הזינוק ביצוא
גובר, אבל לא מישראל
הלמ"ס פרסמה השבוע נתון שאמור להדאיג את קברניטי הכלכלה: ברבעון השני של 2026 כ־40% מיצוא הסחורות של ישראל — 11.2 מיליארד דולר — היו סחורות שנמכרו בחו"ל ולא חצו את גבולות המדינה. לשם השוואה, בתחילת 2023 שיעור הסחורות האלה היה חד־ספרתי: 9%.
אבל זה לא הכל. הנתון המטריד באמת שפורסם היה שהיצוא מישראל עצמה — 17.1 מיליארד דולר ברבעון — נמוך ב־7% מזה של הרבעון המקביל לפני ארבע שנים.
אם אתם מבולבלים לגבי ההגדרה של המונח "יצוא" בהקשר הזה, הנה היא: כשחברה שרשומה בישראל מוכרת סחורה ללקוח בחו"ל, הבעלות עברה מתושב ישראל לתושב חוץ אך הסחורה לא נכנסה לישראל ולא יצאה ממנה, ולכן אינה מופיעה ברשומות המכס. המשמעות שמאחורי כל זה היא ש"בום" היצוא מתרחש בחו"ל ולא בישראל, וששם גם נמצאים המפעלים, המשרות והספקים.
הגיע הזמן שמישהו באוצר או בבנק ישראל ייכנס לעובי הקורה וינתח מה המשמעויות של הנתונים האלה, עד כמה הן חמורות, איך זה משפיע עלינו ואם מתחת לאף שלנו מתפתח מודל כלכלי חדש שיש לתת עליו את הדעת. // אדריאן פילוט
החוב לתעשיות הביטחוניות
כשהמדינה חומסת
משרד הביטחון מצא לו בנק מצוין, כזה שאתה לוקח ממנו בלי להעמיד ביטחונות, וגם הריבית, לפחות עד עכשיו, אפסית.
לבנק הזה קוראים התעשיות הביטחוניות. החוב של משרד האוצר לתעשייה האווירית, רפאל ואלביט כבר תפח לסכום בלתי נתפס של כ־17 מיליארד שקל, בזמן שהחברות ממשיכות לייצר נשק לצה"ל, לשלם משכורות לעובדים, לעמוד בהתחייבויות מול הספקים ולממן בעצמן את הפער. רפאל כבר נאלצת לקחת הלוואות ותע"א נקלעה ברבעון השני לתזרים שלילי של כ־800 מיליון דולר.
אלא שלמדינה יש גם כובע נוסף, בהיותה הבעלים של רפאל ותע"א, וככזאת היא גם רוצה לקבל מהן דיבידנדים של מיליארדי שקלים, תוצאת רווחיהן הנאים בשנים האחרונות. במילים אחרות: בעל המניות שלא משלם לחברות שלו בזמן מבקש מהן לפתוח את הקופה ולהעביר לו מזומן.
באוצר מבינים שהפטנט הזה מתחיל לעלות ביוקר ומגבשים מתווה לתשלום עלויות המימון של החוב. זה בהחלט שיפור, כי עד כה אף אחד שם לא חשב שזה המהלך המתבקש, הנכון וההוגן במדינה שאינה מדינת עולם שלישי. ומי יודע, השלב הבא עוד יכול לבשר בשורה של מהפכה ממשית: לקוח שמזמין נשק, מקבל אותו וגם משלם תמורתו בזמן. // יובל אזולאי
מספר הנבחנים בבגרויות
הזכות להעמיק
ביום שלישי השבוע שוב קיים שר החינוך יואב קיש תדרוך עיתונאים ללא אמברגו — קביעת זמן פרסום דחוי ומוסכם מראש. הפעם זה היה בנושא תוצאות מבחני הבגרות.
מדיניות האמברגו נועדה לנטרל את התחרות בין העיתונאים ולתת להם זמן ללמוד את החומר ולהעמיק בו. לכאורה, קביעת אמברגו היא עניין מובהק של המקור לחומר כדי שהטיפול בחומרים שהוא מפיץ יהיה מקצועי. אלא שקיש מיישם מדיניות הפוכה. תחילה הוא קיצר את זמני האמברגו, וככל שהתרבו כישלונות משרד החינוך הוא ביטל אותו.
