הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1מה זו התקופה הזו שהתחילה עכשיו? אחרי השבת החטופים החיים ועם תחילת השבת החטופים החללים בקצב איטי מדי, לאיזה שלב הגענו? איך קוראים לו? לדעתי, זו תקופה של בחירות, גם אם עדיין לא בחירות בקלפי. תרשו לי לנמק.
המלחמה הסתיימה לכאורה, אבל בפועל רצועת עזה רותחת. חמאס תופס עמדות מחדש ומשליט טרור מול חמולות שישראל מנסה לחזק. צה"ל מפזר בשטח בטונאדות צהובות כדי לסמן את הקו הצהוב של הנשיא דונלד טראמפ, ומנסה להבין מה עושים בהפסקת האש עם כל המחבלים שנמצאים בשטח שבשליטתו ועם מנהרות שטרם פוצצו משום שהיתה סכנה לפגיעה בחטופים. לא ברור איך הכוח הבינלאומי של טורקיה, אינדונזיה ומדינות מוסלמיות נוספות אמור לעבוד בשטח, ואם זה בכלל טוב לישראל. בלגן.
אבל למרות כל אלה, וחרף מתקפה רצחנית של חמאס שעלתה בחייהם של שני חיילי צה"ל, הפסקת האש מחזיקה מעמד. טראמפ אמר שהוא קובע לצה"ל אם לחזור להילחם ומתי, ובינתיים נראה שזה נכון. הוא גם שלח לכאן שוב את ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף. גם סגן הנשיא ג'יי.די ואנס הגיע לכאן. נדמה שהממשל האמריקאי באמת מתאמץ כדי לקבע משהו מהמילים היפות של הנשיא טראמפ במליאת הכנסת על עידן השלום שהתחיל ועל מזרח תיכון חדש. פייר, אם מה שצריך בשביל שיהיה כאן שקט הוא נוכחות קבועה של הבית הלבן, מצדי שיפתחו פה מוצב.
ובכל זאת, המלחמה לא באמת נגמרה, נכון? עם כל המאמצים של הממשל האמריקאי, בשלב הזה המלחמה היא כמו גחל לוחש שנותר משרפה גדולה. בלי תשומת לב מתמדת, בלי מים שיישפכו עליו כל העת, הוא עלול לשוב להתלקח ולקחת את כולנו איתו. בתוך תוכנו אנחנו יודעים את זה. רמת הדריכות הציבורית ירדה, אפשר טיפה לנשום לרווחה ואפילו השמים נדמים מעט תכולים יותר. ועדיין, בתוך תוכנו אנחנו יודעים – זה עלול להתלקח מחדש בכל רגע, ובמלוא העוצמה. כששר האוצר ממהר לצייץ "מלחמה!", וכשהשר לביטחון לאומי מצייץ דברים ברוח דומה, אנחנו מפנימים היטב את המסר: אנחנו חיים כאן על בלימה. אורח החיים הזה מורט עצבים, מתיש, ולא נותן לישראל להתחיל בשיקום העמוק שהיא כל כך משוועת לו. זו העת לבחור אילו מין חיים אנחנו רוצים כאן.
המלחמה לא באמת נגמרה, נכון? בשלב הזה היא כמו גחל לוחש שנותר משרפה גדולה ועלול לשוב להתלקח. וכששרים ממהרים לצייץ "מלחמה", אנחנו מפנימים את המסר: אנו חיים כאן על בלימה. זה מורט עצבים, מתיש ולא נותן לנו להתחיל בשיקום העמוק שאנחנו כל כך משוועים לו
2היחידים שחזרו לעצמם על מלא הם הפוליטיקאים. להם היתה פגרה טובה לנוח בה, והשבוע הם שבו למושב החורף של הכנסת בכוחות מחודשים. לרוב, מושב החורף הוא המושב החשוב ביותר. בשנים מתוקנות, בין אוקטובר לדצמבר הכנסת דנה בחלקיהם השונים של תקציב המדינה וחוק ההסדרים, מעבירה רפורמות חשובות, דנה בסדרי עדיפויות, ומאשרת את הכל בשלוש קריאות במליאת הכנסת. בפועל, אנחנו כבר בשלהי אוקטובר ותקציב המדינה כלל לא נצפה באופק. הוא אפילו לא גובש במשרד האוצר כדי להביאו לדיון בממשלה – השלב המקדמי לדיונים בכנסת. ומאחר שרק לדיונים בכנסת נדרש במינימום חודש וחצי, המשמעות היא שגם אם יתחילו לעבוד על הדברים היום בשיא המהירות, כמעט אין סיכוי לאשר את תקציב המדינה לשנה הבאה עד סוף דצמבר, כפי שקובע החוק. מה שאומר שלכל חברי הכנסת והשרים התפנה המון זמן חופשי. במה הם יבחרו למלא אותו?
