פרשת השחיתות החדשה
איפה רשות שוק ההון?
בפרשה השחיתות לכאורה שנחשפה השבוע מתמקדים החוקרים ביו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד, בסוכן הביטוח עזרא גבאי ובמעגלים המקצועיים והפוליטיים שסביבם. אף אחד לא ממש מתמקד בנפגעים של פרשת השחיתות הזאת — אנחנו. על פי החשד, המטבע שבו סחרו הצדדים היה העובדים שמכרו להם ביטוח דרך מקום העבודה. וכשכל הצדדים ניסו להרוויח כמה שיותר, קשה להאמין שמישהו דאג לטובת העובדים. צריך לבדוק את כל זה: האם ההצעות הביטוחיות של עזרא היו הטובות ביותר עבור אותם עובדים? האם ועדות המכרזים שבחרו בו בדקו את השוק כמו שצריך? האם היו הצעות טובות יותר שנדחו משיקולים לא עניינים? כאן בדיוק צריכה להיכנס לתמונה רשות שוק ההון. המשטרה תחקור את השחיתות, אבל הרגולטור שאמון על ביטחון המבוטחים ויושרת הסוכנים וחברות הביטוח חייב להיכנס לעובי הקורה המקצועי. הרשות צריכה לנבור בכל המכרזים שבהם זכה גבאי, לבדוק אם נעשו ההשוואות הנדרשות, לברר מה היו העמלות שגרף הסוכן, ולנסות להבין אם העובדים קיבלו את ההצעות הטובות ביותר. הפרשה הזאת אולי תהיה סוף סוף הזדמנות לתקן את כל העיוותים בענף, אבל בינתיים הרגולטור צריך להתחיל מלעשות את העבודה שלו בשמירה על תקינות השוק ועל האינטרסים של הציבור. // גולן פרידנפלד
הפצ"רית
שקר להגנת האמת
סיפור היעלמות הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי החל בחשש לחייה והסתיים בחשש לטלפון שלה. החשש לחייה היה ממשי לנוכח מבול השטנה שהיא ספגה (וסופגת) ממכונת רעל חסרת מעצורים, שמכוילת ישירות בידי ראש הממשלה ושר הביטחון. החשש לטלפון מגיע בעיקר מכיוון המשטרה, שחושבת שכל הסיפור היה "מסך עשן" להעלמת ראיות. יש דרכים פחות דרמטיות ויותר יעילות כדי להיפטר מראיות, לא סביר ללכת דווקא על אירוע שמושך המון תשומת לב. ייתכן שהאמת, כשתתברר, מכילה את כל האפשרויות. בכל מקרה, חטאה הגדול של תומר ירושלמי הוא שקר שנועד להגן על אמת — הנחיצות בחקירת ההתעללות. זה לא שקר שנועד לטייח שחיתות או מעשים חמורים יותר, ויש גבול עד כמה ניתן להעצים אותו בתעמולה של סוכני ההפיכה. כשהם משתוללים מרוב דאגה כביכול לשלטון החוק, צריך לזכור שרמיסת החוק היא אומנותם, ושכישלונה של הפצ"רית הוא מבחינתם לא הזדמנות לשמור על מינהל תקין, אלא עוד הזדמנות לפרק כל שומר סף אפשרי. // משה גורלי
ההטבות של סמוטריץ'
כספים סקטוריאליים
אחרי שלוש שנים של ניסיונות בלתי פוסקים לפרק את הדמוקרטיה שגרמו לבריחת מוחות ובריחת השקעות ובריחת חברות, הממשלה נזכרה השבוע שהיא בעצם רוצה כאן אנשי הייטק. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז על שורה של הטבות מס לאנשי הענף, ובראשן דובדבן — הקלות במיסוי על אופציות למי שרוצה לחזור מרילוקיישן. פתאום עשרות אלפי ההייטקיסטים שעזבו את המדינה מאז החלה ההפיכה חשובים לסמוטריץ'. הבעיה היא שהוא מסתכל עליהם כמו שהוא מסתכל על כל דבר — כאילו הכל זה שוחד סקטוריאלי. הוא וחבריו לממשלה רגילים לניהול שמתבסס על הטבות לבייס ולמקורבים, ומניחים שאפשר להשתיק כל מצפון, לסרס כל אידאולוגיה, אם רק שופכים קצת כסף. אז הם חושבים שכולם מוכנים