הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"שבוע אחרי שהתחילה המלחמה מצאתי את עצמי עם סיגריה, אני כבר לא זוכר מה היה הטריגר", מספר ראובן אבלגון. "באותו רגע חזרתי לעשן אחרי 27 שנה, ואני אפסיק כשהחטוף האחרון יחזור".
רבים חזרו לעשן אחרי 7 באוקטובר. במקרה של אבלגון, הוא עשה את זה כי מצא את עצמו באחד ממרכזי העצבים המרוטים והכואבים ביותר של המלחמה. במשך עשרות שנים היה מהפעילים המוכרים בשוק ההון הישראלי, וכ־20 שנה עמד בראש חברת החיתום רוסאריו קפיטל, עד שב־2022 מכר אותה. אחר כך הוא הוריד הילוך, המשיך ללוות את רוסאריו והיה יו"ר חברת ההשקעות אינטו וחברת המחשוב סינאל. ואז, ב־8 באוקטובר, אבלגון נשאב לתפקיד לא צפוי, כאחד המנהלים המובילים של מטה משפחות החטופים והנעדרים, ומינואר 2024 הוא משמש יו"ר המטה. ושם — במגע יומיומי עם בני המשפחות, עם גורמי שלטון, תורמים ומתנדבים; בתוך הביורוקרטיה של הכאב והלוגיסטיקה של מלחמה על חיי בני אדם, עולה ויורד עם תנודות התקווה והייאוש, דרוך לכל בשורה או החלטת ממשלה — אבלגון חזר לסיגריות.
כעת, אחרי שכל החטופים ששרדו בשבי בעזה חזרו, והמשפחות ממתינות להשבתם של עוד 13 חללים חטופים, אבלגון, הוותיק ביותר מקרב בכירי המטה, מתפנה לחשוף את עבודת הארגון הזה, שניהל את המאבק הציבורי המטלטל והאפקטיבי ביותר בישראל בשנים האחרונות. "להיות חלק מההתארגנות העממית הכי משמעותית בישראל זו שליחות שבחיים לא חשבתי שאהיה בה", הוא אומר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "ואני בא מהעולם העסקי. בעולם עסקי הצלחה נמדדת בהרווחנו/הפסדנו. פה מהי הצלחה? אני מנהל ארגון שמטרת העל שלו היא להתפרק. ההצלחה שלו היא כשהוא מתפרק. עד שזה יקרה, במשך שנתיים ההצלחה שלנו התבטאה בכך שנשארנו על סדר היום בארץ ובעולם. בנינו מכונה בשביל זה, מערכת שלמה שעבדה כדי לשמר בתודעה הציבורית את הנושא הכי חשוב בחברה הישראלית, את האתוס שלא משאירים אף אחד מאחור. והחברה הישראלית תתאושש רק כשהנושא הזה יירד מסדר היום".
"כשהעסקה בתחילת השנה לא המשיכה לשלב ב', היתה לנו תחושה של כישלון. הרגשנו תסכול. וכעסנו. את מה שיש לי להגיד (על ראש הממשלה) אני אגיד במקום ובזמן הנכונים"
9 צפייה בגלריה
16 באוקטובר 2023 | המטה במשרדיו הראשונים במגדל המוזיאון. "בימים הראשונים היתה היסטריה כללית. לא ידענו מה לעשות, והיינו צריכים לחשוב בקור רוח עבור כולם"
(צילום: גבריאל בהרליה)
הימים הראשונים
באתי לשעתיים, נשארתי שנתיים
7 באוקטובר, על הבוקר. "הייתי בקיסריה, שיחקתי גולף, מנותק לגמרי", מספר אבלגון (74). "רק ב־10:30, כשהודיעו שסוגרים את המועדון, פתחתי את הטלפון וקלטתי מה קרה. טסתי הביתה לתל אביב, לקחתי את האקדח" — הוא יוצא סיירת של הנח"ל והחזיק אקדח ברישיון במשך שנים — "וירדתי דרומה, כי יש התקפה, צריך להילחם. באשדוד היה מחסום, המשטרה עצרה אותי וחזרתי הביתה. ישבתי מול הטלוויזיה והתחלתי לאכול את הציפורניים, לא ידעתי מה לעשות".
בתוך ימים אחדים הוא מצא מה לעשות. "התקשר אליי חבר שלי, יוסי מואטי, ואמר: 'אנחנו מנסים לארגן משהו בעניין החטופים, בוא לעזור לשעתיים'. הגענו לרחוב ברקוביץ' 4 בתל אביב, למגדל המוזיאון, למשרד של עו"ד דודי זלמנוביץ', דוד של עומר שם טוב שנחטף מהנובה. זלמנוביץ' היה שם עם מלכי, אבא של עומר, ורונן צור, והם אמרו לי: 'בוא נשב, נראה איך מתארגנים'. אמרתי: 'התארגנות חברתית? בואו נתחיל מלפתוח חשבון בנק'. מלכי, שגם אותו אני מכיר בנסיבות חברתיות, אמר: 'נפתח, שיהיה. בתוך שבוע־שבועיים זה בטח ייגמר'. באתי לשעתיים, חשבנו שזה ייגמר בתוך שבועיים, ועברו שנתיים שבהן הייתי עסוק רק בזה. אני לא מבני המשפחות, לא היה לי מישהו באירוע, אבל כולם היו אצלי באירוע. אחרי שנתיים נהפכתי לאחד מהם".
