ג'יין גדלה בבית אלים. אביה נהג להכות את אמה בקביעות, עד שיום אחד הוא ירה בה והתאבד לנגד עיני בתו. ג'יין התקשתה להתאושש ובבגרותה אובחנה עם תסמונת דחק פוסט־טראומטית עמידה. אף טיפול לא עזר לה. עד שהיא הגיעה ל־MDMA. החומר הפסיכואקטיבי שגורם לתחושות אופוריה וקירבה מוכר בעיקר כסם מסיבות, אבל ג'יין קיבלה אותו בטיפול מבוקר במצבים נפשיים חמורים במסגרת תוכנית מיוחדת של ההתאחדות הרב־תחומית ללימודים פסיכדליים (MAPS) בצפון קרוליינה. ואז הכל השתנה.
"הטיפול ב־MDMA עזר לג'יין לעבד את הרגשות הקשים מהילדות, ולהתקדם מעבר לטראומה", מספר ד"ר ריק דבלין (Doblin), נשיא ומייסד הארגון. "לראות אותה מחייכת וצוחקת ולשמוע אותה אומרת שקיבלה את חייה בחזרה היה כל כך עוצמתי. ה־MDMA איפשר לה להבין את ההפרעה של אביה. זה לא שהיא סלחה לו, היא פשוט היתה מסוגלת עכשיו להתקדם בחייה ולהתמקד בלהעריך את מה שיש לה. היא לא שכחה מה קרה בילדותה, אבל האירוע כבר לא שולט בתודעה שלה. הוא עבר מהחזית לרקע, כך שהיא הצליחה לבנות חיים חדשים".
דבלין (71) חי בשביל רגעים כאלה. מאז הטריפ הראשון שלו בגיל 18 הוא הקדיש את חייו ללגליזציה של סמים פסיכדליים ולהגשמת חלומו להפוך לפסיכותרפיסט פסיכדלי חוקי. בשם החזון הזה הוא ייסד את MAPS כארגון ללא מטרות רווח עוד ב־1986, יזם מחקר בחומר שנים רבות לפני שהמונח "מיקרודוסינג" הפך למיינסטרים וגייס יותר מ־140 מיליון דולר למחקר וחינוך בנושא. כיום דבלין הוא האקטיביסט הבכיר ביותר בתנועה הפסיכדלית, שמתקבל כמו רוקסטאר בכנסים בתחום כמי שיש לו מניות ברנסנס שחווה התחום בעשור האחרון יותר מכל אדם אחר.
כעת הוא גם מנסה לסייע לישראלים להתגבר על הטראומה הקולקטיבית של 7 באוקטובר במסגרת מחקרים שתערוך מאפס ישראל בקרב תושבי עוטף עזה, חיילים ושורדי הנובה ומחקר של מאפס העולמית בקרב פלסטינים ממזרח ירושלים. אחרי הכל מדובר ביהודי אמריקאי שמגדיר את עצמו "מהזרם של תיקון עולם".
"אנחנו עוד לא שם, אבל בעתיד יהיה כדאי לתת לכל חייל סשן טיפולי ב־MDMA, לפני שהוא משתחרר ומזדכה על הציוד שלו", הוא אומר בריאיון בלעדי, שמתקיים לקראת השתתפותו בכנס "טראומה, פסיכדליה וטיפול בזמן מלחמה" של עמותת לב בטוח במרכז פרס לשלום בשבוע הבא. "אנחנו יודעים שבארצות הברית, למשל, רבים מהמתגייסים לצבא סוחבים טראומת ילדות, מה שהופך אותם לפגיעים יותר לפוסט־טראומה במסגרת השירות עצמו. אז אפשר לדמיין גם שכחלק מתהליך הגיוס לצבא, יוצע סשן טיפולי־פסיכדלי לעיבוד טראומות".
ומה לגבי ישראלים שלא הושפעו ישירות מה־7 באוקטובר, ובכל זאת מרגישים חרדה או דיכאון קיומי?
"MDMA בהחלט יכול לעזור לישראלים להתגבר על המשבר של השנתיים האחרונות. סביר מאוד שלכולכם יש רמות מסוימות של דיכאון, חרדה ופוסט־טראומה. אנחנו גם שואפים לאמץ גישה של רפואה מניעתית ולטפל באנשים עם רמות טראומה גבוליות. יכול להיות שישראלים שלא הושפעו ישירות מהמלחמה יוכלו להסתפק בסשן טיפולי אחד לעיבוד הטראומה, ולא יזדקקו לשלושה סשנים".