האינטרס של השר ברור: להשתמש בתחרות בין גופי התקשורת כדי להכריח את הכתבים להעלות במהירות לאתרים ולערוצים השונים את גרסת המשרד, שמעמעמת את מחדליו או מציגה הישגים מופרכים. המצב שבו הגורם שמפרסם את המידע נלחם באמברגו מעיד עד כמה איבדה לשכת שר החינוך בעידן קיש את הבושה. לא נותר אלא לקוות שהשר הבא במשרד יאמין שעיתונאים (וגם תלמידים) זכאים וחייבים להעמיק ולנקוט גישה ביקורתית כלפי כל מה שמספרים להם. // שחר אילן
הגאות בקריפטו
המחוקק איטי והצרכן משלם
אחרי "חורף קריפטו" ממושך שער הביטקוין זינק בסוף השבוע והגיע ליותר מ־86 אלף דולר. בשוק כבר ממהרים לבשר על "אביב קריפטו" מחודש, ומזהים בו מגמה: משקיעים מתחילים להסיט כספים ממניות הבינה המלאכותית אל שוק הנכסים הדיגיטליים.
באופן אירוני, הזינוק הנוכחי מתרחש דווקא לאחר שחקיקת הקריפטו המרכזית בארצות הברית נבלמה בסנאט. אלא ששם הרגולטורים מתגלים כפרגמטיים: באמצעות מכתבי אי־אכיפה והנחיות משלימות, הם עוקפים את המבוי הסתום, פותחים את הדלת לטוקניזציה של נכסים, ומאפשרים לבנקים וגופים מוסדיים גדולים להיכנס לזירה. השוק האמריקאי כבר פועל כאילו הוא עמוק בתוך עידן ההסדרה.
בישראל, לעומת זאת, היכולות הבסיסיות ביותר — החזקת ביטקוין באופן מוסדר בלי להיתקל בחומה בנקאית אטומה, תשלום מס כחוק, שימוש במטבעות לצרכים יומיומיים — עדיין בחיתוליהן.
וכך, דווקא במדינה שרואה בעצמה קטר של חדשנות נפתח פער שלא נובע מנחיתות טכנולוגית, אלא מתגובה איטית של הרגולטורים ומחוסר תשומת לב ממשלתית. את המחיר, כרגיל, ישלם הצרכן הישראלי. // שקד גרין ערבה
אנחנו ערוכים לכל תרחיש, כלומר לא ערוכים לכלום
יצאנו מיום כיפור לדיווחים מאירופה על היערכות להגברת התוקפנות הרוסית ולדיווחים מהמפרץ על היערכות מול החות'ים ולאזהרות ישראליות על הצורך להיערך מול איראן. עולם בסחרחרת היערכויות.
היערכות כשלעצמה היא דבר טוב. היא ביטוי לזהירות, לשיקול דעת, לאחריות, לתכנון. הבעיה מתחילה כשההיערכות אינה באמת ערך, היא רק סיסמה. זהירות, שיקול דעת, אחריות ותכנון — חומרי הגלם שלה — הם בדיוק מה שאין בהנהגה הישראלית ובמשרדי הממשלה שהיא מובילה. הרי אנחנו לא באמת "ערוכים לכל תרחיש", כמו שאוהבים למכור לנו. יש לנו משרד להגנת הסביבה שיורק על היערכות למשבר האקלים. יש לנו משרד חינוך שמרוב היערכויות לפתיחת כל שנה לא באמת מטפל בחינוך. לא באמת נערכנו למשבר ההתחלה. אין היערכות לשינויים הדמוגרפיים, לקריסה אפשרית של הביטוח הלאומי, למחסור במזון, למגפה הבאה, למלחמה הבאה. יש לנו הנהגה ומערכת ביטחון שאמורות להיות ערוכות תמיד לכל דבר, ובכל זאת, חרף התרעות חוזרות ונשנות מסוגים שונים ומגוונים, הגיע 7 באוקטובר. בסוף, איכשהו, אנחנו נשארים תמיד רק עם היערכות לבחירות, ואיכשהו יכול להיות שגם אליהן נגיע ונגלה בלגן שלא דמיינו לעצמנו. // דור סער־מן