אם לשפוט לפי אירועי פתיחת המושב, חברי הקואליציה והשרים ימלאו את הזמן שלהם בעוד הטחות בוץ, ניסיונות פילוג ומחטפי ג'ובים למקורבים ותקציבים אינטרסנטיים. או במילים אחרות, בזמן שמשפחות החטופים החללים עדיין מתייסרות ומייחלות להשבת יקיריהן, ובזמן שהציבור הישראלי מתגייס שוב ושוב להמשך המאבק בעודו מנסה לחזור לחיים נורמליים ככל שניתן, הם משייטים להנאתם בספרה אחרת ובוחרים בצד הרע ביותר של הפוליטיקה: יו"ר הכנסת מטריל את נשיא בית המשפט העליון רק כדי לזכות בזמן מסך ואולי בעוד כמה קולות בפריימריז המפלגתיים; שר המשפטים לא מפסיק לעשות גלים בשכשוכית שלו למרות שמתחילת הקדנציה הוא לא הצליח לרשום על שמו ולו הישג משמעותי אחד; והשר לענייני כל מיני מחזיר את המערכת הציבורית לימים הכי גרועים שלה וסולל את הדרך לפוליטיזציה מוחלטת של החברות הממשלתיות. כל זה לפני שהזכרנו את הניסיונות הבלתי פוסקים לרבע את המעגל ולהשיג רוב לחוק גיוס שלא יגייס אף חרדי, אבל העיקר שאריה דרעי ויצחק גולדקנופף יהיו מרוצים.
בתום שנתיים של מלחמה קשה ועוד תשעה חודשים של כאוס ציבורי שקדמו לה, לנבחרי הציבור שמחזיקים בשלטון ניתנה ההזדמנות למשהו אחר – שקט. הם יכלו להשקיע את זמנם שהתפנה להקשיב לציבור שבחר בהם, לקולן העייף של משפחות המילואימניקים, שימשיכו לעשות עשרות ימי מילואים בשנה גם בשנים הקרובות, לבעלי העסקים בצפון שמשוועים לתשומת לב ועזרה, לדור שלם של חיילים משוחררים שמתמודדים עם טראומות ששום דור לא חווה לפניהם, לישראלים שמתייאשים ועוזבים את ישראל במספרים מבהילים. הם היו יכולים לנצל את הזמן כדי לעבור בבתי המשפחות השכולות, להקשיב ולתמוך. הם היו יכולים לעבור בין משרדי העמותות שממלאות את החורים שמשרדי הממשלה לא מצליחים להגיע אליהם. הם היו יכולים להראות שהם חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית שנקראת עם ישראל. אבל הם בחרו אחרת. שלא יתפלאו כשיגיע יום הבחירות והציבור הישראלי יזרוק לפחות חצי מהם לפח האשפה של ההיסטוריה.
1 צפייה בגלריה
טראמפ בכנסת, בשבוע שעבר. הכי הרבה שמישהו דיבר על שלום בכנסת בעשור האחרון, ועוד בלי להיות מוקע כעוכר ישראל
(צילום: Evelyn Hockstein/AP)
3למרות הזלזול העמוק בתקציב המדינה, בסוף הממשלה תצטרך להעביר אותו בכל זאת, או שהכנסת תתפזר. החוק קובע שאם היא לא מצליחה לעשות זאת עד סוף דצמבר, תעמוד לרשותה ארכה עד סוף מרץ. זו לא תהיה הפעם הראשונה. גם לפני שנה ראש הממשלה ושר האוצר לא הזדרזו להעביר את התקציב במועדו, ועשו זאת בתוך ההארכה. קצת כמו משחק כדורגל שבו אף קבוצה לא ממש רוצה לנצח, רק שכאן לא בועטים בכדור אלא בתקציב המדינה, שהוא ספר סדרי העדיפויות, כלומר המסמך החשוב ביותר של הממשלה.
מאחר ש־2026 היא בהגדרה שנת בחירות, הלחץ של הפוליטיקאים על התקציב גדול מזה שבשנים קודמות, כך שאולי דווקא מוטב שלא יהיה תקציב במועדו. שר האוצר כבר פיזר רמזים לכך שהוא רוצה להוריד מסים, אף שבקופת המדינה יש בור של 100 מיליארד שקל. יתר השרים לא מוותרים על ליטרת הבשר למגזר שלהם, לא משנה שלמשק יש צרכים אחרים בתכלית בגלל המלחמה. כשזה המצב, אולי עדיף שלא יהיה תקציב. אולי מוטב שהתקציב הבא יורכב אחרי הבחירות, אז יהיה קל יותר להעביר רפורמות חשובות שהמשק משווע להן. זאת בהנחה שהממשלה הבאה שתיבחר תזכור שהיא אמורה לעבוד אצל הציבור, ולא רק לחלוב אותו.