זה מזכיר את המחקר שערך פרופ' רועי סלומון מאוניברסיטת חיפה בקרב שורדי המסיבות בעוטף, שגילה כי מי שהיו תחת השפעת MDMA בזמן המתקפה הפגינו פחות סימני פוסט־טראומה.
"כן, אני בהחלט מודע לכך. זה מעניין מאוד, ונוגע ברעיון ש־MDMA מתיר לך לעבד טראומה גם בזמן שהיא מתרחשת. כלומר, זה לא שהם לא חוו טראומה, אלא שהם פשוט עיבדו אותה בזמן שהיא התרחשה. היא לא היתה מודחקת וסגורה איפשהו כאקט של נתק רגשי (דיסוציאציה), ולכן הם חוו פחות פוסט־טראומה בשלב מאוחר יותר. חלק מהמשתתפים במחקר העידו שה־MDMA עזר להם לשרוד. הם חשו שהחושים שלהם חדים יותר, או שהם הצליחו להבין טוב יותר לאן כדאי לברוח ואיפה עדיף להסתתר. אבל הרבה מזה היה מזל, כמובן".
אילו עוד תועלות יכולות להיות לפסיכדליים בהקשר של טראומה?
"יש בזה ערך רוחני. הם מעניקים תחושה של חיבור למשהו גדול יותר, וזה תורם לחוסן של אנשים לא רק בטראומה, אלא גם סתם כשהם מטים אוזן למה שקורה בעולם כיום: כאן, בארצות הברית, למשל, הדמוקרטיה נמצאת בנסיגה מבעיתה. גם שינויי האקלים רק יחריפו, ואנחנו רואים שאנחנו לא עושים מה שצריך כדי להתמודד עם הבעיות. אז הסטרס הולך ומחריף בכל החזיתות, ויש יותר ויותר התמקדות ברפואה מניעתית".
לילה אחד דבלין חלם על יהודי שברח מכיתת יורים בשואה והסתתר בקבר אחים. בסוף החלום היהודי אמר לדבלין שניצל כדי לומר לו שיקדיש את חייו לקידום השימוש בפסיכדליים כחיסון נגד שואה נוספת. ואכן דבלין מגדיר אותם תרופה לדה־הומניזציה
5 צפייה בגלריה
מתחם טיפול לשורדי הנובה בקיסריה, 2023. "אין מספיק מטפלים כדי לסייע לכל הסובלים מהפרעות פוסט־טראומטיות, לכן אנו בוחנים כעת טיפול קבוצתי ניסיוני בישראל"
(צילום: גיל נחושתן)
חיסון נגד היטלר ושואה שנייה
דבלין חי בבוסטון, מסצ'וסטס, אך גדל בסקוקי, פרבר יהודי מאוד של שיקגו. אביו מורטון היה רופא ילדים, שהיה מראשוני החוקרים של "תינוקות קראק", ואמו ארלין היתה מורה. ויש לו גם שורשים ציוניים: סבתו של אביו עלתה לישראל ב־1904 כדי להיקבר בהר הזיתים, וסבתה של אמו עלתה ב־1923 ובנתה את בית הישג בתל אביב (רוטשילד 46), שבחצרו מגדל. "אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחיים הוא שאנשי קרן הישג איפשרו לי לקיים הכשרת מטפלים ישראלים במרתף הבית של סבתא־רבתא שלי", הוא אומר.
את הטריפ הפסיכדלי הראשון שלו חווה דבלין בגיל 18, כשהיה סטודנט לפסיכולוגיה בניו קולג' בפלורידה של תחילת שנות השבעים. "שם הבנתי שהתודעה שלי מעוגנת בדרמה האנושית כולה", הוא אומר. "LSD ממיס את תחושת העצמי שלך ומספק לך חוויית אחדות עם העולם. פתאום שאלתי את עצמי: מהו העולם הגדול הזה שהיה קיים לפני שנולדתי וימשיך להתקיים אחרי שאמות? זה היה טקס מעבר, שאחריו הרגשתי שאני אדם שונה. זה היה מעורר השראה. זה גם בנה אותי כגבר ופתח אותי לרגשות".
