלך שדיבור הוא מסוכן. במקרה של דיכאון, יש ממצאים ראשוניים שלפיהם חומרים פסיכדליים יכולים לשבור את המעגל.
כשמסתכלים עליה כך, מיזופוניה נראית פחות מוזרה: מסיבה כלשהי, המוח שלך מצמיד לצלילים ספציפיים אסוציאציה שלילית. על הבסיס הזה נתפסת כל חשיפה חדשה לצליל הטריגר — המוח מצפה שהוא יהיה בלתי נסבל, מה שגורם לתגובה רגשית ופיזיולוגית חזקה, שמחזקת את החוויה שהצליל בלתי נסבל. קשה לשבור את הלופ הזה.
איך בכל זאת אפשר? הראיות דקות. בניסוי המבוקר האחד (RCT) מ־2023, שהשתמש בטכניקות של טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, נמצא שיפור אצל 37% מהמשתתפים לעומת 0% בקבוצת הביקורת. ניסוי אחר, מחקר תווית פתוחה, שהתבסס על CBT, הועיל לחצי מהמשתתפים. עוד כמה מקרי מבחן מראים שטיפול CBT יכול להקל. חשיפה לצלילי טריגר בסביבות מבוקרות עם מתח נמוך עשויה לאפשר לנו לעדכן את תפיסת הצליל. חלק מהטכניקות של גרגורי שוברות את האסוציאציה לחלוטין אם מדמיינים מקור שונה לצליל. היא נתנה דוגמה של גבר שמוטרד מקולות ילדי השכנים קופצים על טרמפולינה; הוא חש הקלה כשדמיין שלא הילדים קופצים עליה, אלא החתול שלו.
אני נוטה לזלזל במיזופוניה. זו אסטרטגיית התמודדות. זו הדרך שלי לומר: ראש, בבקשה סלח לי, אני יודע שזה מוזר. אני מתאר לעצמי שהרבה מיזופונים מרגישים כך. סלחו לנו שאנחנו משוגעים. אנו מתנצלים על כך שאנחנו תופסים מקום. אבל הניסיון הזה הוא לא של כולם. חומרת החוויה שלי פחתה עם הזמן.
אחרים סובלים, אפילו סובלים מאוד. הפורום ברדיט עצוב ומדכא. "הטריגר שלי הוא הדבר הכי גרוע בחיים שלי", "הרגשתי את הדחף להכות את אשתי", "אני שונא את זה", "אין לי חברים, ולעתים קרובות קשה לי אפילו לצאת החוצה". היו גם התאבדויות של מיזופונים. משתתפים ברדיט מדווחים על מאמצים כבירים, כולל חירשות מכוונת, כדי לחסל טריגרים.
אנשים צריכים עזרה. אבל הצורך הזה נתקל במחסומים מעשיים. יש מעט מקומות שבהם אפשר לקבל טיפול. אין עדיין טכניקה מוכחת אחת. האבחון לקוי. סיווג רשמי כהפרעה יכול להועיל אבל גם להזיק, ויש מי שמתנגדים לו. אפשר להכליל אותו ב־DSM, שממפה הפרעות נפשיות, או ב־IDC, המדריך הבינלאומי לסיווג מחלות. רוזנטל חושב שה־IDC מתאים יותר. וויליאמס אומר: "אין ספק שזה יהיה טוב אם המיזופוניה תיכלל במדריך אחד לפחות". יש לזה משמעות בקבלת שירותים, בהקשרים רפואיים־משפטיים, בהסברה ועוד.
לצורך הכתבה הזאת קיוויתי לנסות כמה מהגישות בהשראת CBT. אבל היה לי קשה להתחיל. מצאתי את עצמי לכוד בדפוס מוכר: הימנעות מטיפול במצב שגורם לי להימנע מדברים. במקום זה הגיעה הזדמנות לא צפויה: ריטריט מדיטציה של שבוע.
בתוך השקט העמוק, התבוננתי בסקרנות בתגובות שלי. אולם המדיטציה היה שקט אך לא שקט, מנוקד בצלילים העדינים של 30 אנשים. בכל פעם שהאדם שלידי בלע רוק, הרגשתי אדוות קצרות של כעס על הצליל עצמו, ואחריהן גל גדול יותר של תסכול מהתגובה שלי אליו. הייתי ממוקד מאוד במשהו שלא הייתי אמור להתמקד בו, והייתי המום מהעוצמה שבה חשתי — דמיינתי שאני אפילו יכול לראות — את קולות הבליעה של אנשים סביבי, כמו חצים זעירים לתוך החזה שלי.
ובכל זאת עם הזמן הבחנתי טוב יותר ברווח שבין תחושה לתגובה. לראשונה בחיי יכולתי לבחור להתעלם מהאות. משהו קורה במודעות שלי, אבל לא בהכרח לי. יכולתי לאפשר לזה להיות, פעם אחת, רק רעש.
היו רגעים בעבודה על הכתבה שבהם הייתי מתוסכל מהקצב האיטי ומהאופי הספורדי של מדע המיזופוניה. כעסתי על חוקרים שקפצו למסקנות. אבל עכשיו זה נראה לי לא הוגן. במשך יותר מעשור התחום פעל עם תקציבים זעירים וראות לקויה. אני מקווה שהמחקר יתפוס תאוצה בשנים הקרובות. מדעי המוח ממשיכים להתקדם מדי יום. מחקר מוקדם מאוניברסיטת דיוק הראה שגירוי מוחי ממוקד בשילוב עם טכניקות CBT יכול לעזור. פסיכדליים, תיאורטית, הם תחום נוסף שיש לקחת בחשבון.
אבל זה ייקח שנים, וגם אז לא סביר שנראה אי פעם "תרופה" אמיתית. וויליאמס מזהיר מתרופות פלא. אני לא חושב שיש תרופה; במצבים פסיכולוגיים מורכבים אחרים — מדיכאון וחרדה עד OCD והפרעות קשב וריכוז — אנחנו רואים טיפולים יעילים, אבל לא תרופת פלא. חיים עם מיזופוניה עשויים לדרוש משהו קשה יותר, התשובה שתמיד היתה ברורה אבל רבים מאיתנו נמנעים ממנה: עבודה.
