הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
לא מפתיע שבחזית המחאות והמאבקים הבולטים כיום עומדות נשים. ולא סתם נשים, אמהות. בעיקר אמהות ללוחמים. הן הפנים של הדרישות הציבוריות להחזרת החטופים, לסיום המלחמה, לגיוס שוויוני. האמהות האלה עותרות לבג"ץ כדי להבטיח שהממשלה תדבק בקבלת החלטות עניינית במלחמה, ופועלות למימוש החוק לגיוס חרדים, ועומדות בצמתים, ונואמות בכיכרות, ופועלות בוועדות הכנסת, ויושבות שעות מול בתי שרים כשהן לבושות בלבן ושרות בקול חנוק מדמעות "בואי אמא", ואינן חוששות ואינן מתעייפות. "אמא לביאה" נהיה מושג מפתח בציבוריות הישראלית.
הן לא הראשונות. לפני כמעט 50 שנה אמהות פלאסה דה מאז'ו טלטלו את העולם כשנאבקו בשלטון הצבאי בארגנטינה, שהעלים את ילדיהן. בארץ תנועת "ארבע אמהות" יצרה רוח ציבורית נרחבת שהובילה ליציאת צה"ל מלבנון אחרי 18 שנה. וראינו את ויקי כנפו מובילה זעקה חברתית משמעותית במו רגליה. ניסיון העבר מלמד שקולן של נשים נשמע סוף סוף ומחאה נשית נהפכת לאפקטיבית ברגע שבו נחלש פתאום קולם של גברים יודעי־כל, גנרלים בטוחים בעצמם ופוליטיקאים שלא ניתן להזיז מעמדתם. זה קורה כשהמציאות, שאותן נשים זיהו הרבה קודם, כבר בלתי ניתנת להכחשה.
הכוח שטמון במחאה אמהית, שמשלבת רגש ותבונה, אינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית — וגם יכולת לספוג ולסבול ולהתמיד למשך זמן — הוא כוח סוחף שמניע שינויים חברתיים. והוא יושב בבסיסו על אהבה, על הצורך הקמאי לגונן על הילדים ולהבטיח להם חיים טובים יותר. אהבה אמהית היא כוח טבע, שבימים אלה מתנגשת מול עינינו בממשלה שאין בה כמעט אהבה ואין בה כמעט נשים.
1
הערה
"מתי אני אדבר, אחרי שהמלחמה תיגמר והבן שלי לא יהיה?"
מיכל הדס רובין: "שכשראש הממשלה תוקע סכין בגב המפקדים הוא פוגע בלוחמים שלנו, כמו בפרסומת לקונדומים - כשהוא דוקר את המפקד של הבן שלי, הוא דוקר את המפקד שמתחתיו ואת זה שמתחתיו, ובסוף הוא דוקר את הגב של הבן שלי בזמן שהוא נלחם"
"הכל התחיל אחרי הציוץ הלילי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב־29 באוקטובר, שלושה שבועות מפרוץ המלחמה, שבו הטיל את האחריות לטבח על גורמי הביטחון", אומרת מיכל הדס רובין (52) מאבן יהודה, מפתחת תכנים למוזיאונים ואם לשלושה, אחד מהם לוחם שכבר השתחרר וגויס למילואים. "זה היה רגע שבו המסכה נקרעה והבנו שהנהגת המדינה עסוקה בשרידות פוליטית יותר מאשר בניהול המלחמה באופן אחראי. אחרי מה שקרה בעוטף ובזמן שהילדים שלנו נכנסים ללחימה עצימה, זה מה שיש לו להגיד? זה הרתיח אותי".
הדס רובין העלתה פוסט ברוח הזאת, שלא זכה אז להרבה תגובות. אבל בעקבותיו חברה הזמינה אותה להצטרף לקבוצה בפייסבוק של אמהות מודאגות. שם כבר נולדה תנועת "אמא ערה". "הרגשתי שכשראש הממשלה תוקע סכין בגב המפקדים הוא פוגע ישירות בלוחמים. האסוציאציה שלי היתה הפרסומת הישנה לקונדומים, 'בכל פעם שאת שוכבת עם החבר שלך את שוכבת עם החברה שלו לשעבר' וכן הלאה. ככה הרגשתי באותו הרגע — כשהוא דוקר את המפקד של הבן שלי, הוא דוקר את המפקד שתחתיו ואת זה שתחתיו, ובסוף הוא דוקר את הגב של הבן שלי בזמן שהוא נלחם. כי אם המפקדים יצטרכו עכשיו להיות עסוקים בלהדוף את ראש הממשלה הם לא יהיו עסוקים בבן שלי. זה עד כדי כך פשוט".