החוויה היתה כה מטלטלת שהיא גרמה לו לנשור מהלימודים ולחפש את עצמו. "נדרשו לי עשר שנים כדי לחבר את הנקודות ולהבין איך אני יכול ללמוד את מה שמעניין אותי בתוך המסגרות הקיימות", הוא סיפר בעבר. התשובה נמצאה ב־1982 במכון אסלן בקליפורניה, שבו הפסיכיאטר הצ'כי־אמריקאי ד"ר סטניסלב גרוף, חלוץ חקר הפסיכדליים, ערך ניסויים בחומרים משני תודעה. דבלין הקדיש ארבע שנים לעבודה עמו במכון, שבסופן חזר ללימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה (בהמשך הוא השלים תואר שני בפסיכולוגיה ודוקטורט במדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד) ובמקביל הקים את מאפס. הפעם משימת חייו כבר היתה ברורה: לתקן את העולם עם MDMA.
דבלין הגיע להבנה שלפסיכדליים יכולה להיות תועלת בטיפול בפוסט־טראומה כשנתקל בכתביו של ד"ר יאן בסטיאנס, פסיכיאטר הולנדי מאוניברסיטת ליידן שטיפל ב־LSD במה שכינה "תסמונת מחנות הריכוז", ובין השאר טיפל ביחיאל די נור (ק. צטניק). זה נגע בדבלין בנקודה רגישה — בילדותו בסקוקי הוא היה מוקף בשורדי שואה רבים והתבגרותו היתה בצל זיכרון הטראומה הקולקטיבית, שהפכה לתמה מרכזית בחייו.
לילה אחד הוא חלם על יהודי שניצל מכיתת יורים במזרח אירופה, הסתתר בין אלפי גופות בקבר אחים במשך שלושה ימים ואז ברח ליער. בסוף החלום היהודי אמר לדבלין כי שרד את הזוועה רק כדי להעביר לו את המסר שעליו להקדיש את חייו לקידום השימוש בפסיכדליים כחיסון נגד שואה נוספת, ואז מת. החלום הזה כונן את הקריירה של דבלין: בריאיון ב־2008 הוא אמר ש"התרופה להיטלר היא חקר הנפש העמוקה", ובשיחת הטד שלו מ־2019 הוא קרא לפסיכדליים "תרופה לדה־הומניזציה".
אבל בדרך להגשמת חלומו ניצבה בפני דבלין משוכה גבוהה במיוחד: הדמוניזציה שהממסד עשה לשימוש בסמים מכל סוג. עוד בשנות השישים של המאה הקודמת ארצות הברית נשטפה בגל פסיכדליים בהובלת ד"ר טימותי לירי, שהיה סופר, משורר, פסיכולוג קליני ואייקון של תרבות הנגד. לירי פוטר מאוניברסיטת הרווארד ב־1963, בין השאר עקב עדויות על כך שבמחקריו הופעל לחץ על סטודנטים להתנסות בפסיכדליים ועל מנחים שעשו טריפים של LSD עם סטודנטים. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר בגין החזקת מריחואנה, ומאותו רגע בילה כמעט את כל שארית ימיו בכלא או כאסיר נמלט. הנשיא ניקסון כינה אותו "האיש המסוכן ביותר בארצות הברית", ודמותו הצבעונית ללא ספק השפיעה לרעה על המחקר הפסיכדלי והיוותה מכשול בהתקדמותו למשך עשורים.
המקרה של MDMA מורכב אף יותר: החומר סונתז לראשונה ב־1912 בידי הכימאי אנטון קוליש עבור חברת התרופות הגרמנית מרק. בשנות השבעים החלו ניסיונות לשלב אותו בטיפולים פסיכיאטריים, אבל אז בשנות השמונים הוא נהפך לסם מסיבות פופולרי שמותג בשם "אקסטזי". באותן שנים נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הכריז על מלחמת חורמה בסמים, וב־1985 MDMA הוצא אל מחוץ לחוק.
"אני חושב שהמלחמה בסמים חוטאת למטרתה והרסנית כי היא רק מעודדת פשיעה וכסף שהולך לגופי מחתרת, שמערבבים סמים עם חומרים מסוכנים כמו פנטניל", אומר דבלין. "לגליזציה תביא איתה הרבה יותר מטיפול באנשים עם פוסט־טראומה או דיכאון, היא תייצר גם אפשרויות לרפואה מונעת. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים שהיא תהיה מלווה בחינוך כן על סמים, ולא חינוך מבוסס פחד כפי שקיים כיום".
בארבעת העשורים שבהם פועל מאפס, היחס הציבורי ל־MDMA הלך והתמתן, בין השאר בזכות הקמפיין המתמשך של דבלין ומחקריו. ב־2017 ה־FDA אף העניק לו מעמד מיוחד של תרופה פורצת דרך לטיפול בתסמונת דחק פוסט־טראומטית כדי לזרז את המחקר בו, ובשנה שעברה כבר היה אמור להתקבל אישור ממנו לטיפול ב־MDMA כתרופה.