מה הכניס אותך ככה פנימה, על ההתחלה?
"ההלם, ותחושת הבהילות. בימים הראשונים, כשהיתה אי־ודאות, הייתי קר רוח ויכולתי לטפל בדברים באופן הגיוני, רונן, יוסי, אני וגם מלכי היינו צריכים לחשוב בקור רוח עבור כולם".
ואחרי ההתחלה, למה נשארת?
"נכנסתי למשימה והרגשתי שאי אפשר לעזוב, אבל חשבנו שזה אירוע קצר, אף אחד לא האמין שייקח כל כך הרבה זמן. ובינתיים אתה נקשר רגשית לאנשים, ואתה מבין שיש פה אירוע היסטורי. אני עצמי נפצעתי במלחמת ההתשה, עוד יש לי צלקות מרסיסי פגז. ועם הטראומה הלא פשוטה שלי, כל מה שקרה נראה לי כמו משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. נכנסתי לזה, הייתי יותר מדי בפנים מכדי לצאת".
"מישהו אמר לי: 'בזכות המטה לא היו התאבדויות' - זה היה בית שמנע מאנשים פגיעה בעצמם, כי כל הזמן נתנו להם תקווה, תמיד הם ראו שמישהו מחויב למאבק שלהם. זה איפשר להם לשרוד"
9 צפייה בגלריה
24 באוקטובר 2023 | האירוע לשינוי שם רחבת מוזיאון תל אביב לכיכר החטופים. "רון חולדאי דאג שבית אריאלה יקצה מרחב למשפחות. משם צמחה הכיכר"
(צילום: מוטי קמחי)
9 צפייה בגלריה
3 בנובמבר 2023 | השולחן הממתין לחטופים, מהפעילויות הראשונות בכיכר בראשית דרכה. "עשינו קבלות שבת, ואז התחלנו עם העצרות, שגם בהן היה צריך לטפל. נהיה ארגון"
(צילום: דנה קופל)
ההקמה
עושים בית, ונותנים תקווה
"בימים הראשונים במטה אנשים היו בפניקה ובהיסטריה כללית. בני המשפחות כמובן הסתובבו עם עצבים חשופים וכאב עצום. כולם היו שם. ואנשים באו לעזור, רצו לדעת מה לעשות, חיפשו איך לתרום, להשתלב. גם אנחנו לא ידענו מה לעשות".
אבל ידעת שצריך חשבון בנק.
"כן, קודם כל. עוד לא ידענו מה יהיה המאבק ולכמה זמן, אבל הרגשתי שהולך להיות פה אירוע שיצריך מקורות כספיים, שיהיו הוצאות".
ומה השלב הבא?
"אין מניואל לאיך מקימים מטה למשפחות חטופים. כן היה לנו ברור מההתחלה, קבענו את זה באופן חד וברור, שאנחנו א־פוליטיים, בניגוד למה שניסו להדביק לנו מאז ועד היום. אנחנו מייצגים את כל העם. וגם אני לא אדם פוליטי, אני לא איש שמאל, וזה לא משנה כי זה לא רלוונטי. המטרה היתה אחת, להחזיר את היקרים ולטפל במשפחות.
"מיום ליום הגיעו עוד ועוד אנשים, מאות בני משפחות, והתחלנו לחשוב אילו דברים צריך. בימים הראשונים למשל היה חמ"ל של אחים לנשק ואנשי וויקס שניסו לעשות זיהוי פנים של סרטונים ותמונות ברשת, כדי לזהות נעדרים. ואנחנו ניסינו להבין מה עושים, איך עוזרים למשפחות. לאט לאט זוהו נעדרים, ואחרי בערך שבוע הבנו שיש 255 חטופים".
ואז?
"הפכנו את המטה לבית למשפחות, והתחלנו לגייס כסף, לקמפיינים בארץ ובחו"ל וברשתות. הקמנו עמותה, וסידרנו משרדים".
איך מארגנים מהרגע להרגע משרדי ענק לכל הפעילות שלכם?
"גיל שויד, שהעביר תרומה למטה, התקשר ושאל 'מה עוד אתם צריכים?'. אמרנו 'משרדים', כי ישבנו אצל דודי זלמנוביץ' בהשאלה. זה היה יום שישי, ושויד אמר: 'ביום ראשון ב־10:00 לכו לליאונרדו דה וינצ'י 13, יחכו לכם שם שלוש קומות'. הוא תרם לנו את המטה, שמשמש אותנו עד היום, במה שהיה בית הקיבוץ הארצי והיום מושכר לצ'ק פוינט. ישבו שם חברות שצ'ק פוינט קנתה, שויד פינה אותן ונתן לנו את המשרדים. אנחנו חייבים לו תודה ענקית. במקביל דיברנו עם רון חולדאי שדאג לכך שבית אריאלה יקצה מרחב למשפחות, שיוכלו לאכול ולישון שם. משם צמחה כיכר החטופים, מהשולחן הריק שמחכה לכל החטופים שהוקם ברחבה שבכניסה לבית אריאלה, מול מוזיאון תל אביב. עשינו שם קבלות שבת, וברגע שהיתה כיכר נולדו גם העצרות במוצאי שבת. וגם בעצרות היה צריך לטפל. נהיה ארגון".