לאכול את זה, את ה"קחו קצת כסף ותשתקו". מה שהם לא מבינים זה שמעבר למצפון ואידאולוגיה, יש גם מציאות. ההתייחסות להכל באופן סקטוריאלי מגלמת אי־הבנה עמוקה של איך עובדות מדינה, חברה וכלכלה. ההייטקסטים שעוזבים מבינים את הקשר בין מדיניות ממשלתית — רמיסת החוק והמינהל התקין, מלחמה באקדמיה, משיחיות וחדוות כיבוש — למצב המדע, הטכנולוגיה, שיתופי הפעולה הבינלאומיים והאפשרות לקיים כאן תעשייה פורצת דרך ומשק משגשג. סמוטריץ' לא מבין את זה; זה ניכר בכל דבר שהוא אומר ועושה, כחבר בממשלה הזאת באופן כללי וכשר האוצר בפרט; הפירורים שהוא מנסה לזרוק עכשיו להייטקיסטים הם רק עוד דוגמה מביכה. // סופי שולמן
המיסוי של סמוטריץ'
יש דרך טובה יותר
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז השבוע כי יהפוך את המס שהטיל על הבנקים בשנתיים האחרונות לקבוע, כי הריביות שלהן, לדבריו, הן עניין "בלתי נסבל". באופן אירוני, בדיוק במקביל להודעה של סמוטריץ', הממונה על התקציבים לשעבר יוגב גרדוס דיבר בכנס "בנקאות המחר" של בנק ישראל על רפורמת הבנקים הקטנים — השינוי הרגולטורי המשמעותי ביותר שבנק ישראל ומשרד האוצר מקדמים כדי להגביר את התחרות במערכת הבנקאית. המהלך הזה אמור לאפשר לגופים חוץ־בנקאיים להתחרות בבנקים הגדולים, אבל גרדוס הודה שהוא לא רואה תרחיש שבו הרפורמה תאושר השנה בכנסת, כי לממשלה אין רוב לכך. אם סמוטריץ' באמת רוצה להילחם בריביות "הבלתי נסבלות" של הבנקים, מס אינו הפתרון — הוא פטנט קל ובעיקר פופוליסטי, בטח בשנת בחירות. במקום זאת, הוא פשוט יכול לשים את מלוא כובד משקלו על אישור הרפורמה. // שקד גרין ערבה
כשקוראים לכל דבר "פרשה", אנחנו מאבדים עניין מהר
סחרור החדשות הישראלי הבלתי אפשרי הגיע בתחילת השבוע לשיאו בכמה שעות שדחסו יחד את היעלמות הפצ"רית ומציאתה, השתוללות מכונת הרעל, חשיפת חשדות שוחד מקיפים ומציאת הפרופסורית שנעלמה. היה קשה לעמוד בקצב. ובעיקר קשה להצליח לעקוב אחרי כל הפרשות. עוד לא התאפסנו על קטארגייט, ומה קורה עם מירי רגב ועם מאי גולן, ואז שדה תימן, ועכשיו הפצ"רית, ופרשת ההסתדרות־הליכוד, והנה יש כבר חדשה במשרד החינוך.
במקור, פרשה היא עניין ניטרלי למדי. יש פרשת דרכים, ויש קו פרשת מים, ובעיקר יש פרשה שהיא נושא, עניין. כמו פרשות השבוע: התורה מחולקת לפרשות, ובכל שבוע דנים באחת, במחזוריות אינסופיות. כי תמיד יש מה לדון, תמיד אפשר לחזור לאותן פרשות שוב ושוב, העניין לא נגמר. אבל איכשהו עם השנים הפרשה נקשרה יותר בשערורייה. ההיסטוריה הישראלית משובצת פרשות, מעסק הביש (שנקראה פשוט "הפרשה"), יוסל'ה שוחמכר, קו 300, ועד השנים האחרונות, שבהן כל חקירה היא "פרשה".
הבעיה היא שזו מילה שקצת מקטינה הכל. כשכל דבר זוכה להגדרה "פרשה", אין הבדל בין הקטן לגדול, בין היותר חשוב לפחות. הכל מתכנס לאותו סרט נע של חדשות בלתי פוסקות. כשגם עבירות כבדות, שחיתות עמוקה וריקבון מוסרי ממוסגרים כעוד "פרשה", כעניין הטרי של הרגע שתכף יידחק כשתצוץ פרשה חדשה, אנחנו מטושטשים, קהי חושים, מתקשים כבר להבין כמה הכל משובש. ובמקום שפרשות ימקדו את העניין שלנו, מרוב פרשות — אנחנו פשוט מאבדים עניין. // דור סער־מן