מי שיקבע בסופו של דבר אם הממשלה והכנסת יאשרו את תקציב המדינה הוא רק אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו. עם כל הכבוד לבצלאל סמוטריץ', ולמעשה עם כל הכבוד לכל שר אוצר, רק ראש הממשלה מחליט בסופו של דבר אם ומתי הולכים לבחירות. אם נתניהו יחשוב שמוטב לו להעביר תקציב ולקנות עוד שישה חודשים, הוא יהיה מוכן לשלם מיליארדים רבים לשותפות הקואליציוניות שלו לשם כך, ולעזאזל חברות דירוג האשראי והציבור. הוא כבר עשה זאת בעבר. ואם הוא יחליט שמוטב לו להקדים את הבחירות – למשל, אם יצליח להשיג הישגים מדיניים משמעותיים בתקופה קצרה – התקציב יוכל לשמש עלה התאנה להקדמתן (הוא יעדיף את זה מאשר ללכת לבחירות על חוק הגיוס, נושא שישרת את היריבים שלו יותר מאשר אותו). גם זו בחירה.
4מה שמביא אותי אל העתיד האפשרי שלנו. תוכן הנאום של טראמפ מעל בימת הכנסת ביום השבת החטופים קצת התפספס. גם מכיוון שתשומת הלב הציבורית היתה ממוקדת בחטופים, וגם מכיוון שהנאום לא היה הדבר הכי מסודר עלי אדמות, בלשון עדינה. אבל כדאי להתייחס ברצינות למה שנאמר בנאום (ובכלל למאמצי הנשיא) כי יש לא מעט תקווה בתוכו.
הנה כמה ציטוטים משם: "יחד הראינו שהשלום אינו רק תקווה שעליה אפשר לחלום. זו מציאות שאפשר לבנות עליה יום אחר יום, אדם אחר אדם, ואומה אחר אומה... זה לא רק סוף של מלחמה. זה סוף של עידן של טרור ומוות ותחילתו של עידן של אמונה, תקווה ואלוהים… זוהי תחילתו של עידן גדול והרמוניה מתמשכת לישראל ולכל האומות של מה שיהיה בקרוב אזור מפואר באמת... זהו ניצחון בלתי־ייאמן לישראל ולעולם לראות את כל האומות הללו עובדות יחד כשותפות לשלום... זהו השחר ההיסטורי של מזרח תיכון חדש". טראמפ הזכיר את המילה המפורשת "שלום" 24 פעמים במהלך נאומו. זה כנראה הכי הרבה שמישהו דיבר על שלום בכנסת ישראל בעשור האחרון. כל נשיא אחר שהיה אומר את המילים האלה היה מקוטלג כ0מולני עוכר ישראל שיש להוקיע אותו. טראמפ קיבל מחיאות כפיים נלהבות בעמידה, גם מצד אנשים כמו סמוטריץ'. לכו תבינו.
אני חי במזרח התיכון מספיק שנים כדי להבין שהפער בין המילים האלה לבין התגשמות של אפילו רבע מהחזון הזה הוא גדול מאוד. אבל אני גם חי כאן מספיק שנים כדי להבין שאנחנו נמצאים בצומת דרכים שלא התקרבנו אליו כבר שנים. וגם בצומת הזה, אנחנו צריכים לבחור לאיזה כיוון אנחנו רוצים לפנות. בפנייה אחת מחכה לנו עוד ועוד מאותו הדבר – סכסוך אלים, בלתי פוסק, בלתי ניתן לניהול. ובפנייה השנייה מחכה לנו מזרח תיכון חדש – שיקום יחסינו עם מצרים וירדן, הגברת הקשרים הכלכליים עם שחקניות המפתח ערב הסעודית ואינדונזיה עד כדי נורמליזציה מלאה, ובמקביל, או אחר כך, בניית הגשרים הנדרשים כדי שמתישהו, מתישהו, יהיו לנו יחסים נורמליים גם עם שתי שכנותינו מצפון, סוריה ולבנון.
אם נבחר לפנות בפנייה הזו נגלה שזה תהליך ממושך, שנדרשת בו זהירות, תושייה ומנהיגות. אבל כזה שגם יפתח למשק הישראלי, ולחברה הישראלית, דלת להזדמנויות ענק שכמותן לא נראו בעבר: באינדונזיה חיים 280 מיליון איש, הכלכלה שלה צומחת ב־5% בשנה והיא משוועת לטכנולוגיה ישראלית בתחומי המים, האנרגיה, הסייבר, הפינטק, האגרוטק ומה לא. ואילו ערב הסעודית משקיעה סכומים אגדיים בגיוון הכלכלה שלה, במימוש חזון 2030 של המנהיג החדש שלה, מוחמד בן סלמאן. חוד החנית של התעשייה הטכנולוגית הישראלית יכול להשתלב שם באופן טבעי.
בחזון רחוק יותר תהיינה גם רשתות תשתית משותפות במזרח התיכון – חשמל, מים, אנרגיה ומסילות רכבת ומה לא. אלה דברים שלא נבנים ביום אחד, גם לא ביומיים, אבל כדי שייבנו בסופו של דבר – מוכרחים להתחיל. אם נתחיל, ילדינו יקטפו את הפירות ויזכו לרמת חיים גבוהה יותר, ולחיים שקטים ויציבים יותר. וכן, המשמעות תהיה פתרון כלשהו גם לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אין דרך אחרת. גם זו הבחירה שלנו – לאיזו פנייה אנחנו רוצים לפנות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