הכל קרה מהר מאוד. כיכר החטופים נולדה עוד לפני סוף אוקטובר. איך מקימים את הארגון כל כך מהר? איך בונים את המנגנון?
"זה היה יותר מורכב מלהקים בית השקעות. העולם העסקי הוא חד־ערכי, הרווחת או הפסדת. באירוע הזה אתה לא יכול לומר ההנפקה לא הצליחה, שהלקוח ינסה שוב. אתה צריך לבנות ארגון מורכב מאוד, תוך כדי תנועה, כשאתה נותן שירות ל'לקוחות' שהם גם ה'בעלים', והם כולם בסטרס, כולם מסכנים".
ואחד מהם, אבא של עומר שם טוב, היה ממובילי המטה מראשית הדרך. איך הוא עשה את זה?
"מדהים, כאילו זה לא אירוע שלו. מלכי ידע לנטרל את הרגשות בקבלת ההחלטות באופן מעורר השראה ובקור רוח יוצא דופן. הוא סלע. לא חושב שאני הייתי יכול לעשות זאת, למזלי לא נדרשתי".
מה סיפקתם לבני המשפחות בשלב הזה?
"קונקרטית, קודם כל, מקום להיות בו, שלא יהיו לבד. ומקום שבו הם מקבלים גם שלוש־ארבע ארוחות ביום — וויקס תרמה את האוכל לכל המשפחות ועובדי המטה במשך שנתיים. והקמנו מחלקה שמלווה את כל בני המשפחות ודואגת לכל הצרכים של הקרובים. לכל שתיים־שלוש משפחות יש מלווה מהמטה, עובד שלנו, לצד המלווה מטעם הצבא. סייענו להם בתמיכה כלכלית, גם כספית וגם בעבודה מול הבנקים וכן הלאה — אל תשכחי, אנשים הפסיקו לתפקד, עזבו עבודות. סייענו במימון נסיעות, מחלקת הדוברות שלנו טיפלה בכל הקשר עם התקשורת, וכמובן ליווי נפשי.
"מעבר לזה, נתנו להם תחושה של בית, ותקווה. מישהו אמר לי: 'בזכותכם לא היו התאבדויות' — המטה היה בית שמנע מאנשים פגיעה בעצמם, כי כל הזמן נתנו להם תקווה, תמיד הם ראו שמישהו עושה בשבילם, מחויב למאבק שלהם, יודע לטפל בזה. זה איפשר להם לשרוד את התקופה. ולא משנה באיזו עמדה הם החזיקו לגבי המאבק והממשלה והמשך המלחמה. אילת סמרנו, למשל, אמו של יונתן שנרצח בשבי, העלתה החודש פוסט בתגובה לביקורת על המטה, וכתבה איך הוא היה העוגן שהחזיק את המשפחות עם הראש מעל המים".
המנגנון
הרבה יותר מורכב מכל חברה
מעבר לטיפול במשפחות, מה היה תפקיד המנגנון כלפי חוץ?
"בהתחלה הקמנו צוות של אנשים מנוסים במשא ומתן על שבויים ונעדרים — דוד מידן, אורי סלונים, יעקב פרי הצטרף באיזשהו שלב. הם היו שם כדי לנתח את הסיטואציה ולייעץ לנו מה לעשות".
מה היה הרציונל?
"בממשלה לא היתה בהתחלה פניות לנושא, הם היו עסוקים בלפתור את המציאות הביטחונית העיקרית. הצבא כן מינה מיד את האלוף במיל' ניצן אלון, איש נדיר, הגון, ישר, חד, מעורר השראה, כממונה על על נושא השבויים והנעדרים, ונוצר הקשר של הצבא עם המשפחות. אחרי כמה שבועות הממשלה הקימה את מינהלת החטופים בראשות ירון כהן, היא מתפקדת מעולה ואנחנו עובדים איתה בשת"פ מלא. אבל יש עוד צרכים שדורשים מענה, למשל בכל ההיבט של סיוע נפשי. הממשלה נתנה טיפול רק לקו הראשון של הקרובים. זה לא מספיק. אנחנו הקמנו מחלקת חוסן, 40 פסיכולוגים וגם מטפלים אלטרנטיבים שמלווים את כל הקרובים, גם הסבים, הדודים. עד היום".
אז התחלתם מצוות משא ומתן, איך זה התפתח?
"הקמנו צוות דיפלומטים בראשות דני שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת. גייסנו 14 שגרירים לשעבר שניצלו את הקשרים שלהם ויצרו קשר עם ממשלות בעולם. פעלנו בחו"ל ודאגנו להביא לארץ בכירים, נשיאים וראשי ממשלה. היו למשל 15 חטופים עם אזרחות ארגנטינאית, גם אני ארגנטינאי במקור, הבאנו לארץ את הנשיא חאבייר מיליי שפגש את בני משפחות החטופים והיה מגויס לנושא. הוצאנו 350 משלחות לפגישות עם מנהיגים ובכירים בעולם, באו"ם, בהאג. לא יודע אם היה אירוע דיפלומטי כזה אי פעם.
