נתניהו
נקם ורגש נחיתות
בתחילת נאומו השבוע בפתיחת מושב הכנסת תבע נתניהו "תמורה" להכרה ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון - הוא דרש להכיר בו כראש ממשלה. לגמרי לא ברור מדוע בחר לגבות את התמורה הזו. הקונצנזוס על היותו ראש ממשלה הוא מלא, הוויכוח הוא סביב הערכת תפקודו. מחצית העם רואה בו אסון וסכנת חורבן, מחצית מזהה בו את משיח בן דוד.
אז למה החליט נתניהו להציב סימן שאלה סביב ההכרה בו? כנראה בגלל התסכול ורגשי הנחיתות שהוא חש כלפי מחצית הציבור שסולדת ממנו. המחצית שכוללת רוב בתקשורת, באקדמיה, בכלכלה, בהייטק, בקרב הטייסים בדימוס ואפילו במערכת המשפט המסורתית. אבל נניח שנתניהו אמור להקים מדינה חדשה (בכל זאת, עברנו מלחמת תקומה) ולבסס בה כלכלה וביטחון, באיזו מחצית היה בוחר לביצוע המשימה הזו? כנראה לא את זו שסוגדת לו ותומכת בו. נתניהו משווע להכרה דווקא מהצד שמתנער ממנו. הבעיה היא שעד שזה יקרה, הוא ימשיך במסע הנקמה שלו במדינה. נקמה שהופיעה מיד במשפט הבא לאחר שתבע הכרה בו עצמו: הכרה גם בשרים וביו"ר הכנסת. גם הם עובדה, אמר. ואכן, אין נקמה כואבת יותר מבן גביר, סמוטריץ', קרעי, לוין, רגב, גולן, אמסלם ואוחנה. // משה גורלי
חוק הזהות היהודית
ממשלה מטרילה
"הצעת חוק הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי" היא הרעשן החדש שהממשלה מקדמת כדי לשגע את כולם. היא לא נראית כלל כמו מסמך משפטי, כוללת השוואות בין ההווה לפרעות ת"ח ות"ט ושרפת התלמוד ב־1242, שולפת "לעולם לא עוד" ומאשימה את מדינת ישראל ב"דיכויה של היהדות". אפשר לעסוק בקוריוז המזוזות, אבל ההצעה מנסה להשחיל על הדרך גם שינוי מבני במשטר, כשהיא מבקשת לחייב את השופטים לעבור הכשרה ברבנות. וגם אם מנסים לאתר את ליבת החוק המיועד ומתאמצים לנסות למצוא בו היגיון ומניחים שהוא מבקש לאפשר לאנשים להתפלל ולהניח תפילין במרחב הציבורי אם אין להם מקום מסודר אחר להתפלל בו, מגלים שהחוק מבקש לטפל בבעיה שלא ממש קיימת. או כמו שהגדירו אותה משפטנים מאופקים, "זו הצעה מטורללת ממש".
אבל היא מתגלגלת. היא מעוררת שיח, היא עושה רעש בתקשורת וברשתות, היא תגיע לכנסת. היא מתישה את הציבור, ותורמת לקיטוב. היא מבזבזת את זמנם של אנשי הכנסת והממשלה, ובעיקר של האחראים לחקיקה. כאילו שלמשרד המשפטים אין מה לעשות חוץ מלטפל בהצעות חוק שהן בכלל מניפסט אידאולוגי או תרגיל בשיעור דמגוגיה. כשמשאבי החקיקה המוגבלים ממילא של המדינה הולכים על הטרלות של ח"כים רודפי כותרות, אנחנו משלמים את המחיר בכל תחום אחר שאינו מטופל. כל הצעת חוק כזו, כל רדיפת תשומת לב, לא רק מזיקות לשיח הציבורי, אלא גם שוחקות את המדיניות הציבורית בישראל ומפוררות את יכולת העבודה של גופי הממשל. זה פשע שלטוני בפני עצמו. // שלמה טייטלבאום
התעשייה האווירית
ארדן, שחרר
כמעט שנה שאין לתעשייה האווירית יו"ר. ליצרנית המערכות הביטחוניות הגדולה של ישראל, באחת התקופות הכי קריטיות לצמיחתה, כשהענף רותח, מול הסנטימנט השלישי שמפגין העולם כלפי החברות הישראליות, כשנדרשים ניהול וניווט מצוינים במיוחד — אין יו"ר.
עמיר פרץ החזיק בתפקיד עד נובמבר, אבל שר הביטחון דאז יואב גלנט לא האריך את כהונתו. הוא כיוון לשם את גלעד ארדן, שגם קיבל את ברכתו של דודי אמסלם, השר הממונה על החברות הממשלתיות. ארדן מונה לדירקטור, אבל אז גלנט פוטר, ישראל כץ הגיע, והתברר שהוא לא מעוניין בארדן. אמסלם ממשיך להתעקש עליו, כץ ממשיך להתעקש שלא, ניסיונות למצוא יו"ר שמקובל על שניהם כשלו, והתעשייה האווירית משלמת את המחיר על מלחמות האגו של הפוליטיקאים, ולא בפעם הראשונה.