לרוב אנשים כותבים פוסט, מוציאים קיטור, זוכים ללייקים ולשיתופים וממשיכים הלאה.
"כתבתי פוסטים והוצאתי קיטור, אבל הבן שלי נשאר בעזה, המציאות לא השתנתה. הדאגה היתה גדולה מאוד. ניסינו למצוא דרך להשמיע קול ולהשפיע. ובשלב ההוא אף אחד עוד לא אמר את מה שאנחנו אמרנו — שיש מניעים פוליטיים מאחורי ההחלטות".
למעשה, היא נזכרת, "אז עוד דיברו על אחדות, אמרו שאנחנו היסטריות, ש'זה המצב' ושזו שעה היסטורית. ואני עניתי שאחדות והכל זה סבבה, הבן שלי יורד לשם בשם האחדות ולא בשם שום דבר אחר, אבל אני לא מוכנה שינהלו את הדבר הזה בחוסר אחריות. בסוף אלה החיים שלו, ואם אני לא אעשה הכל כדי להגן עליו, לא אוכל לסלוח לעצמי אם משהו חלילה יקרה לו".
פעילות התנועה התייצבו בהפגנות נגד המלחמה, שלאט לאט החלו לצוץ. בינואר 2024 בכיכר הבימה, למשל, הדס רובין כבר נאמה, "ואמרתי שהמלחמה הזאת משרתת את שרידות הממשלה, שכל זמן שהממשלה קיימת המלחמה תימשך, ושאיש לא מדבר על היום שאחרי - ולכן הילדים שלנו יצטרכו להיכנס שוב ושוב לאותם מקומות. ושוב, התגובות שקיבלנו היו שזה לא הזמן, שצריך לתת לממשלה לנסות הכל כדי להחזיר את החטופים, שאנחנו פוגעות במאמץ הזה, שאי אפשר לדבר על בחירות והחלפת ממשלה בזמן מלחמה. ואני שוב אמרתי 'ההפך, זה הזמן לדבר. מתי אני אדבר? אחרי שהמלחמה תיגמר והבן שלי חלילה ייפגע או לא יהיה? עכשיו זה קורה, עכשיו צריך לנהל את האירוע'".
מה דרשתן בהתחלה?
"לדבר על היום שאחרי, כי אין מלחמות שנגמרות בלי הסדר מדיני. אף אחד לא עוסק בזה ולכן כל עוד לא עוסקים במדיניות, המלחמה פשוט תימשך ותימשך ולעולם לא תסתיים".
והחלפת הממשלה?
"בהתחלה לא דרשנו בחירות, אבל אחר כך הבנו שזה לא מעשי והוספנו את המסר שצריך להחליף את הממשלה, כי האינטרס שלה מנוגד לאינטרס של סיום המלחמה".
הפעילות של אמא ערה (שכוללת גם לא מעט אבות) עברה שינויים בהתאם להתפתחויות. אחרי ההפגנות הראשונות החלו חברות הארגון להגיע לכנסת, פגשו את גדי אייזנקוט ובני גנץ שהיו אז שרים ("הם הבטיחו לנו שכל ההחלטות מתקבלות משיקולים ענייניים") והשתתפו בישיבות של ועדות הכנסת. השלב הבא היה עתירה לבג"ץ, בדרישה לפטר את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. "לא ייתכן ששרים הממונים על אכיפת החוק פוגעים באופן קשה כל כך במערכות שעליהן הם מופקדים", נכתב בעתירה. "המשך כהונתם בתפקידם יוצרת אנרכיה וכאוס המעמידים בסכנה את ילדינו".
במה אתן מתמקדות כיום?