המחקר בנושא היה חד־משמעי: באוגוסט 2023 מאפס פרסם את תוצאות השלב השלישי בניסוי הקליני שלו בטיפול ב־MDMA בכתב העת "Nature", שהראו שיפור מהותי בקרב 71% ממטופלי הפוסט־טראומה שלא הגיבו לטיפולים אחרים — עד כדי כך שהם כבר לא ענו על הקריטריונים לאבחון התסמונת אחרי שלושה סשנים. 15% נוספים חוו ירידה בעוצמת התסמינים.
אך לא רק תוצאות הניסוי היו אמורות לשכנע את ה־FDA, אלא גם התפשטותה של מגפת הפוסט־טראומה: כ־13 מיליון אנשים בארצות הברית לבדה סובלים מפוסט־טראומה, לפי נתוני המחלקה לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית (Veterans Administration), ובכל יום 20 איש מתוכם מתאבדים. עד כה רק שתי תרופות זכו לאישור ה־FDA לטיפול בבעיה (סרטרלין ופארוקסטין), אולם יעילותן נמוכה.
למרות כל זאת, באוגוסט 2024 ה־FDA דחה את בקשת מאפס (באמצעות זרוע הפארמה שלו, לייקוס) לאשר טיפול ב־MDMA לתסמונת דחק פוסט־טראומטית, בטענה שהתוצאות אינן מראות יעילות מספקת ושיש חששות לגבי בטיחות הטיפול. החברה נדרשה לבצע ניסוי קליני נוסף, שלא היה ברור אם תוכל לממן. "זה שבר את לבי", אומר דבלין, "לא בגללי או בגלל החברה, אלא בגלל כל מטופלי הפוסט־טראומה שזקוקים כל כך לריפוי הזה, שכעת עומד להתעכב".
5 צפייה בגלריה
טיפול דמה של מאפס ב־MDMA. בשלב 3 של הניסוי נרשם שיפור ניכר במצב של 86% מהסובלים מפוסט־טראומה, מתוכם 71% כבר לא הוגדרו סובלים מתסמונת דחק
(צילום: Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies (MAPS))
"טעיתי והקשבתי ליועצים"
ההחלטה של ה־FDA פתחה קן צרעות במאפס: כמה ימים אחריה לייקוס הודיעה על פיטורים של 75% מהצוות ורה־ארגון בחברה. דבלין עצמו התפטר מהוועד המנהל של החברה ופרסם סרטון שבו אמר כי "במשך שנים הוגבלה יכולתי לדבר בחופשיות". הבעיה בעיניו נעוצה בהתמסחרות של הארגון, שהחלה ב־2014, כשהקים את הזרוע המסחרית שלו, MAPS PBC (Public Benefit Corporation), כתאגיד לתועלת הציבור (חברה מסחרית שנותנת עדיפות למטרות חברתיות). "זו היתה תאונת רכבת בהילוך איטי", אומר דבלין.
מה קרה שם?
"כל עוד המימון שלנו הגיע מפילנתרופיה בלבד, היתה הכרה בכך שהמשימה שלנו היא גם לפתח את המדע אבל גם לשנות את התרבות. היינו צריכים לעשות הרבה עבודה תקשורתית כדי לחנך את הציבור, ולפני כעשור, כשסיימנו את שלב 2 בניסוי, הגענו לנקודה חדשה שבה ניהלנו משא ומתן במשך שמונה חודשים עם ה־FDA על איך לעצב את המחקרים כדי להתמודד עם ההטיות הסובייקטיביות של ניסויים מהסוג הזה (כשהמדען והנחקר יודעים את מטרות הניסוי ואת מרכיביו – ר"ד), ולבסוף הגענו להסכמות".
ומה קרה בינתיים בארגון?
"גייסנו את הכסף לשלב 3 של הניסוי, ואז חברת ייעוץ מבוסטון שעבדנו איתה אמרה לנו, 'חברת פארמה גדולה היתה מוציאה כבר עכשיו 60–70 מיליון דולר כדי להיערך למסחור'. ואני עשיתי את הטעות של להאמין ליועצים: הקמנו חברת פארמה והתחלנו לגייס משקיעים. ואז המשקיעים אמרו שאנחנו צריכים לגייס יותר אנשי פארמה מקצועיים. ואז אנשי הפארמה האלה השתלטו על התאגיד. והם פשוט לא האנשים הנכונים למשימה כי הם חושבים רק על עצמם ועל הנתונים. הם גם רוצים להיות רק חברות תרופות, כי אנשי פארמה מסורתיים לא מתעסקים בטיפול, אבל הפתרון שלנו הוא תרופה משולבת טיפול".