במצב כזה, המפתח נמצא אצל ארדן עצמו. הוא צריך להפגין אחריות ובגרות, ולשחרר. אם יודיע שהוא מוותר על התפקיד (ואולי אף יפרוש מהדירקטוריון), הוא אומנם לא יזכה להוביל את החברה, אבל כן יזכה לקבל את ההחלטה הניהולית שהכי דרושה לה כרגע, לטובת התעשייה האווירית ולטובת המדינה. // גלית חמי
הבנקים
מתחילים להזיע
ועדת הכספים דנה השבוע ברפורמת הבנקים הקטנים - הרפורמה הפיננסית המרכזית שנמצאת בקנה הממשלתי. לפיה, גופים חוץ־בנקאיים יוכלו לקבל רישיון בנק קטן, עם רגולציה מקילה, וכך לגייס פיקדונות מהציבור, להעמיד אשראי ולהתחרות בבנקים. הבנקים המסורתיים, מן הסתם, לא מתלהבים. עד כה נאבקו מולם המתחרים עם יד קשורה מאחורי הגב, אך האפשרות להקים בנק "רזה" תיאלץ את הבנקים להזיע הרבה יותר. למעשה, הם כבר מזיעים. בדיון בכנסת דרשה גלי כספרי, נציגת איגוד הבנקים, שלא להעניק לבנקים החדשים פטור מהוראות יציבות והוגנות כלפי לקוחות - ההוראות שנועדו להבטיח יחס הוגן ושקוף ולמנוע ניצול מצד הבנק. למשל, הוראות לזמני מענה טלפוני, שקיפות בתנאי שירות, טיפול בתלונות ועוד.
פתאום לבנקים, שנלחמים להמשיך לדחוף להורים טריים חסכונות לכל ילד שיפחיתו את חסכונות ילדיהם בעשרות אלפי שקלים, שגובים ריבית דו־ספרתית על אוברדראפט וכמעט לא משלמים ריבית על העו"ש, חשובות הוראות ההוגנות. טיפות הזיעה שנכנסו לעיניהם כנראה מונעות מהם לראות את הדבשת שעל גבם. // שקד גרין ערבה
וגם: אפשר לשנות שם, לא מהות
החלטת הממשלה לשנות את שם המלחמה ל"מלחמת התקומה" עוררה כצפוי זעם רב בציבור. זה לא שלא הגיע הזמן לבחור כבר שם. כי בהחלט צריך. ואומנם העלויות מרגיזות, אבל כל שם שהיה נבחר היה גורר אחריו אותן. הבעיה היא שבמתן שם אנחנו מנסים לתאר עולם ומלואו באמצעות מילה אחת (או שתיים). ואילו כאן הממשלה מנסה לעשות בדיוק את ההפך – לכפות הגדרה על אירוע בתקווה שזה יגרום לו להפוך למשהו אחר. או כפי שתיאר זאת השבוע ח"כ אביחי בוארון (הליכוד): "אנחנו רוצים לקבוע נרטיב של הצלחה".
לשם בהחלט יש כוח. ביהדות מיוחס לשמו המפורש של אלוהים כוח כל כך עצום, שאסור להזכירו, ובמקומו אומרים רק "השם". מתן שם מאפשר לנו לשרטט גבולות למופשט ונותן בסיס לשפה משותפת. וכשאנחנו מחליפים שם אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו מחדש במילים שלנו, ולא אלה שקבעו לנו הורינו. אבל שם חדש לא יכול לשנות את מהות הדבר. כפי שהיטיב לכתוב וויליאם שייקספיר ב"רומיאו ויוליה". "מה יש בְּשם? מה שנקרא לו 'שושנה' ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר".
בצירוף מקרים אירוני השיר הכי מדובר השבוע היה "שיר ללא שם" שכתב שלום חנוך, לאחר שהחטוף אלון אהל כתב את מילותיו על הלוח בעת שחזר הביתה. הבחירה של חנוך לא לתת שם לשיר שכתב לזכר אחיינו שנפל בעת שירותו הצבאי, מזכירה שהמעשים והרגשות חשובים יותר מהמילים שמגדירות אותם, ואלה לא תמיד נחוצות.
שום שם לא ישנה את תוצאות המלחמה ואת השבר העמוק שהיא חוללה בחברה הישראלית. הגיע הזמן שהממשלה תיקח אחריות למחדליה ותתחיל לשנות את מעשיה – בעזרת כוחה ולא בעזרת השם. // דור סער־מן