"במקביל הקמנו מחלקה משפטית בינלאומית בראשות ד"ר שלי אביב ייני ופרופ' דנה פוגץ' שצוותה טיפל בזכויות נפגעי עבירה. בעזרת משרד מיתר הגשנו תביעות נגד חמאס, יחיא סינוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. הוצאנו צווים, הקפאנו להם כספים. ועשינו את זה בהאג, עם בני משפחות חטופים, חכרנו מטוס מאל על ועשינו מסיבת עיתונאים מול בית הדין הבינלאומי, שקיבלה חשיפה מטורפת. בתביעות שהגשנו נגד חמאס בנושא פגיעות מיניות, במשך כמעט שנה הטסנו מדי שבוע את אחד משורדי השבי לעדות בבית הדין הבינלאומי בהאג. והם לא נוסעים לבד אלא עם מלווים, עם פסיכולוג, ויש מלון ואש"ל.
"וכמובן היתה מחלקת תקשורת, הדוברות שלנו, ומחלקת אסטרטגיה שניהלה את הקמפיין, ומחלקת לוגיסטיקה ורכש. היתה המון פעילות לוגיסטית, שנוהלה על ידי שלושה עובדים בלבד אבל עם עשרות מתנדבים — להכין ולהפיץ את הפוסטרים של כל החטופים, החולצות, הדיסקיות, הסיכות, גם בארץ וגם בחו"ל. יש לנו מחסן בבית פנורמה".
מי היה אחראי למיתוג ולקמפיין?
"דורית גוילי ויוסי לובטון ממשרד פובליסיס. הם הובילו את הכל, נידבו את כל המשרד שלהם, ובנו את המותג הכי חזק שקיים במדינת ישראל, הם הביאו גם את הסיסמה 'Bring them home' וגם את הסיכה. וזה הגיע למסכים בטיימס סקוור, תרומה שקיבלנו מיהודי שרוצה להישאר בעילום שם, לכל ארצות הברית, לארגנטינה. אחרי דורית ויוסי עבדנו גם עם אדלר חומסקי, ויש לנו מחלקת אסטרטגיה עצמאית בראשות ליאור חורב, שהחליף את רונן צור".
בסך הכל כמה אנשים כולל המטה?
"כ־70 אנשים שמקבלים שכר, כעובדים במשרות מלאות או חלקיות או כפרילנסים, ועוד מאות ואלפי מתנדבים. אני אומנם עובד, אבל בהתנדבות. ומשרד עורכי הדין שמלווה אותנו, מיתר, שעושה הרבה מאוד עבודה, עושה זאת פרו בונו, וכך גם פירמת רואי החשבון דלויט".
9 צפייה בגלריה
14 בפברואר 2024 | בני משפחות מפגינים מחוץ לבית הדין הבינלאומי בהאג. "חכרנו מטוס מאל על, כל המשלחת עלתה סביב 250 אלף דולר. זה המון כסף"
(צילום: Rami Amichay/Reuters)
הכסף
להגיד לא, ולחיות עם הביקורת
איך עבד גיוס הכסף? איך ידעתם כמה לגייס?
"זה עבד הפוך — קודם ראינו כמה תרומות יש ולפי זה תכננו את ההוצאות. בהתחלה הגיעו תרומות מחברות, ובנובמבר כבר יצאנו בקמפיין לגיוס המונים של עם ישראל. מאז, בקמפיינים האלה ובעזרת הסקטור העסקי, גייסנו עשרות מיליוני שקלים".
מה החלוקה?
"80% הגיעו מהציבור, 20% מחברות. בשום שלב לא קיבלנו כסף מגופים זרים, זו טענה ששמענו — ולא היה ולא נברא. הכסף הזר היחידי היה מהפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, מישהי שמקושרת אליהן פנתה אלינו והציעה לחבר אליהן. הן תרמו, וברוחב לב, וחלק גדול מהכסף שתרמו סייע לתמוך כלכלית במשפחות".
כמה כסף הלך ישירות למשפחות?
"2,500 שקל בחודש למשפחה ומימון מוניות. באיזשהו שלב הפרדנו את כספי הפדרציות היהודיות לקרן נפרדת, חיצונית למטה, שמיועדת לתמיכה נוספת ומחלקת את הכסף למשפחות ספציפיות שזקוקות לעזרה".
למה?
"כי החלטנו שאנחנו לא רוצים להיות אלה שאומרים לא. יש ועדה בראשות עורך דין ורואה חשבון שמחליטה למי וכמה".
מול מאות בני משפחות, גם אתם נאלצתם להגיד לפעמים "לא"?
"כן. הניהול של המטה קשה מאוד, רגשית. את נמצאת מול המשפחות, לא כולן שבעות רצון ממה שאת עושה, וכולן במצוקה. את צריכה לעבוד עם כוח אדם שלא תמיד בחרת, אלה מתנדבים, לא חברה עסקית שבה את בוחרת את העובדים, ובתוך הכאב את צריכה לעסוק בכל ההיבטים הניהוליים והכלכליים. ואת צריכה לפעמים להגיד 'לא'".
למשל?
"למשל כשמשפחה רוצה לארגן הפגנה נגד דמות פוליטית מסוימת — אני לא יכול לאשר את זה. אבל גם בענייני כסף, ודאי. מישהו שמבקש תמיכה כלכלית למשהו שבעינינו לא רלוונטי. אז את אומרת לא. צריך להיות רגיש, קשוב, לנמק את ה'לא'. אלה אנשים שלא עובדים שנתיים, איבדו את החיים שלהם".
