אשה וגבר מביטים זה לזו בעיניים, מתלבטים כיצד לפעול. הם במסדרון של קומת המשרדים שבה הם עובדים, אזעקה במקום מצפצפת ללא הרף ואורות אדומים מהבהבים סביבם. הם נותנים זה לזו יד, ומחליטים לרוץ. אבל לאן? אם ייצאו מדלתות הקומה, מותם מובטח. אבל בפנים הם לכודים, ומתישהו הם ייתפסו, פשוט כי אין ברירה אחרת. וגם זו אופציה שבסופה אורבת סכנת מוות בסבירות גבוהה. אז מה הטעם במאבק?
עבור יוצרי "ניתוק" ("Severance"), סדרת הלהיט של אפל TV, שעונתה השנייה הסתיימה בשבוע שעבר, התשובה חד־משמעית — כל חיים ראויים שיחיו אותם, גם כאלו שלא מובנים או נוחים לנו, גם כאלה שמנקודת המבט שלנו נראים גרועים יותר ממוות. ההחלטה אם לחיות אותם נתונה רק בידיים של מי שחיים אותם.
זה נשמע טריוויאלי, אבל זה ממש לא. בטח לא בימינו. הרעיון שאפשר לוותר על חיים של אחרים למען "טובת הכלל" עומד בבסיס כמה מההחלטות הכי דרמטיות בתקופה האחרונה. הממשלה, למשל, מוכנה לסכן את החטופים שנותרו בעזה כדי להמשיך להילחם ולשמר את הקואליציה. חשיבה כזו גם איפשרה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להציע טרנספר לתושבי עזה — הרצועה ממילא הרוסה, ולא משנה מאיזו סיבה. אילו מין חיים כבר יהיו להם שם? בשני המקרים הדיון נעשה במעמד צד אחד — החזק, שאינו מתעניין בדעה של מי שהוא מחליט לגביו.
"ניתוק" מציגה מאבק בין שני סוגי אנשים שחולקים את אותו הגוף: חיצוניים (outie) ופנימיים (innie). הפיצול הזה מתרחש בזכות השתלת שבב במוח, שגורם למעין פיצול אישיות מבוסס מיקום — ברגע שאדם עם שבב ("מנותק" בעגת הסדרה) עולה לקומת המשרד שלו, האישיות השולטת בגופו מפנה את מקומה לאישיות אחרת, האאוטי מתחלף באיני.
האיני והאאוטי מופרדים לחלוטין. הם לא מכירים זה את זה, לא חולקים זיכרונות משותפים ולא יודעים דבר על החיים האחרים של האדם האחר, מלבד מה שנמסר להם במשורה מהממונים עליהם. חייו של האיני מוגבלים למשרד והם מתנהלים במקטעים — מרגע שהוא יוצא מהמעלית בבוקר ועד שהוא נכנס אליה בסוף היום, ואז מתחדשים שוב בפתאומיות כשהוא יוצא שוב מהמעלית ביום שלמחרת.
מארק האאוטי לא מבין למה האיני שלו לא מוכן לוותר על חייו. הרי הוא ברא אותו ובנה לו כלא. מה קוסם לו בחיים שמוגבלים לעבודה, שבהם שיא השיאים הוא לקבל סלסילת פירות. על מה הוא בכלל נלחם?
בעונה השנייה מתברר כי לומון, החברה שהמציאה את הליך הניתוק, עושה זאת בין השאר כדי לאפשר לאנשים חיים בלי סבל: שונאים את העבודה שלכם? מפחדות מכאבי לידה? עוברים אירוע קשה? מכל אלה אפשר להימנע אם מפעילים את השבב ועוברים לאישיות האחרת, שתישא את הסבל במקומכם. הבעיה היא שבהליך הניתוק לומון מייצרת מעמד של עבדים — אנשים שכלואים בחלל מצומצם ונכפה עליהם לעבוד (או ללדת, לעבור טיפול שיניים וכיו"ב), בלי שניתנות להם היכולת לבחור מה לעשות או האפשרות לעזוב.