במה התבטא הפער ביניכם ביומיום?
"הם למשל התעקשו ששנה־שנתיים לפני שמגישים אישור ל־FDA לא מדברים עם התקשורת. אבל אז ב־2023 פורסם מאמר ב־JAMA Psychiatry שביקר את השיטה הטיפולית שלנו, וכשרצינו להגיב לו, חברת הפארמה חסמה אותנו. וכך היא הפסיקה להתנהל מול מבקרים ומול התקשורת ובעצם הפסיקה להתנהל מול התרבות. אבל כשאתה עושה משהו חדשני, אתה צריך לתקשר באופן פרואקטיבי את מה שאתה עושה. כך איבדנו את השליטה בנרטיב".
בלגן נוסף בחברה אירע במקום לא צפוי: באוקטובר 2018 מייגן בויסון, אחת המשתתפות בשלב 2 של הניסוי הקליני של לייקוס, הגישה תביעה אזרחית נגד זוג מטפלים נשוי של מאפס, ריצ'רד ינסן ודונה דרייר, בטענה שתקפו אותה מינית במהלך הטיפול. לאחר סיום הניסוי הקליני, לפי התביעה, ינסן המשיך לטפל בבויסון כשהוא פוגע בה מינית שוב ושוב. התיק הוסדר מחוץ לבית המשפט, וב־2019 פרסם מאפס הצהרה שמבהירה כי הוא מתייחס למקרה בחומרה ולא יעבוד שוב עם המטפלים. אבל הפרשה הוסיפה פרסום שלילי לתחום הפסיכדליים, שממילא מתמודד עם דימוי עברייני.
בשלב זה MAPS PBC היתה צריכה להבין שעליה להגביר שקיפות כדי להדוף ביקורת, אבל היא עשתה בדיוק ההפך: "בסוף 2022 פנתה אלינו קבוצת אקדמאים ישראלים, שרצתה לחקור את תפקיד המגע בטיפול בעזרת MDMA, וביקשה לעבור על סרטוני וידיאו של טיפולים כדי להגדיר אילו סוגי מגע מתרחשים בהם. חברת הפארמה סירבה לספק להם את הסרטונים, אף שהם היו ניטרליים לגמרי. זה העביר את המסר שאנחנו עדיין מוטרדים מסוגיית המגע. אם החברה היתה תומכת במחקר הישראלי, זו היתה דרך לומר שכן, יש דאגות – אכן אדם אחד מתוך 400 פיתח מערכת יחסים מינית פוגענית עם מטפל – אבל זה קורה בפסיכיאטריה ובטיפול המסורתי כל הזמן, כלומר זה לא ייחודי לפסיכדליים, והנה מה שאנחנו עושים כדי להגן על מטופלים מפני זה. הם יכלו להיות מעורבים בדיון באופן שלדעתי היה מפרק התנגדויות. אבל הם עשו את זה באופן לא חכם".
"היועצים אמרו לנו לגייס כסף. ואז המשקיעים אמרו לנו לגייס אנשי פארמה מקצועיים. ואז אנשי הפארמה השתלטו על החברה. הבעיה היא שהם בכלל לא מתאימים לניהול שלה כי הם רק דואגים למספרים ורוצים למכור תרופות, ואילו הפתרון שלנו משלב תרפיה וחינוך"
5 צפייה בגלריה
כנסייה פסיכדלית בקולורדו ספרינגס. "מודלים חלופיים לנגישות חוקית לפסיכדליים, כמו כנסיות, עדיפים על חברות פארמה"
(צילום: Jason Connolly / AFP)
איש החזון מול אנשי הכסף
בינואר 2023 דבלין רשם הפסד כואב במיוחד מול אנשי הפארמה: הוא הפסיק לכהן כמנכ"ל מאפס, תפקיד שמילא מיומו הראשון של הארגון, והפך לנשיאו. מאפס הציגה את הצעד כקידום שלו אל מעבר לניהול היומיומי של הארגון, אך בפועל, מסביר דבלין, "יש לי בעיקר סמכות בענייני מחקר והכשרות. אני כבר לא חותם על חוזים, והמנכ"לים המשותפים לא מדווחים לי בענייני מדיניות".