תן דוגמה לבקשות לא הגיוניות.
"1,000 שקל למספרה, למשל. וצריך לשמור על שוויוניות. אם משפחה רוצה לעשות אירוע ולהדפיס חולצות עם התמונה — אנחנו עושים את זה. כולם זכאים, כל מי שביקש קיבל, בגבולות הסביר, ארוחות יוקרה לא, ערב ג'אם כן. הרעיון היה לקרב את הציבור, ולתת למשפחות כלים לעשות זאת".
כמה מהכסף הושקע בפעילות בחו"ל?
"המשלחת להאג, למשל, עלתה סביב 250 אלף דולר. זה המון כסף. המטה מימן את כל פעילויות חו"ל עד תחילת 2024, ואחר כך זה עבר למדינה ומשרד הביטחון מימן את הנסיעות".
במשך הזמן עלו שאלות לגבי ההתנהלות הכלכלית של המטה. באפריל היו בני משפחות שטענו שאתם לא נוהגים שקיפות בכספים, ביקשו לדעת מה גובה השכר של כולם, ציינו 100 עובדים בשכר והוצאות של 2 מיליון שקל בחודש, ואפילו העלו חששות ש"יש גורמים שנהנים ממשאבי המטה". ומדובר בפניות של בני משפחות שמזוהים כתומכי הממשלה לצד בני משפחות שמבקרים אותה.
"אנשים עובדים פה בסכומים מצחיקים. אני עובד בלי משכורת. המנכ"ל בסכום סמלי מאוד. הכל יפורסם".
מתי?
"עשינו שמונה דו"חות ביקורת פנים — על התרומות, הרכש, אבטחת מידע ועוד. דו"ח רשם העמותות שלנו יפורסם עד סוף השנה".
ומה לגבי הטענות על "גורמים שנהנים ממשאבי המטה"?
"זה קשקוש. השמצות תמיד יהיו. אנחנו תחת התקפה מתמדת".
"רצינו עסקה כוללת כל הזמן, בלי סלקציה ורולטה, אבל כשהיתה אפשרות לעסקה בשלבים תמכנו בה וחשבנו שאפשר לסיים הכל. זו סתירה מתמשכת. אתה לא תמיד יודע מה הכי טוב"
9 צפייה בגלריה
17 באוגוסט 2024 | עינב צנגאוקר ובני משפחות אחרים בהפגנה בשער בגין של הקריה. "אני מעריץ את עינב, היא מדהימה"
(צילום: Matan Golan/Getty Images)
הפוליטיקה
אם שני הצדדים נגדנו, הצלחנו
לצד כל האתגרים הקונקרטיים, הלוגיסטיים, הכלכליים, הרגשיים, נדמה שהאתגר הגדול ביותר של המטה הוא לנהל את המאבק הזה באופן א־פוליטי, כפי שרציתם מתחילת הדרך. גם בני המשפחות גילו עם הזמן שזה בכל זאת מאבק פוליטי.
"את צריכה לשמור על איזון בין נאמנות למדינה לבין מה שאת מאמינה שצריך לעשות. הקווים האדומים שלי היו לא לתקוף את הצבא ולא את המדינה. לא הוצאתי השמצה אחת על ראש הממשלה, אף שהיה לי הרבה מה לומר — כבר לפני שנה חשבנו שאפשר לסיים את זה. היינו בקשר יוצא מהכלל עם שר הביטחון יואב גלנט ועם הרמטכ"ל הרצי הלוי, והיום עם הרמטכ"ל אייל זמיר. הם מבינים, תומכים, הדיאלוג איתם מתמיד ואמיתי. ובפנייה לציבור — כן, המטרה שלנו היתה להישאר א־פוליטיים. ידענו שינסו לנכס אותנו לכל מיני צדדים, ונלחמנו בזה. ניסינו להימנע מניסיונות השתלטות מימין ומשמאל, להישאר מפוקסים על המטרה האחת, מהיום הראשון ועד היום — להחזיר את החטופים. כמו המשפט של אלי שרעבי — 'זה לא ימין, זה לא שמאל, זה ישר'. אז ניסינו לקרב את כל הציבור, למשל את הציונות הדתית, שהיא גורם משפיע וחשוב. עשינו פעילויות שקשורות למצוות פדיון שבויים, פעילות קבועה של שירים בכיכר בימי שלישי למי שלא יכולים להגיע בשבת, לתת גם להם דרך לבוא ולתמוך".
ואז מתחוללת סערה סביב קריאות בוז כשמזכירים את שמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר.
"זה לא המטה. היו בכיכר מאות אלפים, וכשיש מאות אלפים את לא יכולה לשלוט בכל השלטים או בקריאות. הכל לגיטימי. אבל אי אפשר לנכס אותנו לשום צד פוליטי. עשינו מה שיכולנו כדי לשמור על המטה מפני זיהוי מימין או משמאל, והצלחנו. זה שמתקיפים אותנו מכל הצדדים זה סימן שצדקנו".
נוצר פיצול בקרב המשפחות, בין מי שתקפו בחריפות את הממשלה למי שלא. ואתם נשארתם באמצע.