"אנחנו פועלות בשטח, לובשות חולצה של אמא ערה ומצטרפות למחאות הקיימות. אנחנו נואמות בהפגנות בכל הארץ. אני נאמתי בירושלים בשבוע שעבר ליד קריית הממשלה, וכבר שנה וחצי שאנחנו נואמות בצמתים. אנחנו מנסות בכל דרך אפשרית להשפיע. מבחינתנו, אי אפשר להמשיך להפקיד את ענייני המדינה בידי אלה שקיבלו את זה כג'וב. אנחנו לא סומכות עליהם, איבדנו אמון, לכן אנחנו חייבות להיות שם, בחוץ, לצעוק, לפקח, לעשות כל מה שאפשר".
הצטרפתן גם לבג"ץ גיוס החרדים.
"כי ככל שנמשכת המלחמה יורדת הנכונות להתגייס. המלחמה הביאה לשחיקה אדירה של המשרתים, שמסיימים סדיר ומיד נכנסים למילואים. זה מסוכן והסיכוי להיפגע בגוף ובנפש גדל. גם כספית הם נפגעים, כי במקום מילואים בתנאי קבע רוצים לעשות מילואים בתנאי סדיר. ובינתיים פשוט ממשיכים לא לגייס חרדים, אף שהחוק מחייב לגייס - וגם זה משיקולים של שרידות הקואליציה".
2
המחוקקת
"הורדתי את הילד בבקו"ם, הקשבתי לגלנט, ונדלק אצלי פעמון אזהרה"
איילת השחר סיידוף: "הילדים שלנו שבסדיר לא רואים בית, ואני אומרת שאין מצב שאחרי שהם ישתחררו הם יבואו למילואים. זה לא יקרה. הם יעלו על מטוס להודו ולא יחזרו. צה"ל לא מבין שכוח העתודה שלו לשנים הבאות לא קיים"
קבוצה בולטת אחרת היא "אמהות בחזית", שמובילה איילת השחר סיידוף (48), עורכת דין ממושב פתחיה ליד רמלה, אם לשלושה שבנה הבכור התגייס בינואר 2023, "בדיוק כשהתחילה ההפיכה. נפרדתי ממנו ליד האוטובוס שלקח אותו לטירונות, ונשארתי עם תחושות קשות מאוד. במרץ, בפיטורים הראשונים של שר הביטחון יואב גלנט כי התריע מפני הסכנה שטמונה במאבק הפנימי, זה הדליק אצלי פעמון אזהרה".
סיידוף התחילה לחשוב על הדברים לעומק, לקרוא, לבדוק, לנבור בחוק, והבינה עד כמה העובדה שלא מגייסים חרדים מסוכנת, ועד כמה הסכנה תגדל עם חוק ההשתמטות שבדרך. באפריל היא כבר הפנתה את הזעם להקמת התנועה. "כשכולם עוד עסקו בפסקת ההתגברות אני הבנתי שהסיפור הוא השתמטות מהצבא, והקמנו את התנועה".
היוזמה הראשונה שלהן היתה מיצג העגלות בכניסה לבקו"ם, עוד באותו החודש: החברות הגיעו עם עגלות תינוק ועליהן ארונות קבורה עטופים בדגלי ישראל. מאז הן התייצבו קבוע בהפגנות בקפלן וגייסו עוד פעילות. המלחמה שלא מסתיימת וחזרתה של ההפיכה המשטרית בחודשים האחרונים הגדילו עוד את מעגל התומכות — כיום חברות בתנועה כ־70 אלף אמהות. הן נוכחות בהפגנות ובמחאות השונות (סיידוף נאמה בהפגנה בהבימה במוצאי שבת האחרונים), מקיימות משמרות מחאה יומיות מול בתיהם של שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר בדרישה לגייס את החרדים, ובלטו גם במחאה נגד החלטת נתניהו לפטר את ראש השב"כ.