בשלב זה MAPS PBC יכלה להתעלם מההעדפות של דבלין. כך למשל היא החליטה להקפיא את תוכנית ההכשרה למטפלים, אחד הפרויקטים החשובים לדבלין, כנראה משום שחששה שתיתפס על ידי ה־FDA כשיווק תרופות לפני אישור.
ביוני 2023 דיווח "הוול סטריט ג'ורנל" שהחברה נאלצה להפסיק ניסויים קליניים באירופה בשל קשיי מימון. "זו היתה טעות גדולה", אומר דבלין. "ניסינו לעבוד עם הסוכנות האירופית לתרופות (EMA), כי רגולטורים לא אוהבים להיות היחידים בעולם שעושים משהו, הם שואבים ביטחון מרגולטורים אחרים. כשיש לך שש מדינות שונות באירופה וסוכנות התרופות האירופית אומרת 'כן, אנחנו מתקדמים', אז ה־FDA מרגיש נוח יותר לאשר. אז זה לא קרה.
"החלטת ה־FDA העבירה מסר לחברות התרופות שעליהן לברוח מרכיב הפסיכותרפיה בטיפול, ולהיות כמו ספראבטו (תרופה של ג'ונסון אנד ג'ונסון לטיפול בדיכאון שהחומר הפעיל בה הוא נגזרת של קטמין), שאושרה ללא פסיכותרפיה".
אולי כאן טעיתם, כשהתעקשתם על מודל משולב של פסיכותרפיה ותרופה, שהפך את הניסיון לבודד את השפעת ה־MDMA לבלתי אפשרי?
"אנחנו עושים את מה שהכי טוב למטופלים, וזה תרופה פלוס טיפול. גם מחקרים רבים של המכון הלאומי לבריאות הנפש על דיכאון מראים שכשמשלבים טיפול תרופתי עם טיפול נפשי, התוצאות טובות יותר מאשר כל טיפול בנפרד. אבל ספראבטו נמכרת ב־1.5 מיליארד דולר בשנה, אז חברות התרופות שעובדות עם פסיכדליים מנסות להעמיד פנים שהן לא משלבות טיפול, אלא רק תמיכה או ניטור. ל־MindMed, שמפתחת תרופה להפרעת חרדה מוכללת על בסיס LSD, יש פסיכיאטרים ומטפלים שצמודים לאנשים במשך 12 שעות ביום, כולל מפגשי הכנה ואינטגרציה. אבל היא אומרת: 'אנחנו לא עושים טיפול כי אנחנו מנחים את המטפלים שלנו לא לומר מילים טיפוליות, אלא רק להיות מרגיעים', או מה שזה לא יהיה. אבל זה זה חלק גדול מהטיפול".
ובכל זאת הגישה הזו עבדה עם ספראבטו.
״באופן כללי פסיכדליים אינם באמת סמים שאנשים מתמכרים אליהם. לכן זה אירוני שדווקא קטמין, הממכר מתוכם, היה הראשון להפוך לתרופה. ועם הזמן רק שומעים יותר ויותר בעיות שקשורות אליו״.
העתיד נמצא בכנסייה?
בינואר 2024, במהלך מחלוקת על מדיניות פטנטים, המתיחות בין דבלין לאנשי הפארמה הגיעה לפיצוץ: "בנקודה הזו אמרתי להם, אתם לא פועלים לטובת תועלת הציבור יותר, אז תשנו את השם, כי אני לא חושב שמגיע לכם השם מאפס", הוא מספר.
לדבלין היו סיבות לגיטימיות לדאגה: בתחילת העשור הנוכחי הכסף הגדול החל לזרום לתחום הפסיכדליים: שתי חברות שנתמכו בידי המיליארדר פיטר ת'יל כבר גייסו כ־400 מיליון דולר; ובאוסטרליה, שבה אושר MDMA רפואי ב־2023, סדרת טיפולים אחת מתומחרת ב־10–20 אלף דולר. בנסיבות כאלה מאפס התקשתה לגייס משקיעים שלא ילחצו עליה לייצר תשואה.
החברה, אם כן, שינתה את שמה ללייקוס (ומאז שינתה אותו שוב ל־Resilient), ויצאה להנפקת מניות פרטית, שדיללה את האחזקה של מאפס לפחות מ־50%, ובה גייסה יותר מ־100 מיליון דולר. כחלק מהמהלך, הודיעה מאפס כי תוותר על השליטה בלייקוס לטובת הנהלת החברה, אך תישאר בעלת המניות הגדולה.