"כן, כי ייצגנו 255 משפחות שהן מרקם שלם של עם ישראל. את צריכה להתנהל במכנה משותף שהוא בין בצלאל סמוטריץ' למרצ, בין דתיים לחילונים. ללכת בין הטיפות, להשיג את המטרה, ולדעת שתמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה. ואם יש משפחה עם דעה פוליטית מסוימת היא יכולה לבטא אותה, כל אחד יכול לחשוב אחרת ולהגיד מה שהוא חושב. אנחנו לא מדריכים את המשפחות, ולא מתפקידנו לרסן אותן או לטפל במסרים האישיים שלהן".
לא דרשתם את התפטרות הממשלה, כן דרשתם את הפסקת המלחמה. זו דרך הביניים?
"הקפדנו לא לדרוש את התפטרות הממשלה, ולא הסכמנו לצאת נגד הצבא בשום אופן, הוא בבת עיננו. ואף שהיו במטה משפחות שדרשו להמשיך את המלחמה, חשבנו שלהפסיק את המלחמה יהיה נכון כדי להשיב את החטופים, אבל לא בקונטקס פוליטי. היו חילוקי דעות, זה טבעי ובלתי נמנע. על הבמה בעצרות שמעת גם כאלה שהאמינו ביותר לחץ צבאי וגם כאלה שרצו יותר לחץ מדיני. ובכל זאת הצלחנו להוביל קו מתון אבל החלטי בנושא החזרת החטופים".
מינואר 2024 התרחבו ההפגנות בשער בגין, לא רחוק מכיכר החטופים, שהיו פוליטיות יותר. עינב צנגאוקר, אמא של מתן, השמיעה קול הרבה יותר חריף מהקו המתון שהצגתם. אולי היא עשתה עבורכם את העבודה? גם במאבק על השארת הנושא בתודעה, וגם ביצירת הלחץ על מקבלי ההחלטות בארץ ובחו"ל?
"היא לא הקשיבה לאף אחד, אני מעריץ אותה, היא מדהימה. היא וויקי כהן, אמא של נמרוד, לא הסכימו עם הדרך הממלכתית שלנו, העדיפו את הגישה של המאבק בממשלה והובילו את ההפגנות בשער בגין. זה לגיטימי. מנגד ישנו פורום תקווה, שחשב גם הוא אחרת מאיתנו. אנחנו מלווים את המשפחות מכל הצדדים".
שמעת התייחסויות כלשהן מכיוון לשכת ראש הממשלה למחאות החריפות יותר של משפחות החטופים?
"הקשר שלנו מול הממשלה היה דרך גל הירש, הנציג שלה לנושא. היה לנו קשר בלתי אמצעי, והוא הביע את דעתו, טלפונית ובווטסאפ".
את דעתו או את דעת ראש הממשלה?
"זה היה די דומה. לפעמים היו חילוקי דעות על דרך המאבק, לפעמים חריפות הטון לא התאימה להם, לפעמים הם חשבו שהפעילות שלנו לא תורמת. אבל במבחן השארת הנושא בתודעה — הצלחנו".
איך היה הקשר עם גל הירש ועם ניצן אלון?
"ניצן נתן למשפחות את התחושה שהוא נלחם עבורן ושומר על היקרים שלהן, והעיקר — הוא השמיע להן את האמת גם כשהיא קשה. הוא לא מרח אותן. תמיד האמין שאפשר להצליח, גם כשהיה קשה, אבל בסוף לא היתה לו סמכות לסגור עסקה. וכך גם גל. הוא היה בסדר, מאוד מסור למשימה, אבל בסופו של דבר זה היה עניין מדיני, ורק אדם אחד טיפל בזה, ראש הממשלה. גל בחור עם הלב במקום הנכון אבל זה לא תמיד הסתדר עם המציאות — כי בסופו של דבר שנתיים אנשים לא הגיעו הביתה. להתמודד שנתיים עם כל כך הרבה משפחות חטופים — אני לא מקנא בו".
9 צפייה בגלריה
25 בינואר 2025 | אזרחים מחוץ לבית החולים בילינסון מקבלים את פניהן של לירי אלבג, קרינה ארייב, נעמה לוי ודניאלה גלבוע, ששוחררו בשלב א' של העסקה. "כששלב ב' נעצר אתה בהלם"
(צילום: דנה קופל)
9 צפייה בגלריה
6 בספטמבר 2025 | עצרת ענק בכיכר בתל אביב בשבוע שבו צוין היום ה־700 למלחמה. "כשיש בכיכר מאות אלפים את לא יכולה לשלוט בכל השלטים או בקריאות"
(צילום: יאיר שגיא)
הדילמות
חיים בסתירה מהגיהינום
מובילי מטה החטופים לא הגיעו מעולמות הביטחון או הממשלה. המנכ"ל הראשון, יוסי מואטי, בא מעולם התיירות. מחליפו אורי הכהן הוא רואה חשבון, ואחריו הגיע דני בר גיורא, איש חינוך ומתמטיקאי בהכשרתו. ואבלגון, כאמור, היה שקוע בשוק ההון מאז שנות התשעים, אחרי שהיה מנהל בחברה לישראל. וכל מי שמגיע למטה, הוא אומר, לא משנה מאיזה תחום, מיד נשאב לסייע ככל יכולתו. "יש לי אחריות כלפי המשפחות, אני סובל את הסבל שלהן. לא באתי מתחום הרווחה או בריאות הנפש, אבל אתה נותן את הכתף, כי איפה יבואו לבכות?"