גיבור הסדרה מארק בחר לעבור את תהליך הניתוק בגלל הדיכאון שבו שקע בעקבות מות אשתו ג'מה. ובסוף העונה הראשונה מתברר כי היא בעצם לא מתה אלא כלואה במשרדי לומון. בהמשך גם מתברר כי היא עוברת שם ניסויים אכזריים, שבהם משתתף מארק האיני בלי ידיעתו.
העונה השנייה מתמקדת בניסיון של מארק האאוטי להפעיל את מארק האיני כדי לחלץ את ג'מה. בין השאר הוא מנסה לעבור תהליך לביטול הניתוק, שיאחד את התודעה של שתי האישיויות. אם כי לאף אחד אין מושג איך זה יעבוד ואיך שתיהן יפעלו במקביל בגוף אחד. מה שברור הוא שמארק האאוטי חייב את עזרתו של מארק האיני כדי להגשים את מטרותיו.
בפרק הסיום השניים מנהלים ביניהם שיחה לראשונה באמצעות הקלטת הודעות ומעבר תכוף בין גבול גיאוגרפי שבו מופעל הניתוק. עד אותו רגע הצופים היו מגויסים לטובת מארק האאוטי, שרק רוצה להציל את אשתו ולהתאחד איתה מחדש. אבל בשיחה בין השניים מתברר למארק האיני, שאחיו החיצוני רוצה את עזרתו כדי שהוא וג'מה יוכלו להימלט מלומון — כלומר הוא בעצם מתבקש להקריב את חייו למענו.
מארק האאוטי לא מבין למה האיני שלו מתנגד. הרי הוא ברא אותו ומבין שהוא בנה לו כלא (ומתנצל על כך). מה קוסם לו כל כך כעת בחיים שמוגבלים לעבודה, שבהם שיא השיאים הוא לקבל סלסילת פירות. על מה הוא רוצה להילחם? לעומת זאת, אם יושלם תהליך ביטול הניתוק — האיני יוכל להתקיים לצד האאוטי שלו בכל מקום בעולם. מה זה משנה שאין הבטחה שמארק ישלים את התהליך אחרי שיחלץ את אשתו? ומה זה משנה שאף אחד לא יודע איך הסידור הזה יכול להתקיים, אם בכלל.
מה שמארק האאוטי אינו מבין הוא שהאינים אומנם מתוסכלים מכך שהחיים שלהם מוגבלים, אבל הם לא חושבים שהם פחותי ערך — להפך. אחד אחרי השני הם מוכיחים שהם מסוגלים לחיים מלאי רגש ויופי, גם במקום המשמים, המוזר והאכזרי שבו הם קיימים: הם מפגינים חברות אמיצה, תומכים זה בזה, מצליחים לשפר את תנאי המחיה שלהם ואפילו מתאהבים עד מעל הראש. האינים מבהירים שסבל אינו סיבה לוותר על חיי אדם, אלא הצדקה להילחם למען השיפור שלהם.
השאלה מה הופך חיים לראויים או בעלי משמעות מעסיקה הוגי דעות (ומשפטנים) כבר מאות שנים — מספר קהלת, דרך "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל ועד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבל המוטיב החוזר בכל התהיות הללו הוא שאדם יכול להחליט רק לגבי החיים שלו אם הם ראויים או לא, ואילו הסביבה צריכה לאפשר לו את התנאים המיטביים לשגשג. המציאות הקודרת של השנים האחרונות מדגישה את הסכנה הגדולה שמתעוררת כשאנשים קובעים לאחרים אם חייהם ראויים או לא. ו"ניתוק" ממחישה אותה: אם נתעלם מהחיים של החלשים מאיתנו, אם נבטל את הצרכים שלהם מתוך מחשבה שהם פחותי ערך, זה יתפוצץ לנו בפרצוף. לא משנה כמה ינסו להשתיק ולדרוס אותם — הם ימשיכו למרוד, לדרוש הכרה באנושיות שלהם ולתבוע שוויון או פשוט את הזכות לחיות. והם לא יוותרו, גם אם המעשה האחרון שיעשו יהיה אחיזת ידיים תוך כדי ריצה בגיהינום.