ואם זה לא מספיק, לייקוס גם גייסה לתפקיד המנהל הרפואי את ד"ר דיוויד הואו, בכיר בתעשיית הפארמה שחתום על תהליך האישור של ספראבטו ב־FDA.
כמי שהביא את הפסיכדליים עד הלום, איך אתה יכול להבטיח שהם יישארו לתועלת הציבור?
"ובכן, בקרב הזה כבר הפסדנו".
אז מה עכשיו?
"בשנה הבאה נציין 40 שנה למאפס, ובמשך השנים נתקלנו במהמורות רבות ופשוט המשכנו בדרכנו. כשיש משקיעים, מוקד העניין עובר לתשואות. לכן אני חושב שמודלים אלטרנטיביים לנגישות חוקית, שבהם אנשים יכולים לקבל פסיכדליים בלי שכסף יחליף ידיים באופן הזה, הם עדיפים יותר".
כמו למשל?
"בארצות הברית יש מאות כנסיות פסיכדליות (שקמו בזכות פסק דין של בית המשפט העליון מ־2006, שהגן על שימוש בסמים לא חוקיים במסגרת טקסי פולחן – ר"ד). באוקלנד, למשל, יש כנסיית הפטרייה, שלה יש 130 אלף חברים. והם לא עושים משלוח בדואר. את צריכה להגיע לכנסייה כדי לקבל את הפטריות, יחד עם ספר שמדריך איך להשתמש בהן כדי להשיג חוויה רוחנית בביתך. מעבר לזה, יש רפורמות מדינתיות, בהן יוזמת הפסילוסיבין של אורגון, קולורדו וניו מקסיקו (תושבי המדינות הצביעו בעד ההצעה לאשר בחוק שימוש בפטריות הזיה לאנשים בני 21 ומעלה במסגרת מרכזים מפוקחים – ר"ד). ויש אנשים שמגדלים פטריות לעצמם".
"אני עדיין מאמין שפסיכדליים יכולים להביא לשלום במזרח התיכון. כולנו רואים את העולם מבעד לעדשת טראומה, מה שסולל את הדרך לדה־הומניזציה לאחרים ולהתעלמות מאנשים שמושיטים יד. אבל יש הרבה עבודה שצריך לעשות בכל צד"
5 צפייה בגלריה
דבלין בבר המצווה שלו בסקוקי, 1966. "גדלתי עם מורשת יהודית של תיקון עולם וצדק חברתי"
(צילום: באדיבות המצולם)
על קו עוטף עזה־לבנון
אומנם מסחור הטיפול ב־MDMA הופקע מידי דבלין, אבל לב העשייה היקרה ללבו נותר בידיו: המחקר והכשרות המטפלים. "אני מגיע לאיזורי מלחמה ועובד בהם", הוא אומר. השנה, למשל, הכשיר 55 מטפלים בלבייב, אוקראינה, ועכשיו הוא בא לכאן. מאפס ישראל, חברה לתועלת הציבור בהובלת ד"ר קרן צרפתי וד"ר אדר אבנון, מנהלת פה מחקרים רבים שבוחנים את התועלות של MDMA ופסילוסיבין לטיפול בפוסט־טראומה והתוויות נוספות. חלק מהם החלו הרבה לפני 7 באוקטובר, כמו למשל הפרויקט במרכז הרפואי שיבא ובבית החולים לפגועי נפש בבאר יעקב, שנכלל בשלב השלישי של הניסוי הקליני העולמי של הארגון האמריקאי. אבל הפרויקט הכי מסקרן בארגון כרגע הוא זה שעדיין לא התחיל – עם קבוצות של תושבי העוטף, חיילים ששירתו בעזה ושורדי נובה.
"היקף הסובלים מהפרעות פוסט־טראומטיות בישראל ובכל רחבי העולם הוא עצום, ואין מספיק מטפלים כדי לעזור להם במודל שלנו, שבו יש שני מטפלים לכל אדם, לכן אנחנו בוחנים כעת טיפול קבוצתי", הוא אומר. "הפרויקט שמאפס ישראל תעשה במימון של 2.5 מיליון דולר ישווה באופן ישיר טיפול פרטני לעומת טיפול קבוצתי, ולכן אני חושב שזה המחקר החשוב ביותר בעולם, כי הוא יכול לפתוח דרך חדשה לגמרי לחשיבה על טיפול ולהפחית עלויות".
והניסויים אינם נעצרים בצד הישראלי. "יש פרויקט שאנחנו מקווים להתחיל בבית החולים אל־מַקאסד שבמזרח ירושלים, שיהיה הפרויקט הראשון אי פעם של מטפלים פלסטינים שמטפלים בפלסטינים פוסט־טראומטיים באמצעות MDMA", הוא משתף. ובחודשים הקרובים דבלין גם יעביר הכשרת מטפלים בלבנון.