ואתה? באילו רגעים אתה נשברת?
"רצח ששת החטופים באוגוסט 2024" — הירש גולדברג־פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי — "היה שבר מאוד גדול, למשפחות ולנו. פתאום הדבר הכי גרוע קורה, ואתה מרגיש שאולי לא עשית מספיק. כך היה גם כשאחרי שלב א' של העסקה לשחרור 30 החטופות והחטופים, בינואר־פברואר, לא עברנו לשלב ב'. כשזה נעצר אתה בהלם. תחושה נוראית שאנחנו נכשלים במשימה. שלא הצלחנו לגרום לכך שבכל זאת יגיעו לשלב ב' ולמשא ומתן על המשך העסקה".
אתם נכשלים? זה הרי לא היה בידיים שלכם.
"כן, זה סובייקטיבי לחלוטין, אבל זה מה שאתה מרגיש כשאתה לא מצליח להגיע לתוצאה. כשאתה מושקע כולך בעשייה מסוימת ואלה התוצאות, יש לך תחושה של כישלון".
אמרת שיש לך הרבה מה להגיד על ראש הממשלה, כי חשבתם שהיה אפשר להשיב את החטופים כבר לפני שנה.
"כעסנו על זה ששלב ב' נעצר. הרגשנו תסכול. את מה שיש לי להגיד אני אגיד במקום ובזמן הנכונים, כרגע אנחנו ממוקדים במטרה אחת, שזה ייגמר ושאחרון החטופים יחזור".
איפה היה המטה בשאלות עסקה כוללת או עסקה חלקית?
"כשהיתה אפשרות לעסקה בשלבים תמכנו בה וחשבנו שאפשר לסיים הכל. רצינו עסקה כוללת כל הזמן, בלי סלקציה ורולטה, אבל תמכנו בכל עסקה שבה היה אפשר להחזיר מישהו".
אין כאן סתירה?
"חיינו בסתירה מתמשכת. סתירה מהגיהינום. אתה לא תמיד יודע מה הכי טוב. ואחרי שנתיים אני כבר אחד מהמשפחות, וכל החלטה מצערת מישהו, וזה בלתי נסבל. זה לחיות בסיר לחץ רגשי. אבל הכל מתגמד כשחטוף שחזר בא, מחבק אותך ואומר 'תודה רבה' — אין לזה מחיר".
אילו עוד רגעים קשים היו בדרך?
"היו הרבה אבסורדים, מחוסר הבנה של הסיטואציה. תחשבי שבימי גלעד שליט היו הפגנות של משפחה אחת על בן אחד, וכל המדינה נלחמה. אחרי 7 באוקטובר כל המדינה היתה בטראומה, לא כולם הצליחו להתעלות ולהבין את גודל השעה כשהמשפחות היו זקוקות לאמפתיה. ראינו קללות ואלימות, סילוק מוועדות הכנסת. אטימות טוטלית".
מעבר לאווירה הציבורית, גם בביורוקרטיה היו קשיים?
"לעתים. למשל, היינו צריכים לקבל אישור לסעיף 46 לפטור ממס על התרומות, משהו שלוקח שנתיים וקיבלנו בסוף בחודשיים ממשרד האוצר. שאפו, סמוטריץ' ורשות המסים עזרו לנו באופן יוצא דופן — אני לא מסכים עם סמוטריץ' על הרבה דברים אבל מכבד, והוא בן שיח. אבל הגענו לשלב האישור בוועדת הכספים, ואז התברר שהיא לא מתכנסת בגלל עניינים קואליציוניים. זה היה רגע של שפל. התקשרתי לעוזר של יו"ר הוועדה משה גפני ואמרתי: 'תגיד לכבוד הרב — מה העניין? תכנס ועדה רק בשביל זה'. החרדים לא היו איתנו מהרגע הראשון, אבל אחרי חודשיים הם הבינו את גודל האירוע והיו מאוד איתנו".
"היום אני יודע להפריד יותר בין העיקר לטפל. יודע שמה שחשוב זה מה שעושים, ויודע יותר טוב מה זה עצב, מה זה אהבת ילדים ואהבת משפחה. זה לא שאני אדם חדש, אבל זה סטייט אוף מיינד חדש"
9 צפייה בגלריה
13 באוקטובר 2025 | חוגגים בכיכר ביום שחרור החטופים החיים האחרונים. "היתה התרגשות גדולה והקלה גדולה, אבל לא מלאה"
(צילום: דנה קופל)
ההמשך
עד החטוף האחרון, ולשוק ההון
לפני שבועיים וחצי, כשראית את החטופים החיים חוזרים, איך הרגשת?
"התמלא לי הלב. זו היתה הקלה גדולה. לא מלאה, כי לא כולם חזרו, רק כשכולם יחזרו העם הזה יוכל להתרפא, אבל יחסית לאיפה שהיינו קודם זו התרגשות גדולה מאוד".
וגאווה אישית?
"אני לא לוקח קרדיט על החזרה שלהם, אבל הרגשתי שתרמתי לכך שיקרה משהו טוב. והסיפוק הכי גדול הוא באמת כשחוזר מישהו ואומר לך 'תודה', אין לזה מחיר".