חלק מהן גם מגיעות לכנסת מדי יום, לוועדות השונות — מוועדת חוץ וביטחון עד הוועדה למעמד האשה — ומפעילות לובי לקידום השוויון בנטל. "אנחנו עובדות בצמוד עם חברות כנסת מהאופוזיציה ולוקחות חלק בהליך החקיקה", מסבירה סיידוף. אבל ההישג המשמעותי של התנועה עד כה היה פסיקת בג"ץ בעתירה שהגישה להפסקת מימון הישיבות וגיוס תלמידיהן. הפעילות הזאת דורשת הרבה מאוד סבלנות, ולפעמים נדמה שהמאבק רק נהיה קשה יותר. "כבר שנתיים שאנחנו חוזרות ואומרות את אותם הדברים — יש חוק, נא לגייס. וככל שהמלחמה התגברה והמצב החמיר צירפנו אלינו עוד קהלים, גם מהציונות הדתית".
סיידוף מזהירה מפני סכנה קיומית של ממש: "הילדים שלנו שבסדיר לא רואים בית, ואני אומרת שאין מצב שאחרי שהם ישתחררו הם יבואו לעשות מילואים. זה לא יקרה. הם יעלו על מטוס להודו ולא יחזרו. צה"ל לא מבין שכוח העתודה שלו לשנים הבאות לא קיים. הוא חייב להתעשת ולהבין שמדובר בעניין קיומי".
3
הזועקת
"שולחים את הבנים שלנו למלחמה אובדנית, שלא תורמת לביטחון ופוגעת בכולנו"
4 צפייה בגלריה
מיכל ברודי ברקת. "מההתחלה אמרנו: תפסיקו את המלחמה הזאת, זאת מלחמת lose-lose"
(צילום: עמית שאבי)
מחאה נשית אחרת, "זעקת האמהות", קוראת להפסיק את המלחמה. מי שהקימה אותה בשבועיים הראשונים למלחמה היא מיכל ברודי ברקת (52) מירושלים, מרצה למתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה ואם לשלושה, אחד מהם חייל ביחידה מובחרת שב־7 באוקטובר שירת בעוטף (כיום הוא כבר משוחרר).
"במקרה הבן שלי היה באותה שבת בבית, אבל עד שהוא נכנס רגלית לרצועה כבר הקמתי את התנועה בניסיון לזעוק 'אל תכניסו אותם לעזה'", היא מספרת. "הייתי בחרדה ממה שחמאס מכין להם שם. חרדתי לגורלו, לגורל החיילים, סברתי שאם חמאס נתן לנו כזאת מכה אדירה בשטח שלנו, לא חכם להיכנס לשטח שלו כי הוא בטח שקד על הטמנת מלכודות הרג לחיילים. אמהות במצב דומה הצטרפו וניסינו יחד לומר 'הפסיקו את המלחמה הזאת, מלחמת lose-lose'. היה אפשר להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה".
המלחמה לא הסתיימה עד היום, אבל מבחינת חברות התנועה, האובדן הגדול, בחיים, בגוף ובנפש, שספגו חיילי צה"ל מתחילתה רק מוכיח את צדקתן. "עכשיו אנחנו מסתכלות בעיניים כלות על גל הגיוס הנוכחי, הרי הרמטכ"ל אמר שהוא רוצה לגייס כמה אוגדות ולהיכנס לרצועה", אומרת ברודי ברקת. "זה כל כך מטורף ששולחים את הבנים שלנו למלחמה רעה ואובדנית. וכעת לא רק אנחנו אומרות את זה אלא כל קציני צה"ל לשעבר, וכל זה בגלל האדישות הרצחנית של נתניהו, ששולחת את החיילים למות. לא את הבן שלו, את הבנים שלנו, ולא משום סיבה עניינית. המלחמה לא תורמת דבר לביטחון, היא פוגעת בנו, בחיילים, באזרחי ישראל ובוודאי בפלסטינים".
חברות התנועה מקיימות פאנלים שעוסקים במלחמה, בשאלות של סירוב, בסכסוכי דמים בעולם שהצליחו להגיע לסיומם. אלפי נשים משתתפות בפעילויות ומאות נוכחות בהפגנות עם שלטים וחולצות של התנועה. אחרי שנה וחצי של פעילות, הן מרגישות שהמסר מתחיל לחלחל. "השחיקה וחוסר האמון גוברים, ויש הלך רוח בציבור שהמבצע הנוכחי לא נחוץ".