איך אתה מרגיש כיהודי בשנתיים האחרונות?
"סול אלינסקי (תיאורטיקן פוליטי ואקטיביסט יהודי־אמריקאי, מחבר הספר 'כללים לרדיקלים') היה הגיבור של אבא שלי, ואני חסיד של זלמן שחטר שלומי (ממייסדיה ומנהיגיה הבולטים של תנועת ההתחדשות היהודית ביהדות ארצות הברית, שנטש את אורח החיים של חסידות חב"ד לטובת תנועת ילדי הפרחים). כך שהמורשת היהודית שגדלתי איתה, יותר מכל דבר אחר, היתה של תיקון עולם וצדק חברתי. לזהות הזו אני מאוד מחובר. עם זאת, אני לא מרגיש מאוד מחובר לממשלה הישראלית הנוכחית. ואני חושב שהרבה אנשים מבלבלים בין ממשלת ישראל לבין יהדות".
תיארת בעבר את המשימה שלך כ"לאפשר חיבורים אנושיים שימנעו דה־הומניזציה מהסוג שאיפשר לשואה לקרות" ואמרת שפסיכדליים יתרמו לשלום במזרח התיכון. אתה עדיין מאמין בזה?
"כן, אני בהחלט חושב שזה אפשרי. הבעיה היא שכיום כולנו רואים את העולם מבעד לעדשת טראומה, מה שסולל את הדרך לדה־הומניזציה לאחרים ולהתעלמות מאנשים שמושיטים יד. כרגע האנשים שלנו חושבים שזה עוד רגיש מדי להפגיש בין ישראלים לפלסטינים לסשנים טיפוליים משותפים, אבל יש הרבה עבודה שאפשר לעשות בכל צד כדי להכין אנשים לחשוב על הושטת יד מעבר לשסעים האלה".
5 צפייה בגלריה
פרופ' רואי אדמון (מימין) ופרופ' רועי סלומון שערכו מחקר בשיתוף עמותת לב בטוח על פוסט־טראומה בקרב שורדי מסיבות העוטף. "MDMA מאפשר לעבד טראומה גם בזמן שהיא מתרחשת. לכן מי שהיו תחת השפעתו בנובה חוו פחות פוסט־טראומה מאוחר יותר"
(צילום: גיל נחושתן)
אתגר הטיפול בטראומה שקרתה בהשפעת פסיכדליים
"חשוב להפוך את הידע מהטיפול בשורדים לנכס ציבורי"
לב בטוח היא עמותת בריאות נפש המסייעת לשורדי המסיבות שהתקיימו ב־7 באוקטובר. ביום רביעי הבא היא תקיים במרכז פרס לשלום ביפו את הכנס השנתי שלה תחת הכותרת "טראומה, פסיכדליה וטיפול בזמן מלחמה". מלבד ד"ר דבלין, ישתתפו בכנס חוקרים רבים ובהם פרופ' רועי סלומון, חבר הוועד המנהל ויו"ר הוועדה המחקרית של העמותה, שיציג נתונים עדכניים מהמחקר שלו על טראומה תחת שימוש במשני תודעה; פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף של המרכז הישראלי להתמכרויות ICA; והפסיכיאטר האמריקאי ד"ר בסל ואן דר קולק.
"מדובר באירוע הטראומה הקיצונית הראשון בהיסטוריה שבו קורבנות היו צריכים לשרוד תחת השפעה של חומרים, והחוויה הטראומטית שזורה בחוויה הפסיכדלית", אומרת אפרת אטון, מנכ"לית לב בטוח. "זה מחייב חשיבה יצירתית והתבוננות חדשנית, רגישה וללא שיפוטיות על אופן הטיפול בשורדים. מתוך ההבנה הזו המטפלים שלנו נוגעים בטראומה ברגישות מתוך הבנה של כלל המרכיבים בהם התחוללה, לרבות השפעת החומרים".
עד כה סייעה העמותה ליותר מ־2,500 שורדים באמצעות 400 מטפלים, והיא מפעילה קבוצות תמיכה וריטריטים. "חשוב לנו להפוך את הידע והמומחיות שהצטברו בשנתיים האחרונות לנכס ציבורי שיתרום לשיפור תחום בריאות הנפש והמענים שניתנים לאוכלוסיות השונות", אומרת אטון.