מה המשך הדרך של המטה?
"נמשיך לפעול כדי שכולם יחזרו, לא משנה כמה זמן זה ייקח, השאלה היא באיזו דרך, וזו החלטה שתתקבל בקרוב. המטה יצטרך לשנות את פניו ולהתאים את עצמו לסיטואציה החדשה. לגבי העצרות, גם בשבתות האחרונות הגיעו עשרות אלפי אנשים. אני חושב שהמטה הזה הוא המאמץ האזרחי הכי גדול בתולדות המדינה. לא היה בהיסטוריה שלנו מאבק כזה, שכל קצוות הציבור נרתמו אליו".
והוא שהוביל לשחרור החטופים?
"לא היתה לנו השפעה על ניהול המשא ומתן אבל כן על התודעה. והנשיא דונלד טראמפ ציטט דברים שנאמרו בעצרת, פרסם צילומים מהעצרת, הוא שלח נציגים בכירים שלו לנאום בעצרת. הם הבינו שבכיכר נמצא הלך הרוח של המדינה".
9 צפייה בגלריה
בני משפחות חטופים עם אבלגון (משמאל) ולצדו שליחי הנשיא טראמפ איוונקה טראמפ, ג'ראד קושנר וסטיב וויטקוף, לפני כשלושה שבועות. "האמריקאים הבינו שבכיכר נמצא הלך הרוח של המדינה"
(צילום: פאולינה פטימר)
רבים מהחטופים שחזרו כעת כבר פתחו בקמפיינים לגיוס כסף כדי להשתקם. לא נשאר לכם כסף בקופה כדי לעזור להם?
"ברגע שחטוף חוזר, באותו היום המשפחה מפסיקה לקבל כסף ממינהל החטופים, אבל היא עדיין זקוקה לעזרה. הכסף שעוד נשאר לנו לא יספיק כדי לסייע לכולם, וזה גם לא תפקיד המטה. אנחנו כאן כדי להיאבק להחזרת החטופים, והמאבק הזה עוד לא נגמר. אנחנו ממשיכים לעבוד".
אתה מאמין שחמאס יחזיר את כל החטופים החללים?
"אני מקווה. עזה היא עיי חורבות, וזה מדיר שינה מעיניי, מה אנחנו יכולים לעשות הלאה. היינו רוצים להחזיר את כולם, לעשות טקס ולסגור את המטה".
ומה אתה תעשה? אחרי שפיתחת יכולות ניהול בתחומים חדשים, גם באזורי הנפש, אחרי שנתיים במטה, תחזור למספרים, לרווח והפסד?
"זה חומר למחשבה. זה לא שאעשה הסבה לעובד סוציאלי, או לפוליטיקה, אבל בהחלט גיליתי תכונות שלא הכרתי בעצמי, גיליתי חוסן נפשי שאיפשר לי לעמוד בלחצים, להתחבר לאנשים, להזדהות עם הכאב של המשפחות ולחיות אותו 24/7. זה נגע בנימים הכי עמוקים של הרגש שלי. בגלל העולם המקצועי שלי והאופן שבו חייתי כל חיי, לא הייתי רגיל לתמוך באנשים, להזדהות עם הצער שלהם. זה לא היה טבעי לי, לא היה בדנ"א שלי, וזה היה לי קשה מאוד, אבל נהייתי איש הקשבה ותמיכה".
ומה הלאה?
"אני מקים עם עומר שנהר (לשעבר בכיר ב־UBS) את אבלגון שנהר שוקי הון, בית השקעות חדש שיעסוק בגיוסי כספים, חוב, מיזוגים ורכישות, חיתום. אנחנו במגעים עם כמה משקיעים והתחלנו כבר לעבוד".
מה תיקח בחזרה לשוק ההון מהשנתיים במטה? איך השינוי שעברת יורגש?
"אדע להפריד יותר טוב בין עיקר לטפל. יש דברים פחות חשובים, שצריכים לקבל פחות משקל. יש אנשים שמתעקשים על תארים, זה לא חשוב. מה שחשוב זה מה שעושים. אני יודע יותר טוב מה זה עצב, מה זה אהבת ילדים ואהבת משפחה, זה התחדד מאוד. איזה יישום יכול להיות לזה בשוק ההון? לא יודע. זה לא שאני אדם חדש, זה סטייט אוף מיינד חדש. ואני יודע שאי אפשר להפריד בין רגש לשכל, הכל קשור להכל. צריך לפעול עם שכל, אבל עם הלב במקום הנכון. אני מרגיש שבמטה נהגתי כך, ואדע לתת לזה דגש יותר גדול".
ותמשיך במטה עד החטוף האחרון?
"אני מחויב למטה, ואני במטה. לא אעזוב אותם. זה שבוע קריטי, חשוב שיחזרו החללים, זה בנפשה של המדינה הזאת. אבל אני צריך לחזור לעצמי, ולעשייה עם חדוות יצירה. לא רק בעבודה — בשבתות תמיד הייתי בעצרות, במקום במשחקים של מכבי חיפה, שאני אוהד שרוף שלה. זו היתה השליחות שלי. אבל גם אני זקוק לשיקום מהשנתיים האלה. אז אני מקים הפעם חברה שהמטרה שלה היא לא להיסגר".
ואולי אפילו להימכר.
"להימכר זה תמיד טוב".