זה כבר לא מאבק אישי למען הבן, אלא כזה שמונע מדאגה רחבה יותר, אבל היא מודה שהחרדה הראשונית עוד שם. "הבן שלי השתחרר, אך אני מפחדת שיחזור מחו"ל ויקבל צו מילואים. בלתי נסבל שיישלח לעזה או לבנון בשביל השליטים שלנו. יש לי גם שני בני נוער בבית, אחד מהם יתגייס בקרוב, ואני חוששת מאוד".
4 צפייה בגלריה
ענבל בן משה. "המטרה: להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות להגיע להסכם להחזרת כל החטופים"
(צילום: רן מלמד)
4
השותקת בזעם
"רצינו להעביר מסר של 'נגמרו המילים'"
ענבל בן משה (41), מטפלת באוטיסטים מכפר סבא ואם לשניים, ייסדה עם חברות וחברים את "משמרת 101" — העצרות שבהן אמהות בלבוש לבן יושבות למחאה שקטה, לא אלימה, מול מוסדות שלטון, בניין הכנסת וכדומה. "בעצם אנחנו קבוצה של אמהות, אזרחים ואזרחיות, שחברו לאמהות החטופים", היא מסבירה. "אמהות החטופים רצו לעשות משהו עצמאי, ואני באתי לסייע להן".
למה דווקא אמהות?
"אני אמא לשניים, והסנטימנט הזה נוגע בכולנו. גם גברים משתתפים במחאה, אבל הנשים בפרונט. הצורך להחזיר את החטופים הוא ממש רחמי, אני מרגישה את זה לגבי כל ה־59. זה היה יכול להיות הילד או הילדה שלי, וזה שיעור גדול עבורי. כאמא אני מרגישה צורך ללמד את הילדים שלי את השיעור הזה של ערבות הדדית".
איך נולד הרעיון של מחאה שקטה?
"הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל, שהיה בצוות ההיגוי, הביא את הרעיון של סאטיאגרהא, שיטה של התנגדות לא אלימה שגנדי פיתח בהודו. פנינו עם הרעיון הזה לאמהות, כשהמחשבה היתה לשבת בשקט מול סמלי השלטון, שכמעט כולם נמצאים בירושלים. רצינו להעביר מסר של 'נגמרו המילים', כי האמהות אמרו לנו: 'ניסינו הכל — צעקנו, בכינו, הצטלמנו עם שרה — עכשיו נגמרו המילים'. פעולה כזו מתחברת למסר העיקרי של הפעולה שלנו: מחאה א־פוליטית, לא ימין ולא שמאל — ישר. מעולם לא נכנסנו לטקטיקה של איך הממשלה ומקבלי ההחלטות יביאו את החטופים".
אז מה אתן דורשות?
"את שחרור כל החטופים בהסכם עכשיו".
עצרות הישיבה מאופיינות גם בשקט ויזואלי. "אין שלטים, אין תמונות של החטופים, אין מגפונים, ויש משהו נקי בלבן הצחור הזה. אביב גפן אמר פעם: 'השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה שבי', ומאז שהתחלנו את המשמרת אני חושבת על זה כל הזמן". העצרות מתקיימות מאז נובמבר 2024 — הראשונה נמשכה שלושה ימים, מול הכותל בירושלים. "בהתחלה לא ידענו למה לצפות, אבל ההיענות היתה כל כך מדהימה שמאז ועד היום אנחנו לא מפסיקות, עד שכולם בבית. התחלנו כשהיו 101 חטופים, מכאן שם התנועה, נשארו 59, ויש שתיים־שלוש משמרות בשבוע, כמעט תמיד בירושלים: למרגלות הכנסת, בצומת עזה־מטודלה שליד מעון ראש הממשלה, ישבנו ליד הבתים של השרים ניר ברקת ורון דרמר".
אתן שקטות, אבל חוסמות כבישים.
"כן, כי זאת המטרה: להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות להגיע להסכם להחזרת כל החטופים".
ועכשיו המחאות הציבוריות עברו להתמקד יותר בהפיכה המשטרית ובפיטורי ראש השב"כ.
"באמת ראינו ירידה בסיקור התקשורתי של נושא החטופים, ולכן אנחנו מרגישות שהנוכחות שלנו חשובה מתמיד. ואנחנו לא מתבלבלות — קודם כל החטופים. הם הופקרו, והם מעל לכל".
